פרמדיקים פלסטינים מפנים פצוע מצדו העזתי של הגבול בין ישראל לרצועה במהלך הפגנות יום האדמה, כפי שצולמו מעברו השני של הגבול.  

© 2018 רויטרס

לישראל יש זכות להגן על גבולותיה, אך ירי במפגינים בלתי חמושים שלא פרצו אותם הוא בלתי מידתי ובלתי חוקי.

מאז החלו ההפגנות ב-30 במארס, חיילים ישראלים ירו ביותר מ-100 מפגינים פלסטינים בתוך ברצועת עזה והרגו אותם, בסמוך לגדר הגבול החוצצת בין עזה לשטח ישראל. ממשלת ישראל מגיבה לביקורת הבינלאומית על מעשי ההרג ברצועת עזה באמצעות חזרה על אותם טיעונים בהם היא משתמשת מאז השתלט חמאס על הרצועה בשנת 2007. אנו מצרים על הפגיעה בפלסטינים בעזה, אומרת ישראל, אבל היא בלתי נמנעת, משום שחמאס שולט בכל הרצועה, ואיננו יכולים לפעול נגדו בלי לפגוע גם במפגינים.

זוהי אותה טענה ממש ששימשה את ישראל עד שנת 2010 כדי להגן על הגבלות עונשיות על הכנסת סחורות לרצועה, ובכלל זה סוגים מסוימים של מזון. וזוהי גם הטענה באמצעותה היא מסבירה מדוע היא ממשיכה לחסום תנועת אנשים לרצועה וממנה ולמנוע ייצוא של רוב הסחורות מהרצועה לשווקים חיצוניים, שתיים מההגבלות הרבות שדרדרו את האבטלה בעזה עד לשיעור של 49%. וזוהי התגובה הישראלית, בגיבוי רשמי של ארה"ב, שנועדה להדוף את הגינויים על הריגתם של יותר מ-100 פלסטינים ועל פציעתם של אלפים נוספים, במהלך שבעה שבועות של הפגנות בתוך הרצועה, סמוך לגבול ישראל.

ביום שישי, החליטה מועצת זכויות האדם של האו"ם ברוב של 29 קולות נגד 2, על הקמת ועדת עצמאית לחקירת נסיבות הירי, החלטה שישראל דחתה בטענה שהיא משקפת את מה שהיא מכנה ההטיה האנטי-ישראלית של המועצה.

ממשלת ישראל כבר הציגה את קו ההגנה שלה במסגרת עתירה לבג"ץ שהגישו ארגוני זכויות אדם ישראליים. בתגובה שהגישה לבית המשפט טענה הממשלה כי "אין המדובר במחאה עממית או ספונטנית: הפרות הסדר האלימות אורגנו, תואמו והכוונו על-ידי חמאס, שהוא ארגון טרור המצוי בעימות מזוין עם ישראל". ראג' שאה, דובר מטעם ממשלו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, מיהר לחזור על טיעון זה בשבוע שעבר, כשאמר: "האחריות למקרי מוות טרגיים אלה מוטלת, בכל ההגינות, על חמאס".

חמאס תמך ללא ספק בהפגנות ברצועה, שבה שליטתו מורגשת היטב. מי שמותח ביקורת על שלטון חמאס עלול להיענש במעצר ועינויים, כפי שתיעד ארגון Human Rights Watch. חמאס בוחן את הדרשות במסגדים בעזה, וכעת דרשות אלה קוראות למתפללים להצטרף להפגנות בגבול הרצועה. בימים רגילים, שוטרי חמאס מונעים ממפגינים להתקרב עד למרחק של פחות מ-300 מטרים מגדר הגבול, בתוך הרצועה, הטווח שעליו הכריזה ישראל כ"אזור אסור בכניסה". מאז ה-30 במארס חמאס אפשר למפגינים לעבור טווח זה ושכר אוטובוסים כדי להוביל אנשים להפגנות.

כמה מפגינים אמרו שנציגי חמאס נכנסו לאוהלים שליד הגבול ועודדו נשים להצטרף למחאה קרוב יותר לגדר הגבול. מנהיג חמאס, מחמוד א-זהאר, התרברב בראיון טלוויזיוני כי ההפגנות נתמכו על-ידי כלי הנשק של חמאס.

ובכל זאת, להפגנות יש מקורות עממיים והייתה בהן השתתפות עממית. ראשיתן בפוסטים שפרסם בפייסבוק אקטיביסט, שקרא לאנשים להפגין ביום השנה ה-70 לנכבה הפלסטינית – הימלטותם וגירושם של יותר מ- 700,000 פלסטינים שנלוותה להקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948. הוועדה הנושאת באחריות הציבורית לארגון ההפגנות כוללת שותפים מארגונים לא ממשלתיים ונציגים של הפלגים הפוליטיים המרכזיים בעזה, ופעולות המחאה כללו פיקניקים משפחתיים וריקודי עם.

עדים סיפרו לחוקרי ארגון Human Rights Watch כי לא נערכו חיפושים על גופם של המפגינים, אם כי לפחות עד ראייה אחד דיווח על איש ביטחון של חמאס שמנע ממפגין לשאת רובה קלצ'ניקוב, כנראה מתוך חשש להסלמה. מפגינים דיווחו כי ראו בהפגנות מספר מצומצם של גברים חמושים, ומספר רב יותר של אנשים שיידו אבנים, בין היתר עם קלע; השליכו בקבוקי תבערה; והעיפו עפיפונים עם חומרי תבערה.

אולם, על-פי הסטנדרטים הבינלאומיים לשיטור הפגנות, אפילו השימוש באבנים או בבקבוקי תבערה אינו מצדיק הפעלת כוח קטלני, בהיעדר סכנת חיים מיידית. אין זה משנה במי תומכים המפגינים ומי, אם בכלל, עודד אותם להפגין. השימוש בכוח קטלני מותר רק כאשר הדבר חיוני לחלוטין כדי להתגונן מפני סכנת חיים מיידית.

ממשלת ישראל מכירה בסטנדרטים הבינלאומיים לאכיפת חוק, אך אומרת כי כוחותיה יפתחו באש חיה עוד לפני שסכנת החיים הופכת למיידית. זאת, משום שהיא סבורה כי חמאס ינצל את נוכחותם של אלפי המפגינים כדי לפרוץ את גדרות הגבול. טיעון זה מרוקן למעשה את המילה "מיידית" מכל משמעות. הוא מתעלם מקיומם של אמצעים לא-קטלניים, כגון גז מדמיע, נוזל בואש או כדורי פלדה מצופים גומי, שישראל יכולה וצריכה למצות קודם כל את השימוש בהם כדי להגן על גבולותיה. גם אם שיטות אלה ייכשלו (והן טרם מוצו), שימוש ישראלי בכוח קטלני הוא מוצדק רק אם נשקפת סכנת חיים מיידית מפריצת הגבול. נכון לעכשיו, חיילים וצלפים ישראלים יורים מעמדות מבוצרות היטב בתוך ישראל, מאחורי שתי גדרות, במיקומים החולשים על האזור ומאחורי תעלות שנחפרו למניעת חצייה של הגבול. הם מקבלים תיעוד וידיאו ממל"טים המרחפים מעל עזה ומגובים באנשים ובציוד נוספים עמוק יותר בשטח ישראל. מאז החלו ההפגנות דיווחה ישראל על מקרה אחד בלבד שבו נפצע אחד מחייליה.

ארגון Human Rights Watch ראיין מפגינים שאמרו כי באו למחות בדרכים לא אלימות על העברת שגרירות ארה"ב לירושלים ונורו על-ידי צלפים בעת שעמדו הרחק מהגדרות, שנותרו על תילן. מפגינים רבים הם צעירים שאומרים כי הם מוחים על שנים של הגבלות תנועה עונשיות שהחריבו את הכלכלה וחסמו את הגישה למוסדות חינוך, ביקורי משפחות וטיפול רפואי. שיעור האבטלה ברצועה עומד על 65% בקרב גברים צעירים ועל 80% בקרב נשים צעירות. המחאה אינה מוגבלת לגבול ישראל: התקשורת החברתית הפלסטינית סערה השבוע עקב פרסום סרטון שבו נראה צעיר מעלה את עצמו באש בעזה כדי למחות על המצב הכלכלי.

גורמים ישראליים ואמריקאיים טוענים כי לישראל אין ברירה אלא להגיב על האיום הנשקף לה, לתפיסתה, מצד חמאס על-ידי תקיפת תושבי עזה, באופן המסב להם סבל, ואפילו פציעה ומוות. זוהי שיטת הפעולה הכושלת שנוקטת ישראל, בתמיכת ארצות הברית, מאז השתלט חמאס בכוח על רצועת עזה בשנת 2007. זאת, לאחר שזכה בשנת 2006 ברוב קולותיהם של הפלסטינים במזרח ירושלים, בעזה, ובגדה המערבית ולתקופה קצרה חלק את השלטון עם הפלג היריב, פתח. ישראל, השולטת ברוב המעברים לרצועה, במים הטריטוריאליים שלה ובמרחב האווירי שלה, וכן ברצועת הגבול בתוך עזה, סגרה את כל המעברים, והיא מתירה מעבר אנשים רק "במקרים הומניטאריים חריגים," חוסמת ייצוא סחורות ומגבילה הכנסת אספקה. מצרים סגרה גם היא את גבולה עם הרצועה, למעט חריגים מעטים.

עד שנת 2010, ישראל ספרה את מספר הקלוריות שהתירה לתושבים בעזה לצרוך, בהתאם לגיל ולמגדר, ולאחר מכן השתמשה בנוסחאות מתמטיות כדי להגביל את כמות המזון המוכנס לרצועה כך שלא תעלה על מה שגורמים ישראליים סברו כי הכרחי. ממשלת ישראל הגנה על הגבלות אלה בטענה שמדובר ב"לוחמה כלכלית" שנועדה להחליש את חמאס באמצעות הגבלת האספקה ​​לתושבי עזה והפסקת הייצור והסחר.

התוצאה הייתה הפוכה. משטר חמאס בעזה גיבש את שלטונו נוכח מחסור זה, חילק לעניים מזון ומזומנים, שכר מובטלים כעובדי ציבור ופיתח מערכת מסחר רווחית דרך מנהרות שעברו מתחת לגבול עזה-מצרים.

התייחסותה של ישראל לכל תושבי הרצועה, שמרביתם ילדים, כאנשי חמאס, סייעה להתעצמותו. חמאס גייס כספים באמצעות מיסוי המוצרים שהוברחו דרך המנהרות, יצר תלות של אנשים בנדיבותו, והשתלט על הסחר. כל זאת, בעוד תושבים מן השורה ברצועה כפופים למגבלות עונשיות ובלתי חוקיות על חופש התנועה שלהם.

ממשלת ישראל עושה עכשיו טעות דומה כשהיא מתייחסת לכל המפגינים כסוכני חמאס ואז מפעילה נגדם כוח קטלני, בהיעדר סכנת חיים מיידית. שליטתו של חמאס בעזה מהווה אולי איום ביטחוני על ישראל, אך היא אינה יכולה להצדיק מעשים בלתי חוקיים של ישראל נגד תושביה האזרחיים של הרצועה.