גן המשחקים הזה, אשר מומן על ידי ארגון לא ממשלתי, הוקם ב-2006 בכפר דהמש, אשר אין בו מרחב ירוק או מגרשי משחקים. מיד לאחר שהמגרש הוקם הוציא מנהל מקרקעי ישראל צווים להריסתו בטענה שהוא הוקם ללא היתר.

© 2010 ערפאת אסמאעיל, דהמש

(ירושלים, 8 באוקטובר 2010) - ארגון Human Rights Watch אמר היום כי על ממשלת ישראל להעניק מעמד חוקי לדהמש, כפר בן 60 שנה המונה 600 תושבים, כולם פלשתינאים אזרחי ישראל. הרשויות בישראל מסרבות להכיר בכפר כמיושב, אף כי הן אישרו תכניות בנייה לצורך מגורים בקרבת מקום עבור ישראלים יהודים. הרשויות לא הצדיקו את ההבדל ביחס לשתי האוכלוסיות.

הכפר דהמש שוכן במרכז ישראל, במרחק של כ-20 ק"מ מתל אביב, בין הערים רמלה ולוד. דהמש מיושב לפחות מאז שנת 1951 ותושביו הם אזרחים ישראלים. הרשויות מסרבות לשנות את ייעוד הקרקע מחדש כמיועד למגורים, אף כי הן עשו זאת באזורים סמוכים. הרשויות אף מסרבות לספק לתושבי דהמש שירותים בסיסיים כמו דרכים סלולות, ביוב, מתקני רפואה, גני ילדים ובתי ספר, על אף פניות רבות מצד התושבים. נהפוך הוא: הרשויות מגדירות כמעט כל אחד משבעים הבתים בכפר כמבנה "בלתי חוקי", ועל 13 מהם מאיימת סכנת הריסה. ב-11 באוקטובר 2010 צפוי בית המשפט לפסוק בעניין זה.

לדברי ג'ו סטורק, סגן מנהל חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "הרשויות מתייחסות ל-600 תושבי דהמש כאילו הם לא קיימים, ולעומת זאת יישובים יהודיים מתפתחים בקרבת מקום באופן המאיים על גישתם של תושבי דהמש לבתיהם ולאדמותיהם. על רשויות התכנון לשים קץ ליחס המפלה הזה ולהכיר לאלתר בדהמש כמקום יישוב, וכן לספק שירותים בסיסיים שנשללו מתושביו במשך עשרות שנים".

האיסור על אפליה הוא אחד מאיסורי היסוד הקבועים במשפט זכויות האדם הבינלאומי. המונח "אפליה" כולל בהקשר זה כל יחס שונה וחסר הצדקה על יסוד גזע, זהות אתנית או דת הפוגם בהכרה השוויונית בזכויות האדם.

תכנית להקמת מחלף באזור ותכניות בנייה שלטענת גורמים רשמיים מקומיים נועדו להקמת מתחמי מגורים עבור יהודים ישראלים יחסמו כמעט את כל דרכי הגישה הקיימות לדהמש.

בשל המחסור בשירותים בסיסיים כמו מערכות ניקוז וביוב, הדרכים הבלתי סלולות בכפר דהמש מוצפות בחורף באופן מתמיד. הכניסה הראשית לדהמש היא דרך עפר מרמלה. בעיר זו תושבי הכפר מקבלים חלק מהשירותים ובה לומדים 200 ילדי דהמש. תושבים סיפרו לארגון Human Rights Watch כי כאשר יורד גשם נאלצים הילדים לדשדש בתוך שלולית מים בגובה הברכיים בדרכם להסעה. בכפר אין שירותי פינוי אשפה, על אף פניות של התושבים למועצה האזורית עמק לוד, שהיא רשות השלטון המקומי באזור שבו שוכן הכפר.

בדהמש אין כל מרחב ירוק או מגרשי משחקים. בשנת 2006 תרם ארגון לא ממשלתי מתקנים למגרש משחקים, אך מיד לאחר שהמגרש הוקם הוציא מנהל מקרקעי ישראל צווים להריסתו בטענה שהוא הוקם ללא היתר. ב-10 בפברואר 2007 דחה בית המשפט המחוזי ברמלה עתירה של תושבים שביקשו לבטל את צו ההריסה, אף כי הרשויות לא הסירו עד היום את המתקנים.

שבעים בתי המגורים בכפר דהמש נבנו על אדמה בהיקף של 160 דונם, שאת רובה הקצתה ממשלת ישראל לפלשתינאים בתחילת שנות החמישים כפיצוי על אבדן אדמות שמהן הם נעקרו במהלך המלחמה בשנת 1948 ואשר ממשלת ישראל אסרה עליהם לחזור אליהן. עם זאת, האדמות מיועדות באופן רשמי לשימוש חקלאי בלבד, ורשויות התכנון סירבו לשנות את ייעוד הקרקע של דהמש כך שתתאפשר בו בנייה למגורים.

יישובים ושכונות רבים במרכז ישראל, ובהם אזורי מגורים חדשים הגובלים בדהמש, יועדו גם הם במקור לשימוש חקלאי, אך הרשויות הגדירו מחדש את יעוד הקרקע כדי לאפשר את הרחבת היישובים והכינו תכניות שהתירו בנייה לצורך מגורים. אף תכנית דומה לא הוכנה עבור דהמש, לא על-ידי המועצות האזוריות ולא על-ידי רשויות המדינה. בשנים האחרונות הוקמו הן ברמלה והן בלוד מתחמי מגורים שנועדו רק לאנשי צבא קבע וליהודים דתיים.

תושבי דהמש שילמו עבור הכנתה של תכנית והגישו אותה בשנת 2006 לוועדות התכנון הנוגעות בדבר, אך הרשויות דחו את הדיון בתכנית עד אשר ב-2008 פסק בית המשפט כי הן חייבות לדון בה. ב-5 ביולי 2010 דחתה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז מרכז את התכנית בטענה שאינה רואה "מקום והצדקה להוספת יישוב במחוז מרכז". הוועדה טענה כי רק משרד הפנים מוסמך להקים כפר חדש וכי הוועדה לא תאשר תכניות  "שנועדו להכשיר בדיעבד עבירות בנייה".

מאז שנת 1948 הוקמו בישראל למעלה מ-900 יישובים יהודיים, כולל ערים, ואילו היישובים הערביים החדשים היחידים שהקמתם אושרה במהלך 60 שנה אלה היו שבע עיירות שממשלת ישראל תכננה ובנתה עבור תושבים בדואים בנגב. פלשתינאים-ישראלים רבים מתמודדים עם הגבלות בתחום התכנון. על-פי הערכת פרויקט הערים המעורבות של שתי"ל, שהנו ארגון לא ממשלתי, ליותר מ-70% מבתי הערבים ברמלה ובלוד אין מעמד חוקי. לא קיימים נתונים רשמיים זמינים בעניין זה.

האפליה אסורה על-פי משפט זכויות האדם הבינלאומי, ובייחוד על-פי האמנה בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית, שאושררה על-ידי ישראל בשנת 1979. האמנה קובעת כי "אפליה" משמעה כל "הבחנה, הוצאה מן הכלל, הגבלה או העדפה המיוסדים על נימוקי גזע, צבע, יחוס משפחתי, מוצא לאומי או אתני, שמגמתם או תוצאתם יש בהן כדי לסכל את ההכרה, ההנאה והשימוש, או לפגום בהכרה, בהנאה או בשימוש, על בסיס שווה, של זכויות האדם". ועדת המומחים המפקחת על אמנה זו ומפרשת אותה ציינה כי בהתאם למטרות האמנה, יחס שונה ייחשב לאפליה אם אין הוא מוצדק.

לדברי סטורק, "על ישראל לממש סוף סוף את הענקת הבעלות על הקרקע לתושבי דהמש בכך שתפסיק את סירובה המפלה להכיר בזכותם לגור בה".

חסימת הגישה לכפר

אם תמומש התכנית לסלול 888 יחידות דיור בכניסה הצפונית לעיר רמלה ייחסם כביש הגישה הראשי לדהמש. ראש העיר יואל לביא מקדם את תכנית הבנייה במתחם "מכבי", המשתרע על-פני 145 דונם וגובל בכפר דהמש, ומשווק אותו כ"שכונת הדגל החדשה". גם מתחם זה יועד לכתחילה לחקלאות, אך יעוד זה שונה בחודש יולי 2006 והשטח הוגדר כאזור למגורים.

לביא, החבר בוועדת התכנון שדחתה את התכנית של דהמש, אמר בשנת 2004 בראיון לתחנת טלוויזיה ישראלית כי מתחם "מכבי" לא נועד לערבים משום שאם יותר לפלשתינאים אזרחי ישראל לגור שם הרי שהדבר יפגע "ביכולת השיווק כי אנשים לא ירצו לגור שם". עוד אמר לביא באותו ראיון כי "ב-93% מהאוכלוסייה היהודית יש העדפה ברורה לא לגור במבנה מגורים שהוא מעורב". הפרויקט לא הגיע לשלב פרסום הבתים, כיוון שטרם הושלם.

תושבי דהמש פנו לוועדת התכנון בבקשה לעצור את הבנייה, אך זו דחתה את בקשתם בשנת 2006, ובתי המשפט גיבו את החלטת הוועדה בשנת 2007 ושוב בשנת 2010.

מתחם "מכבי" ינתק את דהמש מהעיר רמלה, שבה מקבלים תושבי הכפר שירותים שונים. רק נתיב גישה אחד לדהמש יישאר פתוח, כביש העובר דרך העיר לוד, והדבר יאריך את משך הנסיעה לכפר ויחייב את הנוסעים לצלוח כבישים עמוסים ולחצות שמונה מסילות רכבת. על-פי חוות דעת מקצועית שהוכנה בידי מומחה תעבורה והוגשה לבית המשפט בשנת 2007 במסגרת הערעור על ההחלטה בעניין ההתנגדות למתחם "מכבי", הדרך העוברת בעיר לוד, החוצה שדות ואינה סלולה, אינה מתאימה למעבר רכבי חירום. היועץ המשפטי למועצה האזורית עמק לוד אמר בוועדת הפנים של הכנסת בחודש ינואר 2007 כי על-פי תכנית המתאר הארצית לעיר לוד עתיד אזור דהמש להפוך למחלף.

שלילת כתובות

אזרחי ישראל מקבלים שירותים כמו חינוך, רווחה, בריאות ודואר במועצה המקומית שבה הם רשומים כתושבים. אולם, תושבי דהמש אינם מורשים לרשום את כתובתם האמיתית בתעודות הזהות הישראליות שלהם, היות שכפרם אינו קיים במרשם האוכלוסין.

דהמש שוכן באזור הנתון לסמכותה של המועצה האזורית עמק לוד, שבתחומה שוכנים תשעה יישובים ישראליים, אך אף לא תושב ערבי אחד. אין בתחומי המועצה בתי ספר ערביים-ישראליים, בהם מתקיימים הלימודים על-פי תכנית שונה מאלה המיושמות בבתי הספר היהודיים.

לכן, נרשמו תושבי דהמש כתושבי העיר רמלה הסמוכה, שעל-פי נתונים רשמיים, 22.5% מתושביה הם ישראלים ערבים. מרבית תושבי דהמש נאלצו לרשום כמקום מושבם הרשמי את רחוב החשמונאים ברמלה, הגובל בדהמש, אף כי למעשה אינם גרים ברחוב זה.

דובר הכפר ערפאת אסמאעיל אמר לארגון Human Rights Watch: "מה אנחנו מבקשים? זהות, כתובת, חיים בכבוד. אתם יכולים לראות את האפליה במו עיניכם. להם מותר, לנו לא".

חסימת גישתם של ילדים לבתי הספר

עיריית רמלה ניסתה להפסיק לספק לתושבי דהמש חלק מהשירותים, במיוחד שירותי חינוך. בשנת 2005 סירבה רמלה להמשיך ולספק שירותי הסעות מדהמש לבתי הספר בתחומה; בשנת 2006 ניסתה העירייה לאסור על רישומם של ילדי דהמש העולים לכיתה א' בבתי הספר שלה; ובשנת 2009 ביטלה רמלה את רישומו של ילד נכה בן שנתיים מדהמש לבית ספר והפסיקה את ההסעות שלו. בכל פעם פנו תושבי דהמש בעניינים אלה לבתי המשפט, ואלה פסקו לטובת הילדים. בשנת 2001 תיעד ארגון Human Rights Watch את האפליה בין פלשתינאים אזרחי ישראל לבין יהודים אזרחי ישראל במערכת החינוך הישראלית.

לאחר שבחודש ספטמבר 2005 הפסיקה עיריית רמלה את ההסעות לבתי הספר, פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב בחודש נובמבר לטובתם של תושבי דהמש והורה למועצה האזורית עמק לוד לממן את שירותי ההסעה. החלטה זו אף זכתה מאוחר יותר לגיבויו של בית המשפט העליון. כמו כן, פסק בית המשפט בשנת 2009 כי על המועצה האזורית לקבל על עצמה לספק שירותי חינוך לילד בן שנתיים שעד אותה שנה קיבל שירותים אלה מעיריית רמלה, ולספק לנער נכה בן 14 שירותי הסעות לבית ספר של החינוך המיוחד שבו הוא לומד בראשון לציון ולרשום אותו כתושב המועצה האזורית עמק לוד. עד היום, נער זה הוא האדם היחיד מתושבי דהמש שבתעודת הזהות שלו מצוין באופן רשמי כי הוא תושב המועצה האזורית עמק לוד, אף כי לא מוזכר בה השם דהמש.

לאחר שבשנת 2006 ניסתה עיריית רמלה למנוע את רישום הילדים העולים לכיתה א' לבתי הספר בתחומה, אף כי אחיהם ואחיותיהם למדו בבתי ספר אלה במשך עשר שנים לפחות, פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב בחודש מאי כי העירייה חייבת לאפשר את המשך רישום הילדים.

קביעת יעוד הקרקע וצווי הריסה

בשנת 2004 הורו הרשויות הישראליות להרוס 17 בתים בדהמש בטענה שנבנו על אדמות "חקלאיות" וכי לכן אינם חוקיים. 53 הבתים הנותרים בכפר נבנו ברובם בשנות החמישים, אז היה האזור כפוף עדיין לתכנית האזורית המכונה "R/6" מימי המנדט הבריטי. שלושה בתים נבנו לפני שנת 1948 ולכן הם נהנים ממעמד "חוקי". לאחר מכן, החליפה ממשלת ישראל את תכנית "R/6" בתכנית אב שקבעה כי הקרקע באזור מיועדת לשימוש חקלאי וכי אסור לבנות בה לצורך מגורים. לפי נתוני היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה, יש כיום בכפר 120 מבנים לא חוקיים, ובהם שבעים בתי המגורים.

בחודש מארס 2006 הרסה משטרת ישראל ארבעה בתי מגורים "לא חוקיים" בדהמש. בעלי 13 הבתים הנותרים עדיין נאבקים בבית המשפט נגד צווי ההריסה.

בשנת 2005 אמר מנשה משה, ראש המועצה האזורית עמק לוד, לעיתון הכלכלי "גלובס" כי "הקרקע אמנם שייכת לתושבים", אך דהמש "לא קיים" כיישוב מגורים משום שהאדמה יועדה לשימוש חקלאי. משה טען כי דחה את בקשת התושבים להכיר בהם כיישוב חקלאי, בדומה לשאר היישובים במועצה האזורית בראשה הוא עומד, כיוון ש"התושבים אינם חקלאים ואין להם קרקע מתאימה לחקלאות". אף על פי כן, משה גובה מסים מתושבי דהמש על קרקע ועל מבנים חקלאיים, ומסים אלה מועברים בעבור "שדות ליד ניר צבי", היישוב היהודי הסמוך. תושבים מסרו לארגון Human Rights Watch כי משה מסרב לקבל תשלומי ארנונה עבור בתי מגורים.

לאחר הריסת המבנים בשנת 2006 שילמו התושבים עבור הכנתה של "תכנית מפורטת" הנדרשת לבנייה למגורים. ליישובים היהודיים הסמוכים סיפקו רשויות התכנון תכנית כזאת, אך לדהמש לא. התכנית כללה בקשה לשינוי יעוד הקרקע בדהמש כך שתותר בה בנייה למגורים. ב-17 ביולי 2006 הגישו התושבים את התכנית לאישורן של רשויות התכנון המחוזיות ברמלה, אך הרשויות התעלמו מן התוכנית במשך למעלה מ-18 חודשים. מתכנן מוועדת התכנון של מחוז המרכז אמר בוועדת הכנסת שדנה בעניין דהמש בחודש ינואר 2007 כי מגישי תכניות זוכים למענה בדרך כלל בתוך שבועיים-שלושה.

ב-30 בינואר 2008 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים כי רשויות התכנון "נמנעות מלדון בתכנית" והורה להן לעשות זאת. בפסיקה הזכירה השופטת לרשויות התכנון המקומיות כי הגדרת אדמות הכפר כקרקע חקלאית "אינה גזרה משמים" וכי "חוק התכנון והבנייה מכיר באפשרות לשינוי ייעוד מקרקעין ושינוי תב"ע [תכנית בניין עיר]".

ועדת התכנון דנה לבסוף בתכנית ב-5 ביולי 2010, אך דחתה אותה בטענה שאם תאשר אותה משמעות הדבר תהיה למעשה הקמה של יישוב חדש, דבר הנתון לסמכותו הבלעדית של משרד הפנים. ב-9 באוגוסט 2010 אישר משרד הפנים את בקשת התושבים לערער על דחיית בקשתם בפני ועדת התכנון הארצית.

הוועדה המחוזית דחתה גם אפשרות חלופית שהיה בה כדי לאפשר לתושבי דהמש להחזיק בבעלות על בתיהם "באופן חוקי" באמצעות הכללה של הכפר בשטח השיפוט של רמלה או של לוד, כשכונה משכונות העיר. בשנת 2006 אמר לביא, ראש עיריית רמלה, לעיתונאי כי הפתרון שלו לבנייה הבלתי חוקית בדהמש הוא לקחת "שני טרקטורים 'די-10' כמו אלה שצריכים להבקיע את מערכי הנ"ט ברמת הגולן, שתי פלוגות מג"ב לאבטח ולעבור מצד אל צד [...] כשאתה נותן את הזעזוע הראשון עם המנוף כולם בורחים מהבית, אל תדאג".

בחודש ינואר 2007, בשעה שרשויות התכנון היו אמורות לדון בתכנית שהגישו התושבים, ניסתה משטרת לוד להרוס כמה מ-13 הבתים הנותרים. התושבים הצליחו לסכל את פעולת ההרס בכך שהסתגרו בתוך הבתים. ב-11 באפריל 2010 הודיעו לתושבי דהמש פקחי בנייה מטעם ועדות התכנון של מחוז המרכז ושל המועצה האזורית עמק לוד, שלוו בשוטרים, כי צווי ההריסה של 13 בתי המגורים ייושמו בתוך כמה ימים. מאוחר יותר הורה בית המשפט המחוזי על השהיית ההריסה עד שיפסוק בעניין ב-11 באוקטובר.

לדברי אסמאעיל, "אנחנו חיים בפחד מתמיד שמחר כבר לא יהיה לנו בית".