השבוע הודיעו שלטונות חמאס על המקרים הראשונים של הידבקות בקורונה בתוך רצועת עזה, והטילו בכל שטח הרצועה איסור מוחלט על יציאה מהבתים למשך 48 שעות. ההודעה עוררה ברחבי הרצועה בהלה מפני התפרצות של המגפה שתגיע לממדי אסון.
עבורי, זה עורר את התחושות שעלו בי ערב אחד לפני מספר חודשים. ירדתי אז בלב הולם מאוטובוס בעיר עזה, והתכוננתי להיכנס למרכז הסגר רפואי מאולתר. בפברואר יצאתי מהרצועה, באמצעות היתר נדיר שהנפיקה לי ישראל, כדי להשתתף בישיבות של ארגון Human Rights Watch. בדרכי הביתה, נתקעתי בעמאן למשך יותר מחודשיים כשהממשלות סגרו את גבולותיהן בתגובה למגיפת הקורונה.
אבק ותיקנים
באותו יום, כשקיבלתי סוף-סוף אישור לחזור לרצועה, ביליתי 12 שעות נסיעה ארוכות כדי לעבור את כברת הדרך של פחות מ-150 קילומטרים שבין עמאן לעיר עזה, בעודי צמה לרגל הרמדאן. כשעמדנו בתור מחוץ למלון המוזנח ששימש כמרכז מאולתר של הסגר רפואי, ושבו היינו צפויים לבלות את שלושת השבועות הבאים, נותק זרם החשמל, תזכורת בוטה לכך שחזרתי הביתה.
מאז חודש מארס, רשויות חמאס השולטות בעזה מחייבות תושבים השבים לרצועה לשהות 21 יום בבידוד במרכזים שבפיקוחן. לאחר שרשמו אותנו, אנשי ביטחון עטויי מסכות וכפפות ליוו אותי, לצד חמש נשים נוספות שמעולם לא פגשתי קודם לכן, לחדר 1206. למעשה, היו אלה שני חדרים חשופים ובהם שישה מזרונים על הרצפה, שני חדרי רחצה ומרפסת עם שני מזרונים נוספים. חיבורי האינטרנט והטלפון היו גרועים ולא היו במקום טלוויזיה, מזגן או מקרר. האבק היה בכל מקום ועיניי עקבו אחר התיקנים המתרוצצים. אנשי הביטחון הודיעו לנו כי נאסר עלינו לצאת מחדר 1206 בשום נסיבות שהן.
ביקשתי מהם להקצות לנו חדרים נפרדים או לכל הפחות חדרים נקיים יותר, אך ללא הועיל. התקשרתי לבני משפחתי והתחננתי בפניהם, עם דמעות בעיני, לבדוק אם יוכלו להוציא אותי משם. הם אמרו שאינם יכולים לעשות דבר. הבנתי שאין לי ברירה אלא להיכנע למציאות חדשה זו.
באותו ערב התחלנו שִׁשְׁתֵּנוּ לנקות את המקום. עבדנו בקדחתנות עד השעה 1:30 בלילה, עם הפסקה רק כדי לאכול את הארוחה שלפני הזריחה, סממן מרכזי של חודש הרמדאן. היה חם וצפוף, ועדיין לא הכרתי היטב את הנשים האחרות, אז סחבתי את המזרן שלי למרפסת וישנתי שם. הרעיון שאצטרך לבלות שלושה שבועות בתנאים אלה לא איפשר לי לעצום עין עד שעות הבוקר המוקדמות.
סיפורים על תחושת מחנק
התעוררתי למחרת תשושה, כשהשמש קופחת עליי, ראשי הולם ועיני כואבות. כשהצלחתי לפקוח את עיניי, גיליתי נוף מרהיב לים התיכון והבחנתי בשני דייגים בסירותיהם. הסתכלתי לשמיים ושמעתי לחישה בתוכי: "יהיה בסדר".
כשהאפשרויות להסחת הדעת מוגבלות כל-כך, ביליתי את הימים שלאחר-מכן בהיכרות עם הנשים האחרות, ועם הנסיבות שהובילו אותן לחדר 1206. אחת מהן, בת 26, שאותה אכנה פה אימאן, אמרה לי שכבר שנים שהיא מגישה בקשות להיתר לבקר את ארוסה בגדה המערבית. הרשויות הישראליות דחו את כל בקשותיה מבלי לנמק את הדבר.
לבסוף, ביולי 2019, היא קיבלה אישור לצאת לירדן, אך לא לגדה המערבית הכבושה. זמן קצר לאחר מכן ביקרו אותה בירדן ארוסה ומשפחתו. בסופו של דבר היה עליהם לחזור לגדה המערבית ומאמציה למצוא דרך להצטרף אל ארוסה בגדה העלו חרס. במאי, בימים של אי וודאות שבהם ממשלות סגרו את גבולותיהן, חשה אימאן שלא נותרה לה ברירה אלא לחזור לרצועה, בייאוש עמוק, מבלי לדעת אם תשוב אי פעם לראות את ארוסה.
שִׁשְׁתֵּנוּ בילינו שעות ארוכות על המרפסת ההיא, לגמנו תה והחלפנו סיפורים על חיינו תחת הסגר הישראלי וחיי היומיום המחניקים ברצועה. כשלא חלקנו זו את צערה של זו, ביליתי את זמני בבהייה בים, בזריקת מזון לחתולים המורעבים שלמטה, או בקריאת ספר תוך לגימת כוס קפה והרהורים על המסע שלי עצמי.
מתא קטן לכלא פתוח לאוויר
שם, על המרפסת, קלטתי כמה בנות מזל כולנו. אני גרה במקום שבו לאף אחד כמעט אסור לנסוע, בשל איסור הנסיעה הישראלי הגורף. האנשים הקרובים אליי ביותר לא זכו מעולם לעזוב את 360 הקילומטרים הרבועים של מובלעת עזה. אבל הנה אנחנו, שבות לאחר ביקור במדינות אחרות. במקום שבו 80 אחוזים מהאוכלוסייה מסתמכים על סיוע הומניטארי, יותר ממחציתה חיה מתחת לקו העוני, והאבטלה מתקרבת ל- 50 אחוזים, יש לי עבודה. במקום שבו אלפים איבדו את בתיהם או את יקיריהם במהלך מתקפות צבאיות ישראליות על הרצועה, היה לי בית לחזור אליו עם שחרורי מההסגר, וחיכתה לי משפחה אוהבת.
22 יום מאוחר יותר יצאתי ממרכז ההסגר כדי לחזור לבידוד שחווים כל תושבי הרצועה תחת הסגר הישראלי המשתק הנמשך כבר 13 שנה, המוחרף על-ידי ההגבלות שמטילה מצרים על גבולה עם הרצועה. אני חשה כאילו עברתי מתא מעצר קטן לכלא באוויר הפתוח, אך החוויה הותירה אותי נחושה יותר מתמיד להמשיך בעבודתי כדי שאנשים כמו אימאן יוכלו ביום מן הימים ליהנות מהזכות הבסיסית לנוע בחופשיות וכדי שיתאפשר לה לחיות עם ארוסה במולדתה.
