לאחר שסירב לקבל מזון כלשהו במשך 93 יום, שב העיתונאי הפלסטיני מוחמד אל-קיק לאכול ב-26 בפברואר. אל-קיק פתח בשביתת רעב במחאה על החזקתו במעצר ללא משפט בידי הצבא, במסגרת מעצר מנהלי. הוא הפסיק את שביתתו לאחר שישראל ניאותה לשחררו בחודש מאי, אז יפוג תוקף צו המעצר שלו.
נסיבות מעצרו אופייניות לשיטת המעצר המנהלי בישראל, שמכוחה מוחזקים כמעט 600 פלסטינים במעצר ללא משפט, כך על-פי הארגון הישראלי לזכויות האדם בצלם. גורמים ישראלים רשמיים טוענים ששחרורו של אל-קיק יהווה איום ביטחוני כיוון שלדבריהם הוא פעיל בארגון הקיצוני חמאס. אולם, גורמים אלה טוענים גם כי יהיה זה מסוכן לחשוף את הראיות נגדו, ולכן לאל-קיק אין שום סיכוי להפריך את ההאשמות נגדו – התנהלות אופיינית במקרים כאלה. אשתו של אל-קיק אמרה לארגון Human Rights Watch כי הוא נעצר בשל כתיבתו ופעילותו הפוליטיות, שבמסגרתן מתח ביקורת על ישראל ועל הרשות הפלסטינית.
מעצר מנהלי, כמו צעדים מגבילים אחרים המותרים על-פי דיני הכיבוש, נועד לשמש הגבלה חיונית אך זמנית של זכויות, הנסבלת רק בנסיבות חריגות של שעת חירום. אולם, מאז שנת 2013, אז צוין מספר העצירים המנהליים הנמוך ביותר לפי בצלם, ישראל הכפילה את השימוש באמצעי זה פי ארבעה כמעט. הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים מתקרב לשנתו החמישים, והדבר מעורר סימני שאלה נוספים באשר לשימוש שעושה ישראל באמצעים שנועדו להיות זמניים וחריגים ואשר רומסים מעצם טבעם את הזכות להליך הוגן.
כחלק מהכשרתי המשפטית, בטרם הופעתי בפני בג"ץ בדיונים שנגעו לזכויות האדם, שימשתי כפקידה בבית המשפט וראיתי שיטה זו בפעולה שוב ושוב. המקרה של אל-קיק יוצא דופן בשל המחיר שהיה נכון לשלם כדי למחות על מעצרו – לא ברור עדיין באיזו מידה יחלימו גופו ומוחו מההרעבה – אולם הביקורת השיפוטית שהתקיימה במקרה שלו הייתה דווקא טיפוסית מאוד.
אל-קיק עתר נגד מעצרו לבג"ץ, הערכאה הלא צבאית היחידה המוסמכת לדון בנושא. כמו במקרים דומים אחרים, בג"ץ סירב לבטל את מעצרו המנהלי, וקבע רק כי צו המעצר נגדו "יותלה" כל עוד מצבו הרפואי מנטרל כל איום העלול להישקף ממנו. ההחלטה הותירה את אל-קיק בתחום-ביניים משפטי, כשהוא אינו אזוק עוד למיטתו, אך אינו רשאי לעזוב את בית החולים הישראלי שבו הוחזק. בדוחות רפואיים שהוגשו לבית המשפט צוין כי אל-קיק הפך ישנוני, איבד לסירוגין את כושר הדיבור ואת היכולת לשמוע וסבל מכאב מתמשך.
למעט מספר ימים שבהם שירות בתי הסוהר הישראלי חיבר אותו בכפייה לעירוי שהכיל ככל הנראה ויטמינים ומינרלים, אל-קיק צרך רק מים מ-25 בנובמבר ועד 26 בפברואר. הוא שרד שביתת הרעב שהייתה מהארוכות ביותר שקיים עציר פלסטיני אי פעם.
נראה שאיש אינו יודע מהי בדיוק המשמעות של התליית צו מעצר מנהלי, אולם בית המשפט הבהיר כי אם וכאשר יחול שיפור במצבו של אל-קיק, ויהיה בכוחו להוות שוב איום, ניתן יהיה לחדש את הצו נגדו.
מדובר בפעיל חמאס מובהק העוסק בטרור צבאי, כך כתב השופט אליקים רובינשטיין, אחד השופטים הבכירים ביותר בבית המשפט העליון, שכיהן בעבר כיועץ המשפטי לממשלה.
האם ניתן באמת לקבוע זאת חד משמעית, אפילו על-פי אמות המידה של מערכת המשפט הישראלית?
ישראל טוענת שפלסטינים יכולים לערער על מעצרם בפני הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר שלה. אולם, הליך ביקורת זה כה פגום, שהוא כמעט חסר ערך, למעט ההזדמנות שהוא מעניק לעורכי דין להפעיל על המדינה לחץ להתפשר. במקרה הנוכחי, הוביל לחץ זה להתרת אזיקיו של אל-קיק גם בעת שהוא מוחזק עדיין במעצר. בית המשפט יאשר בדרך קבע צווי מעצר כאלה בכל עת שגורמים ביטחוניים יציגו בפניו ראיות לסכנה. ראיות כאלה עלולות לכלול האשמות של מודיעים בתשלום שאינם מופיעים בפני בית המשפט, הודאות של עצירים אחרים, ואפילו מעורבות של בני משפחת העציר בפעילות מזוינת.
הראיות מוצגות בדיון המתקיים בדלתיים סגורות שבו נוכחים רק השופטים ונציגי המדינה. השופטים אמורים לבצע חקירה נגדית של הראיות, ולמלא בכך את תפקיד פרקליטו של העציר, שאינו מורשה לדעת מהם החשדות נגדו. אולם, מניסיוני עולה כי התפקיד שממלאים השופטים בדיונים אלה הוא לרוב סביל. נציגי המדינה מציגים בפניהם תיקיות, עבות כרס או דקיקות, של מסמכים משפטיים המכילים אזהרות מצד גורמים ביטחוניים בכירים בדבר הנזק שייגרם למדינת ישראל ולאזרחיה אם ישוחרר העותר. שופט המורה על שחרורו של עציר נדרש לשאת באחריות לכך שלא שעה לאזהרות אלה. מאז 1967 ביטל בג"ץ רק צו אחד כזה שהוצא נגד פלסטיני.
כפקידת בית המשפט סייעתי או נכחתי בעשרות דיונים שבהם הוצגו ראיות סודיות. מדובר בהליך שגרתי: פרקליטי העותר/ת יציגו את טיעוניהם ואז יעזבו את החדר. לאחר חמש או עשר דקות, הם ישובו כדי לשמוע את השופטים ממליצים בפניהם למשוך את העתירה.
פעם אחת, במהלך בוקר ארוך במיוחד של דיונים, הפתיעה אותי השופטת שכיהנה בראש ההרכב כשביקשה ממני להישאר באולם בית המשפט במהלך הדיון בדלתיים סגורות. זאת, על אף שלא היה לי סיווג בטחוני מתאים. השופטת הסבירה כי אם אשאר הדבר יזרז את ההליך, כיוון שאוכל לקרוא לפרקליטי העותר לשוב לאולם מהר יותר.
ישבתי בעמדת הפקיד בעת ששני סוכני מודיעין בחולצות מכופתרות ובמכנסי חאקי ניגשו לדוכן השופט כשבידיהם שלוש תיקיות, אחת עבור כל שופט. השופטים דפדפו בתיקיות. השופטת שישבה בראש ההרכב שאלה האם המידע עדכני. הסוכן השיב בחיוב. הדיון הסתיים, והשופטים דחו את העתירה.
גם אם במקרה של אל-קיק מלאו השופטים תפקיד פעיל יותר, כיצד ייתכן שדיון שהתקיים ללא נוכחותם של אל-קיק ופרקליטו הוביל את השופט רובינשטיין למסקנה שהוא פעיל טרור "מובהק"?
אל-קיק אמור להשתחרר ב-21 במאי, לאחר ששביתת הרעב שלו הפעילה לחץ על הרשויות הישראליות, שחששו מעוצמת התגובה הציבורית שתתעורר במקרה שימות. בג"ץ שמר גם הפעם על תפקידו כגורם המשקיף ובוחן, אך אינו מתערב באמת.
