החברה הגרמנית היידלברג-צמנט מפעילה מחצבה בגדה המערבית הנתונה תחת כיבוש ישראלי, במקום שבו נהגו פלסטינים מהכפר א-זאוויה לעבד את האדמה. העיתונאי עזמי עבד אל-כרים שוקיר סיפר כי משפחתו המורחבת גידלה עדשים, פול, חיטה ושומשום על קרקע זו. לדבריו, בשנת 1982 דחפורים ישראלים פינו חלק מהקרקע. הרשויות הישראליות הכריזו על החלקה שטח צבאי סגור, אולם עד מהרה הסבו חלק ממנה למחצבת חצץ.
תביעות שהוגשו בבתי משפט ישראליים לא מנעו מעשים אלה ואף לא את ההשתלטות על חלקות קרקע סמוכות, שאפשרה את הרחבת המחצבה.
מאז שנת 2014 לערך הכפר א-זאוויה מנותק מהמחצבה באמצעות החומה, או גדר ההפרדה, שבנתה ישראל בעקבות פיגועי התאבדות שביצעו פלסטינים באינתיפאדה השנייה. כיום, שוקיר יכול רק להביט מרחוק על הקרקע שמשפחתו עיבדה בעבר; לדבריו, ההורים הקשישים הם בני המשפחה היחידים שלהם מתיר הצבא הישראלי לעבד את החלקה ההולכת ומתכווצת שנותרה בבעלותם מצדה השני של הגדר, שם נמצאת גם המחצבה.
מחצבת היידלברג מדגימה כיצד עסקים הפועלים בהתנחלויות ישראליות או משלמים להן מסים אינם יכולים להימנע משותפות להפרות האחריות המוטלת עליהם מתוקף הקווים המנחים של האו"ם בדבר עסקים וזכויות האדם.
כדי שיוכלו לעמוד במחויבויותיהם בתחום זכויות האדם, על עסקים להפסיק לפעול בהתנחלויות ישראליות, לממן אותן, להעניק להן שירותים או לסחור עמן.
חברת היידלברג הצדיקה את פעולותיה במכתב שארגון Human Rights Watch פרסם במסגרת הדו"ח החדש שלו, "כיבוש בע"מ". לדברי החברה, היא פועלת על "אדמת מדינה" ולא על אדמה שהייתה קודם לכן רכוש פרטי. כמו כן טוענת החברה כי היא מביאה תועלת לאוכלוסייה המקומית באמצעות תשלום תמלוגים למנהל האזרחי ומסים למועצה האזורית שומרון של ההתנחלויות, וכן באמצעות העסקת עובדים פלסטינים. לדברי החברה, השכר שהיא משלמת לעובדים פלסטינים והיחס שהיא מעניקה להם שווים לאלה שלהם זוכים עובדיה הישראלים.
טיעוניה של חברת היידלברג אינם עומדים בבדיקה קפדנית. גם לו היה בית משפט קובע כי הקרקע לא הייתה קודם לכן בידיים פרטיות, דיני הכיבוש אוסרים על ישראל להשתמש במשאבי השטח הכבוש לתועלתה שלה, יהיו בעלי הקרקע אשר יהיו.
בנוסף, גם העובדה שחברת היידלברג מעסיקה פלסטינים אינה מצדיקה את התנהלותה. עובדים אלה מוצאים עצמם ב"מלכוד 22": המדיניות הישראלית שנועדה לשרת את ההתנחלויות מקשה על מציאת משרות במקומות אחרים. מדיניות זו כוללת השתלטות על קרקעות שבהן מצאו קודם לכן משפחותיהם של עובדים אלה את מחייתן, או סגירה של הקרקעות בפניהם, וכן הגבלות מפלות החונקות את צמיחת הכלכלה הפלסטינית. ב-60% של הגדה המערבית הנתונים לניהול ישראלי ישיר ("שטח C") פועלים 11 מתקנים לגריסת אבן ומחצבות בניהול ישראלי או זר. לעומת זאת, מזה למעלה משני עשורים לא הונפק לשום פלסטיני היתר להפעלת מחצבה חדשה בשטח C, וחלק מהמחזיקים בהיתרים כאלה כיום נתקלים בקשיים בבואם לחדשם.
בשנת 2014 שילמה חברת היידלברג 585,000 דולר ארה”ב כמסים למועצה האזורית שומרון, המעניקה שירותים מוניציפאליים ליותר מ-25 התנחלויות באזור, ומסייעת בכך בתחזוקת יישובים אלה, שאינם חוקיים על-פי המשפט הבינלאומי.
סיפורו של שוקיר אינו ייחודי כלל: מאות משפחות פלסטיניות באזור חקלאי זה הסמוך לקו הירוק איבדו חלק מאדמתן וממקורות מחייתן, שנמסרו להתנחלויות. גם סיפורה של חברת היידלברג אינו ייחודי: כמו עסקים אחרים הקשורים להתנחלויות, פעולותיה מנציחות עוול שאין ביכולתה לתקן באמצעות העסקת פלסטינים שאת משאביהם גזלו וניצלו.
