ישראל: יש להפסיק את הריסת הבתים

(ירושלים) - ארגון Human Rights Watch אמר היום כי על ישראל להפסיק את המדיניות המפלה שבמסגרתה נעקרו בכפייה מבתיהם מאות פלשתינאים תושבי הגדה המערבית. בפעולות הרס שבוצעו ב-14 וב-21 ביוני 2011 עקרו הרשויות הישראליות מבתיהם למעלה ממאה תושבים, ובהם נשים וילדים, בשלושה מיישובי הגדה המערבית, והרסו את הבתים ומבנים אחרים. לדברי ארגון Human Rights Watch, על הרשויות בישראל לפצות את התושבים ולהקצות להם דיור.

פעולת ההרס שבוצעה ב-14 ביוני הביאה לעקירתם של מאה תושבים מבתיהם בפסאיל אל-וסטה, כפר במחוז יריחו של הגדה המערבית הכבושה. עקב ההריסה שבוצעה ב-21 ביוני במחוז טובאס שבצפון הגדה המערבית נעקרו מבתיהם 27 בני אדם באל-חדידייה, ונפגעו 13 בני אדם בח'רבת ירזה. רשויות הצבא הישראלי הרסו את המבנים בטענה שלא הוצאו עבורם היתרי בנייה, אך הרשויות יצרו מצב שבו ההצטיידות בהיתרים כאלה באזורים הנתונים בשליטה ישראלית בלעדית בגדה המערבית היא משימה כמעט בלתי אפשרית עבור פלשתינאים. בה בעת העניקו הרשויות בקלות רבה אדמות והיתרים להתנחלויות ישראליות סמוכות.

לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "הרשויות בישראל מסרבות להנפיק לפלשתינאים היתרים, הורסות בתים, ומנגד הן מעניקות למתנחלים ישראלים זכויות לבנות בתים בקרבת מקום. על הקהילה הבינלאומית להפעיל על ישראל לחץ כדי שתפסיק מיד את היחס המפלה הבוטה הזה".

מתחילת שנת 2011 ועד ל-14 ביוני הרסו הרשויות הישראליות 207 מבנים פלשתיניים בגדה המערבית ועקרו בכך מבתיהם 459 בני אדם, "למעלה מפי שלושה ממספר האנשים שנעקרו מבתיהם בהשוואה לתקופה המקבילה בשנת 2010"; כך על-פי דו"ח משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים. בשנת 2010 הרסה ישראל 439 מבנים פלשתיניים, גידול של 59% לעומת 275 הבתים שנהרסו, על-פי נתוני האו"ם, בשנת 2009.

תושבים בפסאיל אל-וסטה אמרו לארגון Human Rights Watch כי ב-14 ביוני, בשעה 6:00 בבוקר, הגיע למקום כוח צבא ישראלי, שכלל שני דחפורים, כ-15 כלי רכב צבאיים וחמישים חיילים, שוטרי מג"ב ואנשי המִנהל האזרחי של הצבא הישראלי, והחל בהריסת הבתים. על-פי האו"ם, הכוחות הישראליים הרסו 18 מבני מגורים, שש מכלאות לבעלי חיים ושני מבני תברואה, ועקרו מבתיהם מאה בני אדם, ובהם 63 ילדים. כמה מהתושבים הצליחו לחלץ חלק מרכושם, אבל אחרים אמרו כי הכוחות הישראליים מנעו מהם לעשות כן. תושב אחד, שישב מול ביתו של שכן כדי לנסות למנוע את הריסתו, אמר כי שני חיילים הכו אותו באלות. חלק מהתושבים מתגוררים עדיין באתר ההריסה במבנים מאולתרים קטנים המספקים להם מחסה מהשמש כיוון שלא עמדו לרשותם חלופות דיור כלשהן.

פסאיל אל-וסטה, יישוב המאכלס כ-130 תושבים, שוכן ב"אזור סי", המשתרע על-פני 60% משטח הגדה המערבית. באזור זה יש למנהל האזרחי של הצבא הישראלי שליטה בלעדית בהנפקת היתרי בנייה, בתכנון ובאכיפה. בפועל, פלשתינאים יכולים לקבל היתרי בנייה באחוז אחד בלבד מאזור סי, בעוד להתנחלויות ישראליות מוענקת השליטה על למעלה מ-70% מהאזור; כך על-פי נתוני האו"ם, ארגונים לזכויות האדם וממשלת ישראל. על-פי נתוני ממשלת ישראל, בין השנים 2000 ו-2007 דחה הצבא למעלה מ-94% מהבקשות שהגישו פלשתינאים להיתרי בנייה באזור סי.

רוב תושבי היישוב הם בדואים שהרשויות הישראליות עקרו מאזור תל ערד שבנגב בשנות הארבעים והחמישים, ואשר התיישבו בסופו של דבר בפסאיל אל-וסטה בשנת 1998. תושבים אמרו לארגון Human Rights Watch כי לא רכשו את הקרקע אלא התיישבו במקום מתוך הכרח, כיוון שהרשויות הישראליות הגבילו יותר ויותר את גישתם לקרקעות אחרות ואת יכולתם לקיים את אורח חייהם המסורתי, שהנו נוודי-למחצה ומבוסס על רעיית צאן.

תושבים סיפרו לארגון Human Rights Watch כי לא הגישו בקשות להיתרי בנייה כיוון שעלות ההליך אינה מאפשרת זאת. עלות זו כוללת עמלת הגשת בקשה, ביצוע סקר קרקע בידי סוקר מקצועי והמצאת מסמכים נוספים. לדברי התושבים, הם סבורים כי הצבא הישראלי היה דוחה את בקשותיהם ממילא. הרשויות הישראליות לא הגדירו את האדמה כקרקע למגורים, ואינן נוהגות להנפיק היתרי בנייה פרטניים לאזורים שלא קיימות עבורם תכניות בנייה למגורים.

ארגוני סיוע בינלאומיים המפקחים על המצב באזור אמרו לארגון Human Rights Watch כי בשלוש השנים האחרונות הנפיקו הרשויות הישראליות בין שלושים לארבעים צווי הריסה נגד מבנים בפסאיל אל-וסטה. עו"ד מועין עודה, המייצג כמה מהתושבים העקורים מטעם הארגון המקומי הלא ממשלתי "מרכז ירושלים לסיוע משפטי ולזכויות האדם", אמר כי הרשויות הישראליות הוציאו בחודש אפריל 2010 צווי הריסה לכמה מבנים בטענה שנבנו ללא היתר על "אדמות מדינה" שממשלת ישראל תובעת לעצמה. התושבים עתרו לבג"ץ, וזה הוציא לבקשתם צו ביניים. אולם, בחודש מארס 2011 ביטל בית המשפט את צו הביניים בתגובה לעתירה של הצבא הישראלי.

לדברי ויטסון, "הצבא הישראלי הורס בתים פלשתיניים באמתלה של היעדר היתרי בנייה, אך בה בעת הוא אינו מעניק היתרים כמעט לעולם לאלה המבקשים אותם. האבסורד הבירוקרטי הקפקאי הזה רק מדגיש את המציאות הדכאנית של הכיבוש".

במקרה נוסף, הגיעו בבוקר ה-21 ביוני שוטרי מג"ב, קציני המנהל האזרחי ותשעה כלי רכב צבאיים עם כמאה חיילים לכפר הבדואי אל-חדידייה. הכוחות הרסו 29 מבנים, ובכלל זה אוהלי מגורים, מטבחי שדה ומכלאות להחזקת בעלי חיים. על-פי נתוני האו"ם, הם עקרו מבתיהם 27 אנשים משישה משקי בית, ובהם 11 ילדים.

תושבים סיפרו כי ב-16 ביוני נמסרו להם צווים צבאיים שבהם הוקצבו להם שלושה ימים להגיש התנגדות לצווי ההריסה, שהוצאו במקור בשנת 2008 נגד מבנים שנבנו ללא היתרים. ב-19 ביוני דחו רשויות המנהל האזרחי את הערעור שהגישו התושבים. האו"ם דיווח כי בבוקר ה-21 ביוני הגיע פרקליט היישוב לבית המשפט העליון כדי להגיש עתירה אחרונה נגד פעולות ההרס, ובה בשעה הגיעו לאל-חדידייה כוחות הצבא וסירבו לעכב את ההריסה.

ארגון Human Rights Watch תיעד בעבר את הריסתם של בתים רבים ורכוש נוסף בידי ישראל בכפר אל-חדידייה, קהילה בדואית שבה גרים בקביעות כ-110 תושבים, שחלקם נולדו במקום בשנות החמישים. חלק מהתושבים אמרו כי מאז שנות התשעים הרסו הכוחות הישראליים את בתיהם חמש פעמים, והעריכו כי בשל הריסת הבתים והגבלות אחרות שישראל הטילה באותה תקופה עזבו את היישוב כארבעים משפחות. הכוחות הישראליים הרסו בעבר מבנים מסוימים במקום בטענה שהם מצויים בתוך "שטח צבאי סגור" וכי מדובר בשטח אש וכי התושבים מפונים ממנו למען ביטחונם שלהם. המבנים שנהרסו ב-21 ביוני היו כולם מחוץ לשטח הצבאי הסגור.

הכפר אל-חדידייה שוכן סמוך להתנחלויות החקלאיות הישראליות רועי ובקעות, שהרשויות הישראליות הקימו כמה עשרות שנים מאוחר יותר. הרשויות הישראליות סיפקו להתנחלויות אלה קרקע, תשתית, היתרי בנייה ומקורות מים, ומונעות את כל אלה מאל-חדידייה. לדוגמה, לפי נתוני רשות המים הישראלית, ישראל מקצה 431 ליטרים של מים מדי יום לשימוש ביתי לכל אחד ממתנחלי רועי, בעוד על-פי נתוני בצלם, ארגון לא ממשלתי לזכויות האדם, צריכת המים לנפש באל-חדידייה עומדת על 20 ליטרים ליום בלבד.

במקרה שלישי, הכוחות הישראליים הרסו ב-21 ביוני שני מבני מגורים ושתי מכלאות להחזקת בעלי חיים בכפר ח'רבת ירזה, ופגעו בכך ב-13 בני אדם, ובהם שישה ילדים משני משקי בית. הבתים נהרסו בטענה שנבנו ללא היתרים. ישראל הכריזה על האזור המקיף את הכפר, שהוקם לפני תחילת שליטתה באזור, שטח צבאי סגור. בחודש נובמבר 2010 הרסו הכוחות הישראליים מסגד שלדברי התושבים הוקם עוד בטרם כבשה ישראל את הגדה המערבית, וכן תוספת למבנה שנבנתה לאחרונה, ושישה בתי מגורים ומכלאות להחזקת בעלי חיים, בטענה שנבנו ללא היתר בתוך שטח אש.

דיני הכיבוש החלים בגדה המערבית אוסרים על הכוחות הישראליים להרוס רכוש פלשתיני פרטי ולפנות אזרחים אלא אם כן ה"ביטחון" שלהם עצמם או "שיקולי הכרח צבאיים ידרשו זאת". ארגון Human Rights Watch אמר כי הרשויות בישראל לא טענו שבכך מדובר, אלא רק ציינו בהקשר זה כי למבנים לא היו היתרי בנייה.

משפט זכויות האדם החל בשטחים הפלשתיניים הכבושים מחייב את הרשויות בישראל לכבד את זכות הדיור של הפלשתינאים ואוסר על יישום כל מדיניות המפלה אותם לרעה תוך העדפת המתנחלים היהודים על רקע גזע, זהות אתנית או מוצא לאומי. ארגון Human Rights Watch תיעד אפליה זו בהרחבה.

לדברי ויטסון, "ישראל חרגה בהרבה ממה שמתירות לה מחויבויותיה על-פי המשפט הבינלאומי בכך שהרסה בתי מגורים ועקרה ממושבם דווקא את האנשים שחובה עליה ככוח הכובש להגן עליהם. ובשעה שהיא דוחקת את רגליהם של פלשתינאים מאדמותיהם אל חיי ייאוש של מחוסרי בית, היא מקצה את האדמות למתנחלים יהודים".

עדויות מפי עדי ראייה בפסאיל אל-וסטה

עיסא ר'זאל, תושב פסאיל אל-וסטה, סיפר לארגון Human Rights Watch כי ב-14 ביוני, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, כוחות ישראליים העירו אותו, את אשתו ואת שלושת ילדיהם.

"הם התחילו בהריסות מיד. היו שני דחפורים, בערך 16 כלי רכב צבאיים ובערך חמישים חיילים, כולל שוטרי מג"ב ונשים וצבא רגיל. הם הרסו את הבית שלי בשבע בבוקר, אבל עד אותו רגע הצלחנו להוציא חלק מהדברים שלנו כי צפינו שהוא ייהרס, אף על פי שהם אמרו לנו שלא נוכל להוציא דברים מתוך הבית."

ח'אלד, אחיו של ר'זאל שרואיין בנפרד, אימת את עדותו, ואמר כי דחפור ישראלי הרס גם את ביתו שלו, שבו הוא גר עם אשתו וחמשת ילדיהם. תושבים אחרים סיפרו כי כוחות ישראליים מנעו מהם להוציא את רכושם בטרם הרסו את בתיהם. טאלב מוסא עלי עבייאת אמר לארגון Human Rights Watch כי ביתו ובתי אחיו נהרסו באמצעות דחפור שדחף אותם לתוך עמק וכיסה אותם בחצץ. "כל מה שהיה לי נמצא בתוך הבית שלי", סיפר. "הדבר היחיד שהצלחנו לחלץ היה כמה מימיות".

תושב אחר בשם טאלב תעמרה סיפר כי שני חיילים הכו אותו בשעה שישב מול ביתו של בן דודו בניסיון למנוע את הריסתו. "הם באו להרוס את הבית של בן דוד שלי, עומר תעמרה, בשבע בבוקר, אז ישבתי על האדמה מול הבית שלו. אז באו שני חיילים, שהחזיקו מקלות, והרביצו לי בצדי הגוף ובין הרגליים".

מדיניות מפלה של הקצאת קרקעות

הכפר פסאיל אל-וסטה שוכן בסמוך להתנחלויות תומר ופצאל. לפי מסד נתונים שהוכן עבור ממשלת ישראל בידי תא"ל (במיל') ברוך שפיגל, שתי ההתנחלויות הוקמו בחלקן על "אדמות מדינה" ובחלקן על אדמות שממשלת ישראל השיגה מידי פלשתינאים בדרך של חילופי קרקעות. על-פי דו"ח מבקר המדינה של ישראל, הליך זה היה כרוך בכך שהרשויות הישראליות יקצו לפלשתינאים "אדמות חלופיות שהיו בבעלות נפקדים", או במילים אחרות, אדמות בבעלותם של פלשתינאים שנעדרו מכל סיבה שהיא ביום כיבוש הגדה המערבית בידי ישראל בשנת 1967 ואשר ישראל תפסה עליהן חזקה.

עם ההתנחלויות הסמוכות נמנות גם גִלגל, נתיב הגדוד ומעלה אפרים, אשר שלושתן הוקמו בידי ישראל על "אדמות מדינה", שנתפסו כביכול בשל צורכי ביטחון, או על אדמות פרטיות שלבעליהן הפלשתינאים הוצעה אדמה חלופית.

לארגון Human Rights Watch ידוע על מקרה אחד בלבד - הנוגע ליישוב קטן ליד ירושלים - שבו התירה ישראל לפלשתינאים מהגדה המערבית להקים יישוב חדש על "אדמות מדינה" או על אדמות שהיא תפסה לצרכים צבאיים. ישראל מקצה אדמות כאלה בדרך קבע להתנחלויות ישראליות.

ישנם בדואים הגרים בפסאיל א-תחתא ("פסאיל תחתית"), יישוב סמוך הנמצא בתוך "אזור בי", שבו אין לצבא הישראלי סמכות על נכסים ועל השימוש בקרקע, אך לדברי עו"ד עודה, פרקליטם של חלק מהתושבים, אין בו פתרונות דיור עבור התושבים שנעקרו מבתיהם.

אמות המידה המשפטיות

על-פי אמנת ג'נבה הרביעית, החלה על שטחים כבושים, כוח כובש רשאי לבצע "פינוי" מלא או חלקי של אזור רק אם "ביטחון האוכלוסייה או שיקולי הכרח צבאיים ידרשו זאת". בכל מקרה, חובה להחזיר את המפונים לבתיהם מיד בתום פעולות האיבה באזור, ועד אז חובה על הכוח הכובש להבטיח "שיכון נאות" למפונים. סעיף 46 לאמנת האג משנת 1907 קובע כי חובה על הכוח הכובש לכבד רכוש פרטי וכי "אין להחרים רכוש פרטי". בסעיף 53 לאמנת ג'נבה הרביעית נקבע כי אסור לכוח הכובש "להחריב" נכסים פרטיים אלא אם כן פעולות צבאיות "מחייבות לחלוטין" לעשות זאת.

לישראל, ככוח הכובש בגדה המערבית, יש אמנם סמכות חוקית לדרוש במקרים מסוימים כי תושבים יעזבו את בתיהם, אך אסור לה לעשות זאת באורח שרירותי והיא חייבת להעמיד לרשות האנשים הנפגעים מכך הליך הוגן משמעותי. סעיף 17 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, בדומה לאמנות אחרות שישראל היא צד להן ואשר בית הדין הבינלאומי לצדק קבע כי הן חלות בגדה המערבית, אוסר על התערבות שרירותית או לא חוקית של המדינה בביתו של כל אדם שהוא. ועדת האו"ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות קבעה כי כעיקרון פינוי בכפייה אסור על-פי האמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות - החלה גם היא בגדה המערבית - וכי לעולם אסור שפינוי יותיר אנשים ללא קורת גג.

יחס שונה לקבוצות שונות, על בסיס גזע, זהות אתנית ומוצא לאומי, אשר לא נתפר באופן צר למידותיהן של מטרות ביטחוניות או של מטרות מוצדקות אחרות, מפר את האיסור היסודי על אפליה, הקבוע במשפט זכויות האדם. מדיניות ישראל, שבמסגרתה הרשויות הורסות בתי פלשתינאים תושבי הגדה המערבית, ובה בעת מאפשרות בנייה וגידול בהתנחלויות הסמוכות, מבלי לספק כל הצדקה ראויה לשמה ליחס שונה זה, היא מדיניות מפלה. האיסור על אפליה מופיע בסעיף 2 להכרזה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם והוא מעוגן באמנות זכויות האדם העיקריות שישראל אשררה, ובהן האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית והאמנה לזכויות הילד.

ההריסה המתמשכת של בתים מונעת מתושבי הגדה המערבית ליהנות מהזכות לדיור הולם. הוועדה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, המפקחת על ציותן של מדינות לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, קבעה בהערה כללית מס' 4 כי "אין לפרש את הזכות לדיור באופן צר ומגביל אשר מסתכם במחסה שמספקת קיומה של קורת גג מעל ראשו של אדם כלשהו, או מתייחס למחסה כאל מוצר ותו לא. עליה להיות מובנת כזכות לחיות במקום כלשהו בביטחון, בשלום ובכבוד".

בפסיקה הבינלאומית על זכות הקניין, קבעו בתי משפט, ובכלל זה בתי הדין האירופאי והבין-אמריקני לזכויות האדם, כי התערבות בזכות הקניין מותרת רק כאשר קיים חוק מקומי ברור בעניין זה, כאשר ההתערבות מתבצעת למטרה לגיטימית, כאשר ההתערבות מגבילה מעט ככל האפשר וכאשר משולמים פיצויים. תפיסת קבע או הרס רכוש ניתנים להצדקה רק כאשר לא ניתן להשתמש בשום שיטה אחרת ובלבד שמשולמים פיצויים.