התיעוד ממרכזי חלוקת הסיוע החדשים ברצועת עזה – שישראל עומדת מאחוריהם, וארצות הברית תומכת בהם – מעורר פלצות: פלסטינים מסתערים כדי להשיג מזון; המונים נדחים ומושבים ריקם; קולות ירי ברקע.
בימים האחרונים, כוחות ישראליים ירו למוות בפלסטינים שניסו להשיג מזון למשפחותיהם ולעצמם – ועל פי המדווח, כתוצאה מכך נהרגו לפחות 163 איש.
ואולם, מרכזי חלוקה אלה אינם קטלניים בלבד, הם גם כושלים במתן מענה מספק להרעבה ההמונית המתרחשת, שגורמים פלסטיניים רשמיים כבר הכריזו עליה כעל "רעב". לפחות 60 ילדים כבר גוועו למוות, והאו"ם הכריז כי "רצועת עזה היא המקום הרעב ביותר על פני כדור הארץ".
במקום שיספקו מזון לאנשים הזקוקים לו בכל רחבי הרצועה, מרכזי חלוקה אלה מקדמים עקירה כפויה, שכמה בכירים ישראלים כבר הודו בגלוי וללא בושה כי היא מטרתם הסופית.
אבל יש דרך אחרת לדאוג לכך שמזון יגיע לאנשים ברצועה: שיגור שיירה דיפלומטית לסיוע הומניטרי שתשבור את המצור שהטילה ישראל על עזה.
מרכזי חלוקת הסיוע הנוכחיים הוקמו לאחר יותר מ-11 שבועות של מצור כולל שהטילה ישראל על רצועת עזה – ללא מזון, ללא תרופות, רק פצצות ואכזריות בירוקרטית. טפטוף הסיוע שנכנס כמעט ולא השפיע על דבר. אימהות חובקות תינוקות שלדיים ומחטטות בהריסות אחר שאריות מזון. דייגים נורים למוות בגלל שהטילו את רשתותיהם למים, חולים כרוניים נותרים ללא גישה לתרופות. משאיות סיוע נבזזות תחת עינם הפקוחה של רחפנים ישראליים.
זה אינו "נזק אגבי" – זוהי אסטרטגיה המכוונת ליצירת תנאי חיים שנועדו להביא להשמדתם הפיזית של הפלסטינים בעזה, כולם או חלקם. מצב זה לא התחיל בהסלמה האחרונה – במשך למעלה מ-18 שנות מצור על רצועת עזה ו-19 חודשי לחימה, הרשויות הישראליות ביצעו פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, לרבות השמדה, ומעשים של רצח עם.
במקום לעצור את הזוועות הללו, ארה"ב, התומכת הראשית של ישראל, מאפשרת אותן – מספקת את הפצצות, מגבה את האצת הטיהור האתני וכעת גם תומכת, ועל ידי כך מעניקה לגיטימציה למנגנון הסיוע הדיסטופי הזה. מרכזי החלוקה הללו – המנוהלים בידי הקרן החדשה הידועה בשם "הקרן ההומניטרית לעזה", הפועלת בתיאום הדוק עם כוחות ישראליים ומנוהלת בידי קבלנים צבאיים פרטיים – מפרים את אחד מעקרונות היסוד המהותיים ביותר של המשפט ההומניטרי: סיוע חייב להיות בלתי מוטה.
במקום שהסיוע יגיע לפלסטינים היכן שהם נמצאים, הפלסטינים – שרובם כבר נעקרו מבתיהם פעמים רבות, ושעשרות אלפים מהם סובלים מפציעות כרוניות – נדרשים כעת לעבור דרך אזורי לחימה פעילים כדי להגיע למרכזי החלוקה לכאורה האלה. יתרה מכך, מיקומם של המרכזים הללו נקבע בידי הכוחות הישראלים, שלהם יש רקורד בעייתי בכל הנוגע לשימוש בהרעבה כנשק מלחמה, באזורים שאליהם הם מבקשים להעביר את האוכלוסייה ולרכזה.
המסר הסמוי ברור: הפלסטינים יאכלו רק את מה שישראל מתירה להם לאכול, רק מתי והיכן שישראל מתירה זאת, וההיתר עצמו יינתן אך ורק בידי ישראל – מעצמה כובשת הנחושה להשמידם.
בכירים ישראלים הכריזו בגלוי על כוונתם לרוקן את רצועת עזה. הרשויות הישראליות הקימו במארס 2025 גוף ממשלתי שתכליתו לסייע בהגירה "מרצון" של פלסטינים מהרצועה. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, דורש "את הזכות לשוב לגוש קטיף" (התנחלויות בלתי חוקיות לשעבר ברצועת עזה). "האזורים ההומניטריים" הם מלכודת – דרך לרכז פלסטינים לאזורים צפופים, ששם ניתן לשלוט בהם ביתר קלות ואף לגרשם, ובכך להקל על עקירה כפויה נוספת ועל טיהור אתני.
מיקור החוץ של האכיפה לקבלנים צבאיים פרטיים – פרקטיקה שכבר נודעה לשמצה בימי השלטון האמריקני בעיראק ובאפגניסטן, ושאחד מלקחיה הוא הקושי למצות עם העבריינים את הדין – היא זדונית במיוחד. הוואקום המשפטי סביב קבלנים כאלה הופך אותם לכלים מושלמים להתעלמות מן הדין ולהתחמקות ממנו – כפי שכבר אכן קרה, כאשר הרשויות הישראליות הכחישו בתחילה כי ירו למוות בפלסטינים מורעבים שמיהרו לקבל סיוע. מי יישא באחריות במקרים אלה?
לא די בכך שמדינות באיחוד האירופי וברחבי העולם מתנערות מהשותפות במרכזי החלוקה החדשים הללו. עליהן לנקוט פעולה קונקרטית כדי לאתגר את הפרות הדין החמורות של ישראל.
בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) פסק כבר בינואר 2024 כי פעולותיה של ישראל ברצועת עזה מעלות "סיכון ממשי ומיידי" שייגרום נזק בלתי הפיך ל"זכותם של הפלסטינים להיות מוגנים מפני מעשים של רצח עם". בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) הוציא צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל נתניהו ונגד שר הביטחון לשעבר גלנט.
על פי האמנה למניעת רצח עם, כל המדינות מחויבות למנוע רצח עם מיד כשהן מתוודעות לסיכון כזה. לדברי בית הדין הבינלאומי, מדינות מחויבות לשתף פעולה כדי לשים קץ לכיבוש הבלתי חוקי של פלסטין. על פי אמנות ז'נבה, מדינות מחויבות להבטיח את השמירה על עקרונות האמנה בכל הנסיבות. החובות הללו עומדות בלב המערכת המשפטית הבינלאומית, שתוכננה לכאורה כדי למנוע פשעים המזעזעים את מצפונה של האנושות. כאשר מעצמה כובשת הופכת את ההרעבה לנשק, צדדים שלישיים נדרשים לפעול.
ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים, יחד עם למעלה מ-900 ארגוני חברה אזרחית אחרים, קוראים לשיגורה של שיירה דיפלומטית לסיוע הומניטרי כדי לשבור את המצור – קואליציה של דיפלומטים ממדינות שונות שילוו משאיות סיוע דרך מעבר רפיח או דרך הים, תוך עקיפת אחיזת החנק של ישראל. התוכנית פשוטה: כל מדינה מתבקשת להתחייב לשלוח משלחת דיפלומטית שתלווה את העברת הסיוע לרצועה. אם יצטרפו מספיק מדינות, הלחץ הדיפלומטי עשוי להיות חזק מספיק כדי להשיג את המטרה של אספקת סיוע מציל חיים לפלסטינים. פעילות זאת, לא רק כבר עכשיו אפשרית לוגיסטית, אלא גם מעוגנת בחובותיהן המשפטיות הבינלאומיות של המדינות.
הספקנים יקראו, "אבל מה עם חמאס?" הנה האמת: סיוע הומניטרי לעולם אינו מותנה. הרעבה מכוונת של אזרחים, גם אם הסיבה המוצהרת היא החלשת לוחמים, היא פשע מלחמה – חד וחלק.
אחרים יזהירו מפני הסיכון להסלמה נוספת, אך ישראל כבר בעיצומה של הסלמה. רצועת עזה היא עיי חורבות ברובה כבר עכשיו. הסיכון האמיתי הוא חוסר המעש – לאפשר לישראל לנרמל הרעבה המונית ככלי מלחמה, ולרסק בפטיש את הסדר המשפטי הבינלאומי.
הסוגיה אינה מוגבלת לרצועת עזה. הסוגיה נוגעת למידת מחויבותן של אומות העולם למשפט הבינלאומי. אם העולם יקבל את המצור של ישראל – אנו נותנים אור ירוק לעתיד שבו כל דאלים גבר.
עניינה של שיירה דיפלומטית לסיוע הומניטרי אינה רק אספקת מזון. עניינה באישוש המחויבות לעיקרון שאין לאף ממשלה הזכות להחליט מי יאכל ומי יגווע ברעב. תם הזמן לישיבה בחיבוק ידיים. זהו הזמן לפעולה – עכשיו.
...
שהד חמורי היא אקדמאית באוניברסיטת קנט ועורכת דין בינלאומית. עומר שאקר הוא מנהל תחום ישראל ופלסטין בארגון Human Rights Watch.
