בחודש שעבר ערכו לי כמה חברים מסיבת הפתעה. הם הניחו לפני עוגת שוקולד עם נרות דולקים וביקשו שאביע משאלה לשנה הקרובה. פלטתי מיד "24 שעות ביממה של חשמל ומיזוג אוויר". החברים צחקו והציעו שאשאף למשהו מציאותי יותר.

פה, ברצועת עזה, אספקת חשמל של 24 שעות ביממה נראית כבר יותר מעשור כמו חלום רחוק. ההפצצות הישראליות של תחנת הכוח, סגירת הגבול בידי ישראל בשנת 2007 וההשלכות של הפיצול בין הרשות הפלסטינית לחמאס, המנהל את רצועת עזה, משמעותן מצב כרוני של הפסקות חשמל. עד לפני זמן לא רב למדנו להסתדר עם שמונה שעות של חשמל ביום. היום, גם זה נראה כמו לוקסוס.

פלסטינים יושבים מחוץ לבתיהם כדי להימלט מהחום, במהלך הפסקת חשמל במחנה הפליטים שאטי שברצועת עזה.

© 2017 Reuters

אספקת החשמל שלנו מגיעה משלושה מקורות: ישראל, מצרים, ותחנת כוח מתפקדת אחת, שמופעלת באמצעות דלק. לפני המשבר הנוכחי, מקורות אלה סיפקו בערך מחצית מצורכי החשמל של הרצועה. ואז התגלעה מחלוקת בין הרשות הפלסטינית לחמאס על התשלום על הדלק. שני הצדדים סירבו לשלם, ותחנת הכוח נסגרה בחודש אפריל. מאז הצטמצמה האספקה הכוללת ב-25%.

בחודש יוני נעתרה ישראל לבקשת הרשות הפלסטינית לקצץ את כמות החשמל שהיא מספקת לרצועה כדי "לייבש" את משאביו הכספיים של חמאס. צעד זה הביא לצמצום האספקה ב-30% נוספים. באותו חודש, החלה מצרים לספק את הדלק הנחוץ לתחנת הכוח, והתחנה חזרה לפעול. למרות זאת, אנחנו חיים עם נורמה חדשה של ארבע שעות חשמל ביממה או פחות.

ארבע השעות האלה מכתיבות איך יראה היום שלנו. כשאין לנו חשמל, החיים בהקפאה. אנחנו נאבקים עם נרות ופנסים, ומי שיכול להרשות לעצמו, גם עם גנרטורים לא אמינים. אנחנו ממתינים לשמוע את משאבת המים החשמלית, המבשרת שהחשמל חזר לפעול. לפני השינה אני מעבירה את כל מתגי האורות למצב פעיל, כדי להיות בטוחה שלא אפספס את חזרת החשמל. כשאני שומעת את המשאבה ורואה את האורות נדלקים, אני מזנקת מהמיטה. החיים הפכו למרוץ שבו אנחנו מנצלים כל דקה כדי לעשות כביסה, לסיים משימות עבודה דחופות, ליהנות ממים קרים לשתייה. ואז האורות כבים שוב.

משמעות החיים בלי חשמל היא לנסות לישון בחום של 35 מעלות בלי מאוורר או מיזוג, לקול זמזומם הבלתי פוסק של גנרטורים. להתקלח עם זרזיף מים בלבד, להילחץ להספיק לטעון טלפונים ומחשבים ניידים ואף פעם לא לקנות מוצרי בשר או חלב ליותר מיום אחד. המשמעות היא לעלות תמיד במדרגות כדי לא להסתכן בהיתקעות במעלית. לתכנן את היציאות סביב הפסקות החשמל ולבדוק את לוח הזמנים של אספקת החשמל בשכונה של חברים, לפני שמבקרים שם.

מצבי טוב יחסית. יש ילדים שנאלצים להכין שעורי בית לאור נרות כי משפחתם אינה יכולה להרשות לעצמה גנרטור. בעלי עסקים קטנים, ששרדו רק בקושי גם קודם לכן, נאלצים לצמצם מאוד את פעילותם ולהשתמש בגנרטורים יקרים כדי להשאיר את האור דולק. עבור משפחות רבות, השחייה בים מאפשרת את ההקלה היחידה בחיי היומיום העגומים של עזה. כעת נאלצות משפחות אלה להתמודד גם עם ההזרמה המוגברת של שפכים לים, כיוון שהפסקות החשמל פוגעות במתקני הטיהור.

חולי כליות הזקוקים לדיאליזה, המחייבת אספקת חשמל רציפה, נמצאים בסיכון מיוחד. המחסור בחשמל בעזה הופך את החיים של כולם למאבק; עבור אנשים פגיעים במיוחד, זה עלול להיות עניין של חיים או מוות.

עבור ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס, העזתים הם רק כלי במשחק מביש על שליטה פוליטית. ככוח הכובש, ישראל נושאת על-פי המשפט הבינלאומי באחריות לאפשר חיים נורמליים לתושבי הרצועה. חמאס שולט בפנים הרצועה, ואחראי להגן על הזכויות שלנו. הרשות הפלסטינית מנהלת מיליוני דולרים מכספי תרומות וגם היא צריכה להגן על זכויותינו, ובכלל זה לשלם על שירותים חיוניים.

העובדה שפה בעזה אנחנו חולמים היום פחות על סיום הכיבוש, או על פתיחת הגבול, כדי שנוכל לעזוב את רצועת 365 הקילומטר הרבועים הזאת, ממחישה עד כמה השתנה קו-האופק שלנו. בימים אלה, אנחנו חולמים בעיקר על חשמל. ואין ספק שהמצב שלנו יורע עוד יותר. מתאם האו"ם לפעילות הומניטארית, רוברט פייפר, הזהיר כי הקיצוצים האחרונים עלולים "להוביל לקריסה מוחלטת של שירותים בסיסיים".

המשבר שאתו אנחנו מתמודדים אינו תוצאה של אסון טבע או יד אלוהים. הוא כולו מעשה ידי אדם. בדיוק כמו שהשאירו אותנו בחשכה, כך הם יכולים להעניק לנו את האור, בלחיצה על מתג.