במערכה הצבאית שישראל פתחה בתגובה להתקפות הברוטליות של חמאס ב-7 באוקטובר, נהרגו ברצועת עזה יותר מ-27,000 בני אדם ונפצעו יותר מ-60,000, לפי משרד הבריאות בעזה. כ-75 אחוז מ-2.3 מיליון תושבי הרצועה נעקרו מבתיהם. כ-400,000 סובלים מרעב עקב המצור של ישראל על הרצועה וההגבלות החמורות על סיוע הומניטרי, השוללות מהאזרחים את הנחוץ להישרדותם. אם ייפגע המימון הבינלאומי לסיוע, המספרים עלולים אף לגדול.
נתונים אלה מחרידים, ואי אפשר לדון בהם מבלי לשאול אם ישראל מפירה את המשפט ההומניטרי הבינלאומי במהלך המערכה. למעשה, מידע רב הזמין לציבור מלמד שהתשובה חיובית. ארגוני זכויות אדם וכלי תקשורת דיווחו על ענישה קולקטיבית בלתי-חוקית של האוכלוסייה הפלסטינית, על שימוש בהרעבה כשיטת לחימה ועל התקפות אוויריות וארטילריות והרס מבנים ללא מטרות צבאיות ברורות. כל אלה גרמו לאובדן ניכר של חיי אדם ורכוש. תחקירים של ארגון Human Rights Watch תיעדו התקפות בלתי-חוקיות חוזרות ונשנות על בתי חולים ברצועת עזה, לרבות בית החולים האינדונזי, בית חולים הערבי "אל-אהלי", המרכז הבינלאומי לבריאות העין, בית החולים ידידות טורקיה-פלסטין ובית החולים "אל-קודס" בעיר עזה. אמנסטי אינטרנשיונל מצא כי בתים ברצועה ששהו בהם אזרחים רבים, הותקפו באמצעות תחמושת תקיפה ישירה משותפת (JDAM), ונהרגו בהם 43 אזרחים, לרבות 19 ילדים.
השימוש החוזר ונשנה של ישראל בנשק כבד באזורים מיושבים הגביר את החשד שהיא מבצעת התקפות חסרות הבחנה ובלתי-חוקיות. התשובה לשאלה אם אכן ישראל מפירה את החוק עשויה להביך את הבכירים האמריקאים. ארצות הברית היא בעלת בריתה החשובה ביותר של ישראל ומקור הסיוע הצבאי העיקרי שלה, לרבות נשק. מאז הוקמה ישראל ב-1948, היא קיבלה מארצות הברית במצטבר סיוע חוץ רב יותר מכל מדינה אחרת בתקופה זו: 300 מיליארד דולר, בהתחשב באינפלציה. 10 מיליארד דולר נוספים ככל הנראה כבר בדרכם. אבל חוקי ארצות הברית מחייבים את משרד החוץ לוודא שהסיוע הביטחוני שלה אינו מגיע לכוחות ביטחון שמפירים בעקביות ובגסות את זכויות האדם. המדיניות האמריקאית הנוכחית מחייבת את משרד החוץ גם לבחון אם "ישנה סבירות גבוהה" שגורם המקבל ממנה סיוע צבאי ישתמש בנשק אמריקאי להפרת המשפט הבינלאומי – ולאסור על העברת סיוע לכל מדינה שעונה על קריטריון זה.
עם זאת, אין זה ברור אם מחלקת המדינה האמריקאית בחנה עד כה את הסוגיה. בכירים אמריקאים הפצירו בממשלת ישראל פומבית וגם באופן פרטי למזער את הפגיעה באזרחים ולאפשר העברת סיוע הומניטרי נוסף לרצועה. מזכיר המדינה אנטוני בלינקן הכריז כבר בחודש נובמבר האחרון כי "פלסטינים רבים מדי נהרגו" בידי כוחות ישראליים ואמר כי "חיוני" שלישראל תהיה "תוכנית ברורה שמדגישה את ההגנה על אזרחים" (בישיבת הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס בחודש שעבר, הוא הדהד הערה זו כשאמר כי "המחיר בחיי האזרחים גבוה הרבה יותר מדי"). שר ההגנה לויד אוסטין העביר כבר בתחילת המלחמה מסר דומה לרשויות הישראליות ושיגר לישראל יועצים אמריקאים כדי לייעץ לצבא הישראלי כיצד לנקוט ריסון בסביבה מאתגרת.
אולם מלבד אזהרתו הספונטנית ככל הנראה של הנשיא ג'ו ביידן בחודש דצמבר האחרון בדבר הסיכון לפגיעה במוניטין הישראלי עקב "הפצצות חסרות הבחנה", פקידים אמריקאים נמנעו מלהצהיר בבירור שפעולות ישראליות מסוימות ברצועה אינן מקובלות עליהם (דוברי הממשל אף השקיעו ימים ארוכים בטשטוש ההערה של ביידן). בתגובה לשאלות ישירות של עיתונאים על התנהלותה של ישראל ברצועה, נמנעו בכירים אמריקאים מנקיטת עמדה ברורה. בחודש דצמבר אמר ג'ון קירבי, דובר הבית הלבן, כי "אנחנו לא מתכוונים לשפוט כל אירוע טקטי", כשהתבקש על ידי עיתונאי לתאר כיצד ארצות הברית תנסה לאתר ראיות להפרות ישראליות. כשנשאל פטריק ריידר, דובר הפנטגון, על ידי כתב במסיבת עיתונאים בתחילת חודש נובמבר אם תגובתה של ישראל מידתית, הוא השיב, "אני לא אדבר על הפעולות של ישראל". בחילופי דברים אחרים באותה מסיבת עיתונאים הוא הוסיף, "צבא ארצות הברית [אינו משתתף] בפיתוח המטרות של צה"ל [או] עוזר להם לנהל את המערכה שלהם [...] אתה יודע, רק להבהיר, זה המבצע שלהם, הם מנהלים את המבצע שלהם".
בהצהרות רשמיות אלה וברבות אחרות מסוגן בלטה בהיעדרה כל הצהרה המאשרת כי ישראל אכן מצייתת למשפט הבינלאומי. לו בכירים אמריקאים היו סבורים שישראל פועלת כך – או לפחות נוקטת כל אמצעי אפשרי כדי להימנע מפגיעה באזרחים גם במצבים מורכבים – הם היו אומרים זאת בריש גלי. אך הדבר לא נאמר, אף שממשל ביידן לא נרתע ממתיחת ביקורת על התנהלותם של צדדים לוחמים בסכסוכים אחרים.
הסיבה להיעדר הביקורת היא שתשומת לב רבה יותר למתרחש ברצועת עזה תִכפה כמעט בוודאות שינוי במדיניות, וביידן אינו מעוניין בו. היא תכפה על ממשלו להתמודד עם שורה של בחירות קשות שהוא מעדיף להימנע מהן. התמודדות כזו תסבך עוד יותר את הדינמיקה המורכבת ממילא במערכת היחסים בין ארצות הברית לישראל – ואולי תהפוך את ביידן לפגיע יותר פוליטית בשנת בחירות.
אבל כל עוד הממשל מתעלם מההפרות הישראליות ברצועה ומחיל את כללי הסיוע הצבאי באופן סלקטיבי, הסמכות המוסרית שארצות הברית מייחסת לעצמה תלך ותישמט מידיה. לאורך תולדותיה, קידמה ארצות הברית את כיבוד דיני המלחמה: מנהיגים אמריקאים טענו זה מכבר כי מוֹתר ארצם מיריבותיה נעוץ בכך. הממשל גינה את הזוועות של ממשלותיהן של מדינות כמו רוסיה וסוריה, אבל אז העמיד פנים שאינו נוקט עמדה – ואף מממן – את אלה של ממשלת ישראל. היתרונות של גישה כזו בטווח הקצר נופלים בהרבה מהנזק ארוך הטווח שהיא מסיבה לאמינות ולאינטרסים האמריקאים. על בכירים אמריקאים לומר בפומבי את מה שהם וכל משקיף נטול פניות יודעים על התנהלות ישראל ברצועה: אי אפשר להסכין עימה, ואם לא יחול בה שינוי, על ארצות הברית יהיה לשנות את מדיניותה בנוגע לסיוע הצבאי לישראל. מחירה של כנות כזו גבוה. אבל מחיר הצביעות גבוה עוד יותר.
יש להבהיר את הכללים
לא כל מקרי המוות והפציעה של אזרחים בזמן מלחמה הם הפרות של דיני המלחמה. כל עוד כוחות מזוינים תוקפים מטרה צבאית לגיטימית, כל עוד הנשק ושיטת ההתקפה מאפשרים הבחנה בין לוחמים לאזרחים והאובדן הצפוי לאזרחים מהתקיפה אינו מופרז ביחס לתועלת הצבאית הצפויה ממנה, סביר להניח שההתקפה חוקית. לפעמים קל יחסית להוכיח שהתקפה שפגעה באזרחים הפרה את החוק – למשל כשאין מטרה צבאית ברורה. בנסיבות אחרות, בייחוד כשתקיפה עלולה לגרום אובדן לא-מידתי לאזרחים, לעיתים קשה מאוד לבחון את חוקיותה של התקפה. לכן, בנסיבות מסוג זה חיוני לאסוף מידע רב ככל האפשר – לא רק על אבדות מקרב האזרחים, אלא גם בנוגע לשאלה אם כוחות אויב היו מעורבים באירוע.
צה"ל פועל באחד האזורים הצפופים ביותר על פני כדור הארץ, וחמאס ולוחמים פלסטינים אחרים יכולים להיבלע בקרב האוכלוסייה ולהיעלם מתחת לקרקע. זוהי סביבה מאתגרת המקשה על קבלת החלטות מורכבות באשר לבחירת מטרות. גם על חמאס וארגונים פלסטיניים חמושים אחרים ברצועה מוטלות חובות מכוח דיני המלחמה. הם נדרשים לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי למזער את הפגיעה באזרחים שתחת שליטתם ולא להשתמש באזרחים כמגינים אנושיים. עם זאת, הפרות מצידם אינן מורידות מחובותיה של ישראל.
החוק האמריקאי מחייב גורמים רשמיים לבחון את השימוש בנשק שסופק לגורם המקבל סיוע צבאי אמריקאי. נראה כי הערכות כאלה חשובות בייחוד בכל הנוגע למלחמה ברצועת עזה, נוכח ההיקף העצום של ההפצצות הישראליות ושיעור האובדן העצום של אזרחים שדווח. למרות זאת, אין זה ברור כלל שנעשות הערכות. סעיף B502 לחוק סיוע החוץ של ארצות הברית מחייב את מחלקת המדינה לוודא שסיוע ביטחוני אינו מסייע להפרות גסות של זכויות האדם. החוקים המכונים "חוק ליהי", שנחקקו על ידי הקונגרס לפני עשרות שנים והאוסרים על העברת סיוע צבאי של ארצות הברית ליחידות ספציפיות המפירות בגסות את זכויות האדם, מנעו העברה של סיוע צבאי לכוחות הביטחון הפוגעניים של הונדורס, נפאל וניגריה.
אבל לדברי ג'וש פול, ששירת במשך למעלה מ-11 שנה בלשכה לעניינים פוליטיים-צבאיים של מחלקת המדינה עד שהתפטר במחאה על המלחמה ברצועת עזה בסתיו שעבר, בכל הנוגע לישראל מנגנון ליהי "אינו מתפקד". בריאיון ל-PBS News Hour בסתיו שעבר, טען פול כי אף שעובדי הלשכה זיהו הפרות חוק "רבות" מצד ישראל, הם אינם מצליחים לקבל "אישור מהדרג הבכיר" להמשיך לפעול בהתאם לקביעות אלו. קבוצת עבודה שהוקמה במשרד החוץ וזכתה לכינוי "פורום הבדיקה של ליהי לענייני ישראל", בוחנת את הטענות להפרות מצד צה"ל, אך היות שמדובר ביוזמה לא פורמלית של אנשי צוות, ממצאיה אינם מחייבים את המשרד.
עורכי דין של מחלקת המדינה ומומחים למעשי זוועה במשרד לצדק פלילי בינלאומי (GCJ) במחלקה נקראים לעיתים קרובות לבחון הפרות של המשפט הבינלאומי במהלך סכסוכים. תחת בלינקן, משרד זה והצוות המשפטי של המחלקה בחנו ראיות ופרסמו הצהרות רשמיות על הפרות של המשפט הבינלאומי על ידי ממשלות סין, אתיופיה, מיאנמר וסודאן. אבל אין ראיות הזמינות לציבור המעידות שהמשרד לצדק פלילי בינלאומי או כל משרד אחר התבקשו להחליט לגבי המערכה הישראלית ברצועת עזה.
הנזק שמסב חוסר נכונותו לכאורה של ממשל ביידן לבחון את המידע הזמין מנקודת מבט משפטית מתווסף על האי-ציות לכאורה אפילו למדיניות שהוא עצמו התווה כביטוי למחויבותו הידועה של ביידן לזכויות האדם. בשנה שעברה התוותה מחלקת המדינה את "המדיניות בדבר העברת נשק קונבנציונלי (CAT)", המחייבת גורמים רשמיים להעריך אם "ישנה סבירות גבוהה" כי שותפה ביטחונית תשתמש בנשק אמריקאי כדי להפר את המשפט הבינלאומי. אם התשובה חיובית, נאסר על הממשל להעביר נשק לאותה מדינה.
הבית הלבן הציג את המדיניות בחודש פברואר 2023 והצהיר ש"כאשר לא משתמשים בו באופן אחראי, ציוד שנועד להגנה עלול לשמש להפרה של זכויות האדם והמשפט ההומניטרי הבינלאומי, להגברה של הסיכון לפגיעה באזרחים ולפגיעה בדרכים אחרות באינטרסים של ארצות הברית". אבל תמיכתה של ארצות הברית בישראל מאז החלה הלחימה ברצועת עזה משמעה ככל הנראה שהממשל הפר את מדיניותו שלו כמעט מייד לאחר שנקבעה. בפגישות עם נציגי ארגונים לא ממשלתיים, אמרו גורמים במחלקת המדינה שהם בוחנים את התנהלותה של ישראל במסגרת מדיניות העברת הנשק הקונבנציונלי, אך סירבו לחשוף ממצאים כלשהם שעלו מהבחינה או לקבוע לוח זמנים לחשיפתם.
בחודש אוגוסט האחרון, פרסם ממשל ביידן גם כללים חדשים שכונו "הנחיות בדבר חקירת הפגיעה באזרחים והתגובה עליה (CHIRG)", שנועדו לחייב את מחלקת המדינה לחקור האשמות בדבר שימוש בנשק אמריקאי לפגיעה באזרחים. לדברי גורמים במחלקת המדינה, כמה מהחקירות הראשונות שנפתחו מכוח ההנחיות הללו בחנו את התנהלותה של ישראל ברצועת עזה. אבל אין חובה לפרסם את תוצאותיהן של חקירות הנפתחות מכוח ההנחיות, ונושאי משרות אמריקאים אינם מחויבים לפעול על בסיס מה שנחשף בהן.
בעת שממשל ביידן טומן את ראשו בחול, נראה שגם הקונגרס אינו שש לבחון ברצינות את המצב. בחודש דצמבר, הגיש הסנטור העצמאי מוורמונט ברני סנדרס לסנאט הצעת החלטה לחייב את מחלקת המדינה לדווח על מידת הציות של ישראל למשפט הבינלאומי: בקשה סבירה וישירה להבטיח שישראל מצייתת לחקיקה של הקונגרס עצמו בנוגע להעברת נשק. ההחלטה לא הייתה עוצרת את הסיוע לישראל, אך היא כשלה בכל זאת, שכן סנטורים רבים מדי סבורים שאין סיבה לפקפק בהתנהלותה של ישראל – או שאינם רוצים לבחון לעומק את העובדות.
הסיבה להססנות זו של הקונגרס ולהימנעות של ממשל ביידן משימוש בכלי כלשהו מהכלים העומדים לרשותו כדי לבחון את ההתנהלות הישראלית – אינה בגדר תעלומה: הכרה פומבית בהפרה ישראלית כלשהי של המשפט הבינלאומי או האמריקאי תחייב מענה על שאלות לא נוחות וקבלת הכרעות קשות בנוגע לשינוי או התניה של סיוע צבאי עתידי לישראל (וכמו כן תעלה סוגיית הסיכון המשפטי לנושאי משרה בגין שותפות בהפרות חמורות, אם תהיה הכרה רשמית בהתנהלות פסולה מצד ישראל: בשנים האחרונות, בעלי תפקידים אמריקאים קיצצו בתמיכה הצבאית להתקפות חסרות ההבחנה של ערב הסעודית בתימן, שנהרגו בהן אלפי אזרחים. בין היתר, הם עשו כך ככל הנראה מחשש שהמשך התמיכה בהן עלול להפוך אותם בעיני החוק שותפים לפשעי מלחמה).
סטדרטים כפולים ומסוכנים
סירוב הממשל לציית לרוח החוק האמריקאי וללשונו עשוי להוביל למסקנה הקשה שוושינגטון מאפשרת אובדן המוני ואולי גם נפשע של חיי אזרחים ברצועת עזה. וקורבן נוסף של גישה זו הוא אמינותה של ארצות הברית שנפגעה מהתנהלות שהיא במקרה הטוב בלתי-עקבית ובמקרה הגרוע צבועה. למשל, הנשיא אובמה גינה בשנת 2016 את מניעת המזון והמים מאזרחים בחַלַבּ על ידי נשיא סוריה בשאר אל-אסד. אולם אפשר לטעון כי כבר למעלה משלושה חודשים ישראל מונעת מזון ומים מהאוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה, מבלי שממשל ביידן ימתח ביקורת כלשהי על טקטיקה זו (ביידן דחק בנתניהו לאפשר העברת סיוע נוסף לרצועה, אך לא מתח ביקורת ישירה על המצור).
התקיפות האוויריות חסרות ההבחנה של רוסיה על בתי חולים ובתי ספר באוקראינה גררו בצדק גינוי מצד ביידן ובכירי ממשל אחרים. אבל גם ישראל פגעה בבתי חולים ובבתי ספר מבלי שהדבר גרר מחאה רבה מצד הבית הלבן. בחודש נובמבר אמר היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן ל-CNN: "אנחנו לא רוצים לראות חולים או פצועים חפים מפשע נפצעים או נהרגים באש צולבת"; והוסיף באותה נשימה שצה"ל התחייב בפני וושינגטון "לחפש דרכים שיאפשרו להם לדאוג לבטיחות ולביטחון של חולים באותם בתי חולים". ממשלות רוסיה וסוריה לא התמודדו עם אתגר כמו האתגר שישראל עמדה בפניו לאחר ההתקפות בראשות חמאס ב-7 באוקטובר. אבל ברגע שמדינה מחליטה להפעיל כוח צבאי, עליה לציית באופן מלא לחוקים המסדירים התנהלות במלחמה, חוקים החלים על כל המדינות, כמו גם על ארגונים חמושים שאינם מדינתיים.
יש שיטענו שארצות הברית יכולה להרשות לעצמה מעט צביעות כדי לתמוך בבעלת בריתה הוותיקה ישראל. אבל לתרומתה של ארצות הברית לשחיקת המשפט הבינלאומי יהיו השלכות מזיקות עבורה, והן יחרגו בהרבה מרצועת עזה. הצהרות עתידיות של מחלקת המדינה בנוגע לזוועות אחרות ייתפסו כצבועות ויקשו למצות את הדין עם האחראים להן ולהרתיע מפני ביצוע פשעים בינלאומיים עתידיים. לחץ על צדדים לוחמים לציית לדיני המלחמה במקומות אחרים – למשל אזרבייג'ן וסודאן – יאבד מכוחו. לעולם יהיה קשה יותר להבחין בין ארצות הברית לבין מדינות המזלזלות במופגן במשפט הבינלאומי והמערערות בכוונה את הסדר הבינלאומי מבוסס הכללים.
כדי להתחיל לרסן את ישראל ולעצור את שחיקת אמינותה של ארצות הברית, על ממשל ביידן להטיל על עורכי הדין שלו לבחון את כל המידע הזמין – מסווג ובלתי-מסווג – על המערכה הצבאית של ישראל ברצועת עזה ולקבוע מתי ואיפה כוחות ישראליים הפרו את דיני המלחמה, ואם צה"ל מיצה את הדין עם האחראים לכך. יש לתת פומבי לממצאים ולהציג את הראיות בפני הקונגרס. כבר בעת הבחינה, יש להזהיר את ישראל כי נשקף סיכון לסיוע הצבאי מארצות הברית.
המחיר הפוליטי של בחינה כנה של הראיות והתיקון הנדרש במדיניותה של ארצות הברית יהיו כבדים עבור הנשיא והמחוקקים בתקופת מסע הבחירות. אך מחיר זה נמוך מהמחיר של התנהלות הרשויות האמריקאיות כאילו סבלו הקיצוני של העם הפלסטיני ברצועה אינו ראוי לבחינה מדוקדקת ממש כמו סבלם של אזרחים בסכסוכים אחרים. עמדה כזו מעניקה תחמושת למי שטוען שבכל הנוגע ליישום עקרונות הליבה האמריקאיים ולהגנה על זכויות אדם בסיסיות, וושינגטון מחילה בבירור סטנדרט כפול וצבוע.
