שוב עלתה לראש כותרות החדשות באירופה סוגיית הרעלות המוסלמיות. האיסורים הנידונים כעת על עטיית רעלות המכסות את פני האישה ואיסורים דומים אשר כבר הוטלו, הן ברמה הלאומית והן ברמה העירונית, וכן במבני ציבור וברשתות תחבורה ציבוריות, פוגעים בריבונותן ובחופש הדת של נשים מוסלמיות. ניתן לחלק את הטענות המושמעות בזכותם של איסורים אלה לארבעה סוגים, שאף אחד מהם אינו עומד במבחן רציני.

האיסור על השימוש ברעלות ישחרר את הנשים. הכללות על דיכוי הנשים שעוטות רעלה גורמות נזק עצום לאחד מיסודותיו של עקרון השוויון בין המינים: זכותה של האישה להגדרה עצמית ולעצמאות. הגבלות על עטיית רעלות בציבור מפרות את זכויות הנשים בה במידה שהכרחתן לעטות רעלות עושה זאת. מורות מוסלמיות בגרמניה סיפרו בראיונות שערכנו כי הן מכסות את ראשן במטפחת מתוך בחירה. איסורים שהוטלו בכמה מהמדינות בגרמניה על כיסוי הראש במטפחות הביאו לידי כך שמורות רבות עזבו את המקצוע שבחרו להן, וכך נפגעו עצמאותן, מעמדן החברתי ורווחתן הכלכלית. ברור שמוסלמיות רבות באירופה המכסות את ראשן עושות זאת מבחירה. עבור נשים שהדבר נכפה עליהן, איסורים גורפים יגבילו ואולי אף ישללו כליל כל אפשרות לבקש לעצמן ייעוץ ותמיכה. איסורים כאלה עלולים להותירן לכודות בבתיהן ומנותקות אף יותר מיתר החברה. ממשלות אירופה צריכות לתמוך בנשים אלה באמצעות מתן גישה טובה יותר לחינוך, למערכות הצדק ולתעסוקה, ולא להפעיל עליהן לחץ נוסף.

יש לאסור על השימוש ברעלות מטעמי ביטחון. איסור כולל על כיסוי כל הפנים ברעלה מוסלמית הוא תגובה בלתי מידתית לצורך הלגיטימי לברר באופן ודאי את זהותו של אדם במצבים שונים. בדיקות בנמל התעופה,  איסוף ילדים מבית הספר, ניהול מגעים עם פקידי מדינה, פדיון המחאות - כל אלה הן דוגמאות ברורות למצבים כאלה. ניתן לאמץ אמצעים הולמים ורגישים שיכבדו את חירות הנשים לבטא את אמונותיהן הדתיות מחד ויאפשרו להן למלא את חובתן להזדהות מנגד. בכל המצבים שהוזכרו כאן, ניתן לבקש מנשים העוטות על פניהן רעלה מלאה להסירה בתנאים של פרטיות.

איסור על לבוש דתי שומר על החילוניוּת. עקרון הניטראליות של המדינה מחייב את מוסדותיה להימנע מכפיית מַעֲרָך מסוים של השקפות דתיות, ובה בעת מתיר ביטוי חופשי של אמונות דתיות בחברה. איסורים השוללים מאנשים את זכותם ללבוש בציבור בגדים בסגנון המקושר לאמונה דתית מסוימת אינם מגנים על עיקרון זה אלא פוגעים בו, משום שהם מגדירים את המרחב הציבורי כאזור שלאנשים - הן גברים והן נשים - אסור לבטא בו את דתם.

האיסור על השימוש ברעלות נחוץ לשם שילוב המהגרים המוסלמים בחברה. העובדה שבאירופה בנות למהגרים או להורים שהמירו את דתם וכן מהגרות חדשות עוטות על פניהן רעלה מערערת על הטענה שהאיסור נחוץ לשם שילובן בחברה. כל מדיניות שילוב הדורשת ממהגרות לפשוט מעליהן היבטים יסודיים בזהותן, נידונה לכישלון. סביר שאיסור על כיסוי הפנים ברעלה לא יעצים את אפשרותן של נשים אלה להתערות בחברה הכללית אלא יגביל אותה.

הוויכוח הניטש על כיסוי פנים מלא בקרב מוסלמיות משקף את הסוגיות המורכבות, ואת הלהט, הכרוכים בעניין זה. במשפט זכויות האדם הבינלאומי אין כדי לתת מענה לכל הסוגיות הללו, אך יש בו כדי לסייע במסגורו של דיון בונה. משפט זה מחייב כי כל התערבות בזכויותיו של אדם תבוצע מטעמים לגיטימיים וכי הפגיעה בזכויות תצומצם ככל שניתן. משפט זה עוסק, ביסודו, בתפקיד המדינה בסוגיות הנוגעות לחירות אישית ודת, מחשבה ומצפון. קרבנות לכפייה ולהתעללות זכאיות לסיוע, אך כל איסור כזה, סביר שפגיעתו תהיה רבה מתועלתו. ולבסוף, הנשים העוטות רעלה זכאיות גם הן להתחשבות באמונותיהן.

המאמר פורסם בעיתון ה-Guardian, ב-24 באפריל 2010.