בעודה מתחבאת בבית העלמין שבו קבורים הוריה, צפתה חכּמה א-טורי, אזרחית ישראלית, בדחפורים הורסים למעלה מעשרים פעם את כפר מגוריה - אל-עראקיב. מִנהל מקרקעי ישראל הרס לראשונה את 45 המבנים שעמדו על פיסת קרקע זו שבמדבר הנגב לפני שמונה חודשים. כאשר 300 הבדואים - אזרחי ישראל, תושבי המקום - שָׁבוּ והקימו בהתרסה אוהלים ומבנים, חזר המִנהל למקום והרס אותן שוב ושוב, לאחרונה ב-7 במארס.
אך פקחי המִנהל והשוטרים המאבטחים אותם היססו עד כה להיכנס לבית הקברות הסמוך לכפר, שבו נטמנו מתי חמולת א-טורי מאז שנת 1907. על רקע זה הגתה חכּמה, אם לתשעה, תכנית להגנה על החפצים היקרים לה מכול: היא הניחה בתוך עגלה מאולתרת את התמונות המשפחתיות, את תרופות ילדיה ומקרר קטן מלא בחלב. בכל פעם שהגיעו הדחפורים, רתם בעלה את העגלה למכוניתם וגרר אותה מביתם לבית העלמין.
אבל ב-17 בינואר, בעת שהכפר נהרס בפעם העשירית, הם לא הספיקו. השוטרים תפסו אותם בדרך לבית הקברות, החרימו את מכוניתם, כפו על חמישה תושבים "בלתי חוקיים" להיכנס אליה ונהגו בה בדרכים לא סלולות ובמהירות מסוכנת - במכוון, סוברת חכּמה - אל תחנת המשטרה. "הם שברו את העגלה ורוב מה שהיה בתוכה עף החוצה", סיפרה לי חכּמה. "את השאר הם החרימו".
חמולת א-טורי גרה באל-עראקיב מאז ימי השלטון העות'מאני ועד שנת 1952. בשנה ההיא הורה להם מפקד בצבא הישראלי להתפנות למשך שישה חודשים כדי לאפשר את קיומם של אימונים צבאיים במקום; כך, על-פי דו"ח ממשלתי המצטט עדויות מפי זקני הכפר. הרשויות הישראליות מעולם לא הרשו להם לשוב, סירבו להכיר בתביעות הבעלות של הבדואים על הקרקע, והגדירו את הכפר כבלתי חוקי.
עד שנהרס נמנה אל-עראקיב עם 36 הכפרים הבדואיים ה"בלתי מוכרים", שחיים בהם לפחות 50 אלף בני אדם . ישראל מסרבת לספק לכפרים אלה שירותים בסיסיים כגון מים, חשמל, טיפול בשפכים ופינוי אשפה, כפי שארגון Human Rights Watch תיעד בדו"ח שראה אור בשנת 2008. גורמים ישראליים דחקו בבדואים לעקור לשבע עיירות חדשות שהמדינה הקימה, ואשר נמנות עם היישובים העניים ביותר בישראל. רבים מתושבי אל-עראקיב מחזיקים בבעלותם בתים ברהט, אחת העיירות הללו, הסמוכה לכפרם.
לדברי ד"ר עוואד אבו פרֵיח, יו"ר המחלקה לביוטכנולוגיה במכללה סמוכה ודוברו הבלתי רשמי של אל-עראקיב, "אלה מאתנו שיכלו להרשות לעצמם קנו בתים ברהט, כי רצינו מים וחשמל. האם זו הצדקה לפנות אותי ולהרוס את הכפר שבו נולדתי?"
משפחתה של חכּמה התיישבה גם היא ברהט, אך שבה לאל-עראקיב לפני 12 שנה לאחר ששמעה שמנהל מקרקעי ישראל מתכנן לטעת במקום יער אשר ישלול בפועל את תביעותיהם בקרקע. ואכן, בתכניות שהקרן הקיימת לישראל מבצעת עבור המִנהל הוגדר שטח הכפר כ"אזור נופש" שנועד לייעור.
אולם, נראה כי תכניותיה המוצהרות של הממשלה קשורות לפוליטיקה יותר מאשר לייעור. בחודש מארס 2010 אמר שר החקלאות דאז לכנסת כי הקרן הקיימת לישראל נוטעת יערות בסביבות אל-עראקיב כדי "לשמור על אדמות הלאום". בחודש ינואר 2011 אמר מנַהל הפיקוח של מִנהל מקרקעי ישראל לכלי התקשרות הישראליים: "התחלנו להכשיר את המקום לנטיעות, כדי לשמור את הקרקע שם". דוברת מטעם מנהל מקרקעי ישראל אמרה לארגון Human Rights Watch כי כאשר הממשלה הרסה בפעם הראשונה את הכפר, בחודש יולי 2010, נעקרו במקום 850 מעצי הזית של התושבים. ישראל יכלה לטעת יערות בשטחי הנגב הנרחבים שלגביהם אין לבדואים שום תביעות על קרקע מבלי לטשטש את הזיקה שלהם לאדמתם.
ואכן, יום לפני שהממשלה הרסה את הכפר לראשונה רמז ראש הממשלה בנימין נתניהו על המניע האמתי למעשה, והזהיר בישיבת ממשלה כי "אם יהיה אזור בלי רוב יהודי" בנגב הרי שהדבר יהווה "איום ממשי" על ישראל.
כפי שעולה מדברי נתניהו, יחסה של ישראל לזכויות בקרקעות הנגב שונה כאשר מדובר באזרחים יהודים. הבדואים מהווים 25% מכלל תושבי הנגב הצפוני, אך הם יושבים על פחות מ-2% משטחו. במהלך העשור האחרון הקצו הרשויות הישראליות כסף ושטחי קרקע נרחבים בנגב להקמת 59 חווֹת פרטיות, רק אחת מהן בבעלות בדואית. חווֹת אלה משתרעות על-פני כ-80 אלף דונם, יותר משטחן הכולל של שבע העיירות הבדואיות שנבנו כדי לשכן 85 אלף בני אדם. הרשויות הישראליות מעולם לא סיפקו הצדקה ליחס שונה זה.
דפוסי הפעולה המפלים של הממשלה בנגב מזכירים לעתים את מדיניות ההתנחלות שלה בגדה המערבית, שגם שם ישראל מגבילה את יכולתם של הפלשתינאים לבנות בעודה מעודדת הרחבה של התנחלויות, כפי שארגון Human Rights Watch תיעד בדו"ח שפורסם לאחרונה. במבצע לילי שבוצע בחודש ינואר 2004 הציב שר השיכון דאז עשרה מבנים יבילים על קרקע הסמוכה לאל-עראקיב לצורך הקמת יישוב יהודי, וחיבר אותם בזריזות למים ולחשמל. על הקרקע, שהובטחה בעבר לבדואים, שוכן כיום היישוב היהודי גבעות בר.
אף שהקהילה הבינלאומית מאוחדת כמעט בהתנגדותה להקמת התנחלויות יהודיות על קרקע פלשתינית בגדה המערבית, נראה כי רבים מהגורמים הבינלאומיים אינם מודעים לגזל הקרקעות המבוצע במקביל לכך בנגב. בחודש דצמבר 2005 נכחו דיפלומטים מ-49 מדינות, ובכללן גרמניה וספרד, בטקס חנוכת "יער השגרירים" שלדברי תושבי הכפר והארגון הישראלי הלא ממשלתי "פורום דו-קיום בנגב" ניטע על אדמות אל-עראקיב.
בינתיים, נותר למשפחתה של חכּמה נכס אחד בלבד: רגב החונה בבית העלמין. הצצתי לתוכו וראיתי את בגדי המשפחה ואת ילקוטי הילדים הקטנים תלויים בצורה מסודרת על מסמרים. "פעם היה לנו בית נחמד", אמרה לי חכּמה בזמן שחיפשה את התמונות כדי להראות לי. אלא שאז היא נזכרה שהמשטרה החרימה אותן.
נגה מלכין היא יועצת מחקר בארגון Human Rights Watch בירושלים