כח של משמר הגבול הישראלי עוצר את אחמד אבו סביתאן, בן 11, ליד בית הספר בו הוא לומד במזרח ירושלים. המשטרה האשימה אותו בזריקת אבנים על כחותיה.

@מג'ד גאיית

(ירושלים) – ארגון Human Rights Watch אמר היום כי כוחות ביטחון ישראליים השתמשו בכוח מופרז כי לעצור ולעכב ילדים פלסטינים, הצעירים בהם בני 11 בלבד. אנשי כוחות הביטחון אחזו ילדים באחיזות חנק, השליכו עליהם רימוני הלם, הכו אותם בעת שהוחזקו במעצר, איימו עליהם, חקרו אותם ללא נוכחות הורים או עורכי דין ולא יידעו את הוריהם על מקום הימצאם.

ארגון Human Rights Watch ראיין ארבעה ילדים, בני 11, 12 ו-15 משכונות שונות במזרח ירושלים, וכן נערה בת 14 ונער בן 15 ממקומות אחרים בגדה המערבית. כל השישה נעצרו או עוכבו בידי כוחות ישראליים בגין יידוי אבנים כביכול בתקריות נפרדות, בין החודשים מארס לדצמבר 2014. הילדים והוריהם דיווחו כי בשעת המעצר ובמהלך החקירה הילדים סבלו מהתעללות שהסבה להם כאב ופחד, וגרמה להם לחרדה מתמשכת. ארגון Human Rights Watch בחן תצלומים וסימנים על גופו של אחד הילדים שעלו בקנה אחד עם הדיווחים שמסרו הוא והוריו; והדיווחים השונים של הילדים התיישבו אלה עם אלו.

לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "ההתעמרות של כוחות ישראליים בילדים פלסטינים מנוגדת לטענות ישראל כי היא מכבדת זכויות ילדים. על ארה"ב, כתורמת העיקרית לצבא הישראלי, להפעיל לחץ רב להפסקת ההתנהלות הפוגענית הזו ולתיקונה".

בכל אחד מהמקרים שתיעד ארגון Human Rights Watch אמרו הילדים והוריהם לארגון כי הרשויות הישראליות לא יידעו את ההורים על מעצר ילדיהם, וחקרו את הילדים מבלי להתיר להם לשוחח עם הורה או עורך-דין לפני החקירה. בחמישה מהמקרים אמרו הילדים שהחוקרים לא התירו להוריהם להיות נוכחים בחקירה, או שהתירו להורים להיכנס רק לקראת סופה. שני נערים בני 15 והנערה בת ה-14 אמרו כי חתמו על הודאות שנכתבו בעברית, שפה שאינם מבינים, לאחר שחוקרים איימו עליהם. נער אחד אמר כי שוטרים הכו אותו באגרופים ובעטו בו, ואז הציגו לו הודאה בעברית שעליה נדרש לחתום.

רשיד ס., בן 11, אמר כי שוטרי משמר הגבול הישראלי השליכו עליו רימון הלם והחזיקו אותו באחיזת חנק בעת שעצרו אותו בגין יידוי אבנים בחודש נובמבר. לדבריו, השוטרים חבשו על ראשו שק שחור, איימו להכות אותו, ובעטו באחת משוקיו בעת שלקחו אותו לחקירה. רשיד סיפר עוד כי במהלך המעצר שוטרי משמר הגבול הפשיטו מעליו את מעילו ואת חולצתו, והחזיקו אותו בחוץ למשך כשעה על אף הקור ששרר באותה עת. ארגון Human Rights Watch בחן תמונות של מעצרו של רשיד בידי השוטרים וסימנים על רגלו שעלו בקנה אחד עם התיאור שמסר. שמם המלא של רשיד ושל אדם נוסף שרואיין הושמטו כדי להגן עליהם.

שניים מהילדים שראיין ארגון Human Rights Watch אמרו כי השתינו על עצמם מרוב פחד בשעה שנעצרו, ושלושה אמרו כי סבלו מסיוטים וקשיי שינה לאחר מכן. משפחותיהם של הנערה בת ה-14 ואחד הנערים בני ה-15 אמרו כי לא הורשו לבקרם או אפילו לשוחח עמם בטלפון במהלך המעצר – שנמשך 64 יום במקרה של הנערה, ו-110 יום עבור הנער.

נער נוסף בן 15 ממזרח ירושלים, פארס שיוח'י, אמר כי שוטרי משמר הגבול הישראלי ערכו עליו חיפוש בעירום, סטרו לו ובעטו בו, איימו עליו ואז העבירו אותו למעצר שבו הוחזק  מה-6 במארס ועד ה-12 באפריל 2014. זאת, בחשד שיידה אבנים והשליך בקבוק תבערה על התנחלות בשכונתו. לדברי משפחתו הוא שוחרר לאחר מכן למעצר בית בלתי מוגבל בזמן, אולם נכלא שוב בשלהי אוקטובר והוחזק במעצר עד ה-6 בינואר 2015, לאחר שאיחר לדיון בבית המשפט.

ב-6 בינואר הוחזר פארס למעצר בית ובאותו חודש הוכנסו הקלות מסוימות בתנאי המעצר שלו, לאחר שעורך דינו הודיע לבית משפט השלום בירושלים כי הנער איים להתאבד. במסגרת ההקלות הותר לו לצאת מביתו למשך שש שעות בשבוע, בתנאי שילווה על-ידי אמו. ב-29 במארס ביטל השופט את מעצר הבית, אולם פארס סיפר לארגון Human Rights Watch כי שוטרי מג"ב ישראליים עיכבו אותו מאז פעמיים, אחת מהן באורח אלים, בטענה שגויה כי הפר את מעצר הבית שלו.

כוחות משמר הגבול הישראליים החזיקו ילד נוסף בן 11, אחמד אבו סביתאן, באחיזת חנק בעת שעצרו אותו מחוץ לשערי בית ספרו בשכונה אחרת של מזרח ירושלים. כך לדברי הילד ועל-פי תיעוד מצולם של התקרית. כמו כן עצרו השוטרים גבר בן 22 שניסה להתערב במעצר באורח בלתי אלים, כך מסרו גם אחמד א. וגם הגבר, מוחמד ה. אחמד סיפר לארגון Human Rights Watch כי לאחר המעצר ערכו השוטרים חיפוש בעירום על גופו של הגבר בן ה-22, באותו חדר שבו הוא עצמו הוחזק.

המשטרה עצרה את מוחמד ח'טיב, ילד בן 12, בעת שהמתין לאוטובוס בדרכו הביתה מבית ספרו, ליד העיר העתיקה בירושלים. שוטר "תפס בחלק האחורי של המעיל שלי והרים אותי מהקרקע, נחנקתי" סיפר הילד. שוטר אמר לאביו של הילד כי השוטרים חיפשו חשוד ביידוי אבנים "שלבש חולצה כחולה". לדברי האב, זהו צבע התלבושת האחידה בבית הספר של בנו. המשטרה חקרה את הילד מבלי לאפשר נוכחות של אביו בחקירה, ושיחררה אותו שמונה שעות מאוחר יותר מבלי להגיש נגדו כתב אישום.

סעיף 14 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, שאותה אישררה ישראל בשנת 1991, קובע כי במסגרת הליכים משפטיים של קטינים חובה להביא בחשבון את גילם של נאשמים שהם ילדים ואת "רציות שיקומם". האמנה בדבר זכויות הילד, שגם אותה אישררה ישראל בשנת 1991, מפרטת דרישה זו בהרחבה ומנחה מדינות לוודא שילדים לא יאלצו "להודות באשמה". הוועדה המופקדת על פירוש האמנה קבעה כי הוראה זו כוללת את הזכות לבקש את נוכחותו של הורה במהלך תשאול, וכי בעת ששופט בוחן את מהימנותן של הודאות, מחובתו להביא בחשבון את העובדה שהורה או עורך דין לא נכחו במהלך חקירה, כמו-גם היבטים אחרים.

חוק הנוער הישראלי וצווים צבאיים החלים בגדה המערבית מחייבים את המשטרה להודיע להורים על מעצר ילדיהם ולאפשר לילדים להיוועץ בעורך דין לפני חקירה; חוק הנוער קובע גם כי ילד זכאי לכך שאחד מהוריו יהיה נוכח במהלך חקירתו, למעט במקרה של "עבירת ביטחון", כגון יידוי אבנים. על אף שחוק הנוער חלק רק בישראל, לדברי הצבא דרישה זו מיושמת בפועל גם בגדה המערבית.

ארגון Human Rights Watch הגיש לצה"ל ולמשטרת ישראל את ממצאיו הראשוניים, לרבות הפרטים של חמישה מהמקרים  שחקר. תשובותיהם הנפרדות של צה"ל ושל משרד המשפטים, שהשיב בשם המשטרה, לא כללו התייחסות לטענות ספציפיות בדבר שימוש מופרז בכוח במהלך מעצרים והתעללות בשלבים שלאחר מכן. תחת זאת נטען בתגובות כי אנשי כוחות הביטחון פעלו על-פי חוק בכל המקרים, בין היתר בכך שיידעו את הילדים על זכויותיהם.

בתשובות הרשויות נטען כי חקירות של ילדים פלסטינים מנוהלות בערבית ומוקלטות לעיתים קרובות, וכי מסמכים בשפה העברית מתורגמים לערבית. התשובות לא התייחסו בכל המקרים לשאלה האם אנשי הרשויות יידעו את ההורים על מעצר ילדיהם. צה"ל אמר בתגובתו כי הוא מתייחס בחומרה להפרה של נהלים, וכי זו עשויה להוביל לפסיקה לפיה הודאה אינה קבילה כראייה נגד הנאשם. צה"ל ציין מספר מקרים שבהם שוחררו ילדים בגין הפרות חמורות של נוהלי החקירה.

מתחקירים שערך ארגון Human Rights Watch עולה כי בחוקים הקיימים אין כדי להגן על זכויותיהם של ילדים פלסטינים הנמצאים במשמורת משטרת ישראל וצה"ל, וכי לעיתים קרובות, הדרך שבה מקיימים גורמים רשמיים את דרישות החוק ואת הנהלים מרוקנת את ההגנות שאלה נועדו להבטיח מתוכנן. לדוגמה, לעיתים קרובות החקירות מוקלטות כדי למנוע שימוש באלימות ובאיומים נגד ילדים, אולם רבים מהילדים שרואיינו התלוננו שהוכו או אוימו כתמריץ "להודות" לפני שהחלה חקירתם הרשמית. 

זאת ועוד, כמה וכמה ילדים אמרו כי יודעו כי הם זכאים להיוועץ בעורך דין רק ממש לפני חקירתם, וכי אנשי המשטרה או הצבא סירבו לעכב את החקירה עד להגעת פרקליטם.

חוקרים ישראלים משתמשים בשפה הערבית כאשר הם חוקרים ילדים פלסטינים, אולם לעיתים קרובות הם מתעדים את הראיונות בשפה העברית – לדברי הצבא הישראלי, רק 138 מתוך 440 חקירות שנוהלו בשנת 2014 תועדו בערבית. 128 מתוך 440 החקירות הללו לא הוקלטו ולא תועדו בווידאו, כך לדברי הצבא. משמעות הדבר היא שבמקרים רבים, הודאות כביכול  או הצהרות מפלילות אחרות שהתקבלו מילדים עצורים מתועדות בשפה שהם אינם מבינים, ואין דרך לוודא שהמסמכים תורגמו באופן מדויק עבור הילדים לפני שחתמו עליהם.

לדברי ארגון Human Rights Watch, הודאות שהתקבלו מילדים תוך הפרה של זכויותיהם מגבירות את הלחץ המופעל עליהם לשתף פעולה עם עסקאות טיעון המסתיימות בעונשי מאסר מופחתים.

לדברי ויטסון, "ישראל הוזהרה כבר במשך שנים כי כוחות הביטחון שלה מפרים את זכויותיהם של ילדים בגדה המערבית, אולם הבעיה לא נפסקה. לו רצתה ממשלת ישראל באמת להפסיק את ההפרות הללו לא הייתה מתקשה בכך".

ארגון Human Rights Watch החליט להתמקד במעצרים פוגעניים של ילדים מכיוון שדיווחים של ארגונים מקומיים לזכויות האדם ובכלי תקשורת הצביעו על כך שקיים דפוס של מעצרים כאלה, וטענות אלה אוששו במחקר עוקב. ארגון Human Rights Watch הסתמך על הדיווחים הללו לשם זיהוי מקרים שבהם קיים מידע ראשוני המעיד על חשד סביר להתעללות, לצורך תיעודם. הארגון קיבל את הסכמתם של הילדים ושל לפחות אחד מהוריהם לקיים ראיון, והודיע להם כי הראיונות ייכללו בדו"ח בנושא זכויות האדם. בחלק מן המקרים לא צוינו בדו"ח שמותיהם המלאים של המרואיינים כדי לשמור על ביטחונם ועל פרטיותם. ארגון Human Rights Watch לא הציע למרואיינים כל תמורה על עדותם.

מעשי ההתעללות בילדים שתיעד ארגון Human Rights Watch עולים בקנה אחד עם מידע מארגונים אחרים, במיוחד בכל הנוגע לגדה המערבית. בשנת 2013 דיווח ארגון יוניסף כי "נראה שההתעללות בילדים הבאים במגע עם מערכת המעצרים הצבאית נפוצה, שיטתית וממוסדת". ישראל הגיבה על הדו"ח בהתחייבות "לשתף פעולה עם יוניסף ליישום המלצות הדו"ח". אולם, על-פי עדכון שפרסם יוניסף, הדיווחים בדבר התעללות בילדים בידי כוחות ישראליים "לא פחתו באורח משמעותי בשנים 2013 ו-2014". יוניסף דיווח כי החל בספטמבר 2013 ועד ספטמבר 2014 הארגון גבה תצהירים מ-171 ילדים שאמרו שכוחות ישראליים נקטו נגדם "אלימות גופנית במהלך מעצר, חקירה ו/או כליאה".

הצבא הישראלי עורך פשיטות ליליות על בתי משפחותיהם של ילדים לצורך ביצוע מעצרים. לדברי הצבא, במהלך שנת 2013 הוא עצר 162 ילדים במהלך פשיטות כאלה. בחודש פברואר 2014 השיק הצבא "תכנית ניסיונית" להנפקת זימונים למשפחותיהם של ילדים הדרושים לחקירה בשני אזורים בגדה המערבית. אולם, הצבא ביטל את התכנית בחודש ינואר 2015, בשל התגברות האלימות במהלך הקיץ, ואמר כי לא תיעד נתונים על יישומה.

163 ילדים פלסטינים מהגדה המערבית שהוחזקו במתקני כליאה ישראליים בסוף חודש ינואר 2015 הוגדרו על-ידי הצבא הישראלי כ"עצירים ביטחוניים", כך לפי נתוני שירות בתי הסוהר בישראל. מספר זה כולל ילדים שהורשעו בעבירות כגון יידוי אבנים, אך לא "עצירים פליליים" אחרים. ילדים פלסטינים ממזרח ירושלים מוחזקים במעצר מכוח החוק ישראלי המקומי ולא מתוקף צווים צבאיים. מזרח ירושלים היא שטח כבוש שישראל טוענת כי סיפחה לשטחה, דבר המהווה הפרה של המשפט הבינלאומי. אין בנמצא נתונים בנוגע לילדים ממזרח ירושלים המוחזקים במעצר.

רשיד ס., 11

שוטרי משמר הגבול (מג"ב) עצרו את רשיד ס., בן 11, מחוץ לבית ספרו באזור עין א-לוז בסילוואן שבמזרח ירושלים, ב-24 בנובמבר 2014. "כמה ילדים זרקו אבנים על החיילים [שוטרי מג"ב], שהיו לבושים כולם בשחור, והם יצאו מהמכונית שלהם", סיפר רשיד. "אני רצתי למסגד, אבל הם זרקו רימון הלם והוא פגע ברגל שלי כשהייתי על המדרגות. נפלתי במדרגות ואז הם תפסו אותי מהחולצה. הם החזיקו אותי בנעילת ראש ודחפו אותי על הרצפה עם הפנים למטה".

לדברי רשיד, השוטרים קרעו את חולצתו ומעילו במהלך המעצר. ארגון Human Rights Watch בחן תצלומים שצילם אחד מתושבי השכונה שבהם נראה הילד ללא חולצה, כששוטרי מג"ב ישראלים אוחזים בו. רשיד סיפר כי בשלב כלשהו בשעת המעצר או לאחריו הוא השתין על עצמו מרוב פחד. רשיד ואביו קאייד סיפרו כי במשך מספר שעות השוטרים לא סיפקו לרשיד שום מגן מפני הקור. תיעוד מזג האוויר מאותו יום מורה כי הטמפרטורה בירושלים עמדה על כ-12 מעלות צלזיוס. לדברי רשיד השוטרים הסיעו אותו להתנחלות בשכונה, הכניסו אותו ל"מחסן" למשך כ-15 דקות ולאחר מכן הסיעו אותו משם לנקודת המשטרה שליד שער יפו, בעיר העתיקה. עם הגיעם לשם השוטרים "הכניסו והוציאו" אותו מן המכונית והחזיקו אותו בחוץ במשך כשעה.

רשיד סיפר: "כשהם הסיעו אותי מההתנחלות לנקודת המשטרה, הם שמו לי שק מבד שחור על הראש וצעקו 'אנחנו הולכים להרביץ לך, אתה תגיד לנו מי זרק אתך אבנים ... ואז הם דחפו אותי וקיללו אותי בערבית. הם בעטו בי בשוק והרגל שלי החליפה צבעים. קפאתי מקור. הם כל הזמן הכניסו והוציאו אותי מהמכונית ".

רשיד סיפר עוד כי לאחר מכן לקחו אותו השוטרים לבית המעצר במגרש הרוסים, המכונה בערבית "אל-מוסקובייה". לדבריו, "לפני החקירה הם הורידו לי את השק מהראש". אביו של רשיד סיפר כי שכנים התקשרו להודיע לו שרשיד נעצר. הוא נסע לתחנת המשטרה ברחוב סלאח א-דין במזרח ירושלים "ואז קיבלתי טלפון מחוקר משטרה שאמר לי לבוא לאל-מוסקובייה", סיפר האב. חקירתו של רשיד עוד לא החלה, אבל השוטרים "הושיבו אותו מול קיר במרפסת בחוץ, והיה קפוא בחוץ", אמר האב, "צעקתי שהם מתייחסים אליו כמו אל חיה והם אמרו לי שאם לא אירגע הם יעצרו אותי על 'שיבוש חקירה' ".

לדברי רשיד ואביו, החקירה נמשכה כשעה והוקלטה. רשיד לא הודה ביידוי אבנים, ואמר כי ברח מהכוחות הישראליים רק משום שהם השליכו רימון הלם לעבר קבוצת הילדים שבה עמד. לדבריו, ילדים גדולים יותר בחבורה זרקו אבנים, אך הוא לא ידע את שמותיהם.

"כשהגענו הביתה, היו לו סיוטים", סיפר אביו של רשיד. לדבריו "הוא התעורר בצרחות במשך ארבעה או חמישה לילות רצופים". רשיד סיפר לארגון Human Rights Watch כי חלם שובו ושוב שהוא נעצר וכי פחד ללכת לבית הספר.

רשיד סיפר כי מוקדם יותר בשנת 2014, המשטרה הישראלית עצרה שניים מחבריו לכיתה, אדם וברא, שניהם בני 11.

אחמד אבו סביתאן, בן 11

אחמד אבו סביתאן, בן 11, סיפר לארגון Human Rights Watch כי שוטרי מג"ב עצרו אותו בשעה 14:30 ב-21 בדצמבר 2014. השוטרים טענו כי הוא יידה עליהם אבן כשיצא מבית הספר ח'אלד ראשד בשכונת א-טור שבמזרח ירושלים, בו הוא לומד בכתה ו'. "ילדים זרקו אבנים על החיילים [שוטרי מג"ב] ו[השוטרים ] זרקו רימוני הלם וירו כדורי גומי", אמר אחמד, "הם תפסו אותי כשהלכתי מהכניסה לבית הספר לכביש הראשי".

ארגון Human Rights Watch צפה בתיעוד וידיאו ובתצלומים שבהם נראה שוטר מג"ב לופת את אחמד באחיזת חנק במהלך המעצר. לדברי אחמד, "הם לא שאלו אותי כלום, הם רק אמרו לי 'תשתוק', כי בכיתי". גננת ושני בחורים מהשכונה ניסו לשכנע אותם לשחרר אותי, אבל הם התעלמו מהם ואפילו עצרו אחד מהבחורים". אחמד סיפר כי במהלך מעצרו השתין על עצמו מרוב פחד.

מוחמד ה., בן 22, שנעצר אף הוא באירוע, אישש את דבריו של אחמד בריאיון נפרד:

הם חנקו את הילד. ראיתי שהוא מבועת. ניסיתי כל הזמן לדבר עם השוטרים, אמרתי להם שהוא קטין ושאנחנו מבטיחים להביא אותו לתחנת המשטרה אם הם רק יעזבו אותו, אבל הם סירבו. ניסיתי לדבר אתם שוב ושוב, אבל הם לקחו את הילד, אז עזבתי את המקום. ואז הגיע שוטר והאשים אותי שזרקתי אבנים. הוא עצר אותי והכניס אותי לג'יפ עם הילד. הם אזקו את הידיים שלי, אבל לא את שלו. ניסיתי להרגיע אותו. הוא בכה והיה מאוד מפוחד.

השוטרים הסיעו את אחמד ומוחמד ה. להתנחלות הישראלית הסמוכה בית אורות ומשם לתחנת המשטרה ברחוב סלאח א-דין, בסמוך לעיר העתיקה בירושלים. אביו של אחמד, נידאל, סיפר כי שמע על המעצר מפי קרובת משפחה, שהייתה עדה לו.

 לא ידענו לאן לקחו אותו. חיפשתי אותו בכל מקום. בהתחלה בנקודת המשטרה באזור, אחר כך בתחנה ברחוב סלאח א-דין ואחר כך בבית אורות. הם נתנו לי להיכנס ואמרתי לשוטר בהתנחלות שאני רוצה לראות אותו, אבל הוא רק אמר 'מי נתן לך להיכנס? אנחנו לוקחים אותו מכאן לחקירה'.

אחמד ומוחמד ה., שרואיינו בנפרד, סיפרו שהמשטרה החזיקה בהם במשך כשעה בבית אורות וכי השוטרים צעקו עליהם וקיללו אותם, אם כי לא הכו אותם. משרד המשפטים מסר לארגון Human Rights Watch כי בניגוד לטענותיהם של אחמד, נידאל ומוחמד, אמו של אחמד נכחה בחקירה; כמו כן טען משרד המשפטים כי גילו של אחמד הוא 14 ולא 11. ארגון Human Rights Watch אימת את תאריך הלידה של אחמד ונוכח הסתירות במידע הסב את תשומת לבו של המשרד לאפשרות שהוא מבלבל בין המקרה שלו למקרה של ילד אחר. למרות זאת, משרד המשפטים נותר איתן בעמדתו.

אחמד סיפר שבתחנת המשטרה ברחוב סלאח א-דין, השוטרים הסירו את בגדיו של מוחמד ה. הוא אמר: "היינו באותו חדר. הם הורידו הכול, אפילו את התחתונים שלו".

מוחמד ה. סיפר:

ביקשתי מהם להוריד לי את האזיקים כי הם חתכו לי בבשר של שורש כף היד והידיים שלי הכחילו. השוטר אמר לי לעמוד עם הפנים לקיר. הילד היה לידי והם הורידו לי את כל הבגדים וערכו עליי חיפוש בעירום. אח"כ הם הלבישו לי בחזרה את הבגדים והתחילו להכות אותי על הרגליים ולדחוף אותי על הקיר. המפקד ביקש מהשוטרים להפסיק כדי שלא יגרמו נזק לקיר, אז הם משכו אותי משם ונתנו לי סטירות.  

אחמד ומוחמד ה. דיווחו כי השוטרים חקרו אותם בנפרד בקומה השלישית של תחנת המשטרה. אביו של אחמד, נידאל, סיפר כי השוטרים לא התירו לו להיכנס לתחנת המשטרה. נידאל התקשר לאביו שלו כדי לבקש "שיבוא לתחנת המשטרה. השוטרים נתנו לו לעבור בדלת הראשית אבל לא נתנו לו להיכנס לחקירה", סיפר נידאל.

אחמד סיפר כי במהלך החקירה הודה שזרק אבן. לדבריו, "הם אמרו לי להגיד את השמות של כל הילדים שהיו איתי וזרקו אבנים". לדברי אחמד, השוטרים לא איימו עליו או תקפו אותו במהלך החקירה עצמה, אך גם לא יידעו אותו שעומדת לו זכות השתיקה (כפי שמחייב החוק הישראלי) או כי הוא רשאי להתקשר להורה. לאחר חקירה שנמשכה כשעה, השוטרים שחררו אותו מבלי שהוגש נגדו כתב אישום.

מוחמד ה. אמר כי המשטרה העבירה אותו לבית המעצר אל-מוסקובייה וכי השוטרים "סטרו" לו ו"קיללו" אותו במכונית בדרך לשם. הוא הוחזק במעצר למשך הלילה, ושוחרר מבלי שהוגש נגדו כתב אישום.

אמו של אחמד, מירוות, אמרה כי בנה סירב לשוחח על מעצרו וחקירתו. "יועץ בבית הספר אמר לנו לנסות לדבר אתו על זה, אבל הוא לא רוצה".

"אני פוחד מהשוטרים" אמר אחמד. "כל פעם שאני רואה אותם, אני עובר לצד השני של הכביש או מסתובב".

הוריו של אחמד וכן תושבים אחרים באזור ותלמידים אחרים מסרו לארגוןHuman Rights Watch על נוכחות קבועה, כמעט מדי יום, של כוחות ביטחון ישראליים, לרבות משטרה ומג"ב, מחוץ לבתי הספר ברחוב הראשי של א-טור, ובהם גם בית הספר ח'אלד ראשד. כך בשעות הבוקר, כאשר תלמידים מגיעים לבתי הספר, וכך גם בשעת סיום הלימודים אחר הצהריים. התושבים והתלמידים אמרו כי נוכחות כוחות הביטחון אינה נחוצה, וכי עבור התלמידים היא מהווה התגרות. עובד בית ספר שביקש להישאר בעילום שם אמר: "הילדים לא זורקים אבנים ולא עושים שום דבר אם המשטרה לא נמצאת. הם צריכים להפסיק לשלוח את המשטרה להסתובב ליד שער בית הספר".

אחמד סיפר כי פעמים רבות המשטרה עצרה תלמידים בגין יידוי אבנים לעבר כלי רכב משטרתיים שעמדו מחוץ לבית הספר, ובהם שניים מ-30 הילדים בכיתתו. הוריהם של תלמידים אחרים בבית הספר וחברים בוועד ההורים שרואיינו בנפרד מסרו דיווחים עקביים על נוכחות המשטרה בבית הספר וכן על תקריות חוזרות ונשנות שבהן כוחות ביטחון ישראליים ירו גז מדמיע וכדורי גומי לעבר התלמידים. לדברי הורים ותלמידים, הירי בוצע בדרך כלל בהקשר של ידויי אבנים, אולם לעיתים במקרים שבהם לא הייתה כל התגרות.

מוחמד ח'טיב, בן 12

שוטרים ישראלים עצרו את מוחמד ח'טיב, בן 12, בסביבות השעה 12:15 בצהריים ביום ה-8 בדצמבר, 2014. הוא נעצר בתחנת אוטובוס ברחוב סולטאן סולימאן בירושלים המזרחית, בעת שחיכה לאוטובוס שיסיע אותו לביתו במחנה הפליטים שועפאט עם תום יום הלימודים:

הייתי עם ארבעה חברים מהכיתה, והייתה לידנו ניידת. שוטרים בחולצות כחולות עברו הלוך ושוב מולנו כמה פעמים. אף אחד לא זרק עליהם אבנים, או צעק, או משהו. ואז, אחד מהם בא, תפס בחלק האחורי של המעיל שלי והרים אותי מהקרקע. נחנקתי. קניתי [לפני כן] בקבוק מיץ, אבל הם זרקו אותו והכניסו אותי לניידת.

אביו של מוחמד, ראמי, צלם עיתונות, סיפר כי עסק בצילומים בשער שכם הסמוך למקום כשקיבל שיחת טלפון בה נמסר לו כי מוחמד נעצר. "רצתי לתחנת האוטובוס כשהם עוד היו שם. אחד מהשוטרים אמר שמישהו זרק אבנים ושהחשוד לבש חולצה כחולה, אבל כולם בבית הספר [של מוחמד] לובשים חולצה כחולה, זו התלבושת האחידה שלהם".

השוטרים לקחו את מוחמד לתחנת המשטרה ברחוב סאלח א-דין, שם לדבריו סירבו לבקשותיו החוזרות ונשנות ללכת לשירותים "במשך שעה לפחות". הוא סיפר: "הטלפון שלי צלצל, אבל השוטרים לא נתנו לי לענות. אמא שלי התקשרה והתקשרה והשוטרים איימו שירביצו לי אם אענה. היו שלושה שוטרים בתחנת המשטרה. הם לבשו מדים שחורים. הם בעטו בי וסטרו לי".

אביו של מוחמד סיפר כי עקב אחרי הניידת בה נלקח מוחמד לתחנת המשטרה וביקש לראות את בנו, אך השוטרים סירבו ולכן המתין בחוץ. מוחמד אמר כי שאל את השוטר היכן אביו "והשוטר אמר ש[אבא שלי] כבר הלך, שלא אכפת לו ממני ושאלך לכלא לחודשיים". מוחמד סיפר כי נלקח לקומה השלישית של תחנת המשטרה שם נחקר. בסביבות השעה 19:00 בערב העבירה המשטרה את מוחמד למתקן המעצר אל-מוסקובייה. ראמי סיפר: "חוקר התקשר אליי ואמר לי לבוא, אבל עד שהגעתי, הם כבר חקרו אותו", והוסיף: "הבאתי לו אוכל, אבל הם [השוטרים] לא נתנו לי להכניס את האוכל פנימה".

בסופו של דבר התירו החוקרים לראמי להיכנס לחקירה. הן מוחמד והן אביו סיפרו כי מוחמד הכחיש כי יידה אבנים. לדבריהם, הם חתמו על הודעה שנכתבה בעברית, שפה שאינם יודעים לקרוא, בטרם שוחרר מוחמד בסביבות השעה 20:00 מבלי שהוגש נגדו כתב אישום. "החוקר אמר שהם כתבו בהודעה שמוחמד הוכה", אמר ראמי, "לא קיבלנו עותק".

משרד המשפטים הודיע בכתב לארגון Human Rights Watch כי מוחמד עוכב "כיוון שנכח בזירת האירוע" אך הוא לא נעצר, ולפיכך "לא הייתה כל סיבה" ליידע אותו על זכויותיו החוקיות. דיווח זה אינו עולה בקנה אחד עם הדיווח שמסר מוחמד ולא עם תיאור החקירה שנמסר על-ידי אביו, ואשר כלל תשאול בדבר מעורבותו של מוחמד עצמו באירוע. 

אמו של מוחמד סיפרה כי הוא נשאר בבית ביום שלאחר מכן: "כשהוא הגיע הביתה הוא היה מפוחד והוא לא הצליח לישון באותו לילה. הוא אמר לי שכל שעה שהיה במשטרה נראתה לו כמו נצח".

ראמי סיפר כי שוטרים הטרידו והכו אותו באירוע נפרד לחלוטין, שהתרחש ב-14 במאי, כשצילם מפגינים פלסטינים בסמוך לשער שכם. זאת, לדבריו "בגלל שצעקתי עליהם כשתקפו אישה עיוורת" שהשתתפה בהפגנה. ראמי הוסיף כי באירוע אחר, הוא נורה בחלק האחורי של ראשו בכדור מתכת מצופה גומי. ארגון Human Rights Watch בחן צלקות על גופו של ראמי שתאמו את תיאוריו, וכן תצלומים של הפציעה שספג בראשו, וצפה בתיעוד וידיאו של מעצרו.

מלכ אל-ח'טיב, בת 14

הוריה של מלכ אל-ח'טיב, בת 14, סיפרו כי כוחות ישראליים עצרו אותה בסמוך לכפר ביתין שבגדה המערבית ב-31 בדצמבר 2014. אמה של מלכ, ח'ולה, אמרה לארגון Human Rights Watch כי בתה סיפרה שבעת מעצרה "ארבעה חיילים הכו אותה עם משהו כמו אלה" עד שאיבדה את הכרתה. לדברי ח'ולה, כשבתה "הייתה על הקרקע, הם בעטו בה וחייל אחד דרך על הצוואר שלה". היא הוסיפה כי החיילים כיסו את עיניה של מלכ והמשיכו לנהוג בה באלימות במהלך הנסיעה לתחנה. לדברי הוריה של מלכ, הרשויות הישראליות לא יידעו אותם על דבר מעצרה.

אביה של מלכ, עלי, סיפר לארגון Human Rights Watch: "באותו בוקר הייתה לה בחינה אחרונה באנגלית, וחשבנו שהיא הלכה כרגיל לטיול אחרי הבחינה ... ואז התקשרו אלינו ממועצת הכפר של ביתין להגיד שהיא נעצרה, אבל אף אחד לא ידע לאן לקחו אותה".

בשעה 10:00 בבוקר לקחנו מונית לתחנת בנימין [הממוקמת בהתנחלות בגדה המערבית] כי לשם בדרך כלל לוקחים את הילדים. חיכינו בערך שלוש שעות ואז הקצין ראה אותנו ואמר לנו "הבת שלכם הודתה בידויי אבנים ובנשיאת סכין". רק בשעה 14:00 נתנו לנו לראות אותה. היא הייתה חיוורת. לא יכולנו לדבר איתה לבד. החוקר היה בחדר והוא אמר לה "את עשית את זה, ואת זה, ואת זה – נכון?" זה נגמר בתוך חמש דקות ואז החוקר אמר לנו לצאת.

מלכ סיפרה לאמה שהחוקר צעק עליה במשך כשעתיים בדרישה שתודה במעשים. לדברי ח'ולה,  החוקר חבט בידו על השולחן ואיים על בתה כי יביא את אמה ואחותה וכי יעצור את אביה. ח'ולה אמרה כי ההודאה שעליה חתמה מלכ נכתבה בעברית, וכשמלכ ביקשה שיתרגמו לה את תוכנה, או יסבירו לה מה משמעותה, החוקר אמר לה שהיא צריכה פשוט לחתום כדי שתוכל לחזור להוריה.

ב-14 בינואר הגיע עורך דינה של מלכ לעסקת טיעון עם התובע הצבאי במסגרתה הודתה מלכ בידויי אבנים לעבר כביש 60. היא נידונה במסגרת העסקה לחודשיים מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי. משפחתה שילמה קנס בסך 6,000 ש"ח.

לארגון Human Rights Watch לא התאפשר לקבוע האם מלכ יידתה אבנים לעבר כלי רכב שנסעו על הכביש המהיר, מעשה מסוכן גם כשהוא נעשה על ידי ילדים. בין אם עשתה כך ובין אם לאו, ישראל הפרה סטנדרטים בינלאומיים בכך שלא אפשרה את נוכחותם של הוריה במהלך החקירה, והפרה את החקיקה הצבאית הישראלית בכך שלא יידעה את ההורים על דבר המעצר ולא אפשרה למלכ להיוועץ בהם או בעורך דין בטרם תיחקר. מן הראוי היה שבית המשפט הצבאי ינזוף בתובע הצבאי וייקבע מפורשות שאינו מקבל כראייה את הודאתה של מלכ, שנכתבה בשפה שאותה אינה מבינה.

הרשויות הישראליות הפרו את אמנת ג'נבה הרביעית בכך שהעבירו את מלכ, פלסטינית תושבת הגדה המערבית הכבושה, למעצר בתוך שטח ישראל. [בשנת 2010, אישר בית המשפט העליון של ישראל נוהג זה, בהסתמך בעיקר על הקביעה שחקיקה ישראלית גוברת על הוראות המשפט הבינלאומי. ברם, כלל יסוד במשפט הבינלאומי קובע שמדינות אינן יכולות להשתמש בחוקיהן המקומיים על מנת להצדיק אי ציות להסכמים בינלאומיים שהן צד להם וכי עליהן לוודא שהחוק המקומי תואם את הסטנדרטים הבינלאומיים המחייבים את המדינה.] אמנת ג'נבה הרביעית דורשת כבר בסעיפיה הראשונים מכל המדינות שהן צד לה "לכבד את האמנה הזאת ולדאוג לכיבודה בכל הנסיבות".

למרות זאת, בית המשפט העליון [של ישראל] קבע כי העברת עצירים פלסטינים מן השטח הכבוש אל תוך שטחה של ישראל "אינה פוגעת בהוראות המהותיות של המשפט הבינלאומי" וכי היא מתבקשת בהתחשב בנסיבות, לרבות הקרבה הגיאוגרפית שבין ישראל לשטחים הכבושים. הפלסטינים טוענים כי העברה כזו של עצירים פוגעת בזכויותיהם, על אף הקרבה הגיאוגרפית, שכן ישראל מונעת מהם להיכנס לשטחה כדי לבקר בני משפחה המוחזקים במעצר – כפי שממחיש המקרה של מלכ. הוריה של מלכ, הנושאים תעודות זהות של הגדה המערבית ואינם מורשים להיכנס לישראל, לא יכלו לבקרה במעצר מה-31 בדצמבר ועד לשחרורה ב-12 בפברואר. הם ראו אותה רק במהלך חמשת הדיונים שנערכו במסגרת משפטה בבית המשפט שבמחנה הצבאי עופר , וגם במועדים אלה לא הורשו לשוחח איתה.

"בדיונים בעופר, הביאו אותה כשהידיים שלה אזוקות. פעם אחת, היה אתה על ספסל הנאשמים ילד, בערך בן 15, גם [אזוק]. לא יכולנו להתקשר אליה בטלפון בזמן שהיא הייתה בכלא", סיפרה אמה.

ח'אלד שיח', בן 15

חיילים ישראלים עצרו את ח'אלד שיח' בסביבות השעה 15:00, ב-25 בדצמבר 2014, סמוך לגדר ההפרדה בפאתי הכפר בית ענאן שבגדה המערבית, בחשד לידויי אבנים והבערת צמיג. ח'אלד סיפר לארגון Human Rights Watch שיום קודם לכן הייתה במקום הפגנה, אך ביום מעצרו שרר שקט. לדברי ח'אלד, הוא טייל עם חברו באזור שבו תושבי בית ענאן מבקרים תדיר שכן ניתן לצפות ממנו אל מעבר לגדר, עד הים. לדברי ח'אלד חייל חבט בו מאחור ברובה והוא התעלף.

"התעוררתי. הידיים שלי היו אזוקות מאחור. לא יכולתי לראות. העיניים שלי היו מכוסות והייתי על האדמה", הוא סיפר. ארגון Human Rights Watch בחן דו"ח רפואי שהונפק שבועיים לפני מעצרו של ח'אלד, בו נכתב כי היא סובל מאנמיה, מצב שאובחן לאחר שהתעלף מספר פעמים. לדברי ח'אלד, חברו הצליח לברוח מהמקום.

ח'אלד סיפר לארגון Human Rights Watch כי לפי הצלילים ששמע, הוא העריך שנלקח לבסיס צבאי. לדבריו "הושיבו אותי על כיסא ליד מדרגות והחיילים הכו אותי כשעלו או ירדו בהן במשך [מה שהרגיש כפרק זמן של] 12 שעות שבהן הייתי שם". לאחר מכן נלקח לדבריו לתחת המשטרה בנימין שליד רמאללה, שם הסירו השוטרים את כיסוי העיניים:

החוקרים עמדו סביבי ואחד מהם אמר לי להודות בזריקת אבנים ובשריפת צמיג. אמרתי להם שלא עשיתי את זה ורק טיילתי. הוא אמר שיש שבעה חיילים שיעידו נגדי אז אני אמצא אשם ויישלחו אותי לכלא, לא משנה מה אגיד. הם איימו שיכו אותי אם לא אודה ואחד מהם דפק על השולחן. הם נתנו לי חתיכת נייר שעליה היו כתובות שלוש שורות בערבית והשאר בעברית. בערבית היה כתוב שיש לי זכות לעורך דין ושאני אלך לבית משפט. הם אמרו לי לחתום אז חתמתי. אחרי זה, הם הביאו עוד שלושה דפים כתובים בעברית ואמרו שזה אותו דבר, אז חתמתי. אחר כך, בבית המשפט, התברר לי שהם גרמו לי לחתום על הודאה.

אביו של ח'אלד, חוסאם, סיפר כי חבר שראה את המעצר סיפר לו על שהתרחש, אך הוא לא ידע לאן הצבא לקח את ח'אלד. לדברי חוסאם, בשעה 1:00 לפנות בוקר הוא ניגש לתחנת המשטרה בנימין, בעצתו של חבר. לאחר שהמתין כשעה, ראה את בנו. "הידיים שלו היו קשורות באזיקים והיה לו דם על הפנים. הדם היה על המצח שלו ובחלק האחורי של הראש הייתה לו חבורה בולטת. על הלחי הייתה עוד חבורה. אפשר היה לראות את זה גם בדיון בבית המשפט".

למשפחתו של ח'אלד התאפשר לראות אותו רק במהלך חמשת הדיונים שנערכו בבית המשפט, אך גם אז לא ניתן להם לשוחח אתו או לגעת בו. חוסאם דאג במיוחד נוכח סירובו המתמשך של השופט לבקשתו של עורך הדין להתיר לח'אלד ליטול תרופות נגד אנמיה, למרות הדו"ח הרפואי. לדברי עורך דינו של ח'אלד, הסוהרים החלו לספק לו את התרופה רק בשבועות האחרונים למעצרו. ח'אלד עצמו טוען שקיבל רק אקמול.

עורך דינו של ח'אלד, אכרם סמארה, אמר לארגון Human Rights Watch כי הסכים לעסקת טיעון שבה נגזרו על ח'אלד ארבעה חודשי מאסר כדי להימנע מהאפשרות שייגזרו עליו שמונה חודשים, אם יורשע. זאת כיוון שהצבא טען שחיילים יעידו נגדו במשפט. בנוסף, הטיל בית המשפט קנס בסך 2,000 ש"ח. ח'אלד שוחרר ב-14 באפריל 2015, עשרה ימים לפני תום תקופת המאסר.

פארס שיוח'י, בן 15

שוטרים ישראלים עצרו את פארס שיוח'י, תושב סילוואן שבמזרח ירושלים, בשעה 16:00 ב-6 במארס, 2016, בחשד שיידה אבנים ובקבוק תבערה לעבר התנחלות בשכונה. אמו של פארס, לוואחז, צייתה לזימון והביאה אותו לבית המעצר אל-מוסקובייה. שם, לדבריה, הוא נעצר. "הם אמרו שאם לא אביא אותו, הם יביאו אותו בדרך שלהם, שזה אומר פשיטה על הבית שלנו, אז לקחתי אותו לשם, אבל הם לא נתנו לי להיכנס אתו".

 פארס סיפר:

מיד כשנכנסתי עשו עליי חיפוש בעירום ואחר כך אזקו לי את הידיים. היו שם שבעה שוטרים. הם אמרו: "אם לא תדבר, נרביץ לך". סירבתי והם נתנו לי אגרופים ובעטו בי במשך חמש דקות בערך. אחר כך הם לקחו אותי לתא עד אחר הצהריים של יום המחרת. היו שם עוד שלושה נערים, בני 16 ו-17. ואז החוקר אמר לי שאני צריך לחתום על שלושה מסמכים, בעברית. לא יכולתי לקרוא אותם אבל לא היססתי. 

משרד המשפטים הודיע לארגון Human Rights Watch כי אמו של פארס נכחה בחקירתו, אולם היא הכחישה את הדבר. לדבריה, היא נכחה בחקירתו של פארס רק כאשר הוא נעצר על-ידי המשטרה בפעם אחרת, ב-26 בינואר, בגין הפרת מעצר בית. לדברי האם, פארס יצא מהבית כדי להיות נוכח בדיון משפטי של אחיו. ח'אלד הובא על ידי המשטרה בפני בית משפט השלום בירושלים ולדברי אמו השופט האריך את מעצרו בשלושה ימים נוספים. "הם החזירו אותי לחקירה מיד אחר כך. הם אזקו לי את הידיים מקדימה וקשרו את הרגליים שלי לכיסא", סיפר פארס. "הפעם היה חוקר אחד. הוא סטר לי כמה פעמים ואמר לי 'תן לי כמה שמות [של אנשים שיידו אבנים] ואני אהיה בצד שלך'. הוא אף פעם לא אמר לי במה אני חשוד".

השוטרים החזירו את פארס לתא, שם הוא נשאר עד חצות, אז העירו אותו והובילו אותו לחקירה בפעם השלישית. פארס מספר: "הם רצו שאודה בזריקת בקבוק תבערה, אבל לא עשיתי את זה. הם החזיקו אותי עד 2:00 בלילה ואז הודיתי". לדברי הוריו, לאחר דיון נוסף בבית המשפט ו-27 ימים במעצר, פארס הועבר לכלא השרון שבתוך ישראל, ושוחרר למעצר בית ב-2 באפריל.

לוואחז סיפרה: "הוא היה צריך להתייצב בבית המשפט כל שבועיים, והם תמיד האריכו לו את מעצר הבית". לדבריה, ב-26 באוקטובר איחר פארס למועד שנקבע להתייצבותו בבית המשפט בשעה 9:00 בבוקר. עם הגעתו הוא נעצר ונכלא עד ה-6 בינואר. פארס סיפר כי פגש לזמן קצר את מלכ ק., הנערה בת ה-14 מביתין, כשהשניים הובלו על ידי המשטרה מכלא השרון לדיונים נפרדים בבית המשפט.

אמו של פארס סיפרה כי בחודש פברואר פארס אמר לה שהוא שוקל להתאבד בגלל מעצר הבית. היא אמרה "דאגתי ואמרתי את זה לעורך הדין שלנו ממועדון האסיר, והוא הצליח להגיע להסדר עם בית המשפט שמעצר הבית של פארס יוסר בימי ראשון, שלישי וחמישי מ-14:00 עד 16:00. נדרשתי להתחייב בפני בית המשפט שהוא לא יפר את תנאי המעצר". ב-6 במארס התחייבה האם להפקיד ערבות בסך 10,000 ש"ח.

ב-29 במארס הרשיע בית המשפט את פארס בהסתמך על הודאתו ועל עדותם של שלושה ילדים אחרים מהשכונה, כולם מתחת לגיל 15, כך מסרה המשפחה. בית המשפט הטיל עליו קנס בסך 2,000 ש"ח והסיר את מעצר הבית לאחר שכלל את התקופה שבה הוחזק במעצר בית במניין 100 ימי המאסר שנגזרו עליו. ואולם, לדברי פארס, ב-20 באפריל, המשטרה עיכבה אותו שוב בעיר העתיקה בירושלים בשל הפרת מעצר בית. הם שחררו אותו לאחר שלקחו אותו לתחנת המשטרה ושם התברר להם כי מעצר הבית הוסר.

לדברי לוואחז, שנכחה במקום באותה עת, ב-1 במאי שוטרים עצרו את פארס שוב והכו כשעמד מחוץ לביתו. לוואחז סיפרה כי ניסתה להתערב, אך החיילים השליכו רימוני הלם לכיוון רגליה. לוואחז מסרה כי בשל ההלם בו לקתה בתקרית, אושפזה בבית החולים למשך שלושה ימים. היא סבלה מלחץ דם גבוה שהיווה סכנה של ממש. בדצמבר 2014, היא לקתה בהתקף לב.

משרד המשפטים מסר לארגון Human Rights Watch כי אין לו כל תיעוד של מעצר של פארס ב-20 באפריל או ב-1 במאי.

תנאי מעצר הבית של פארס שללו ממנו את האפשרות ללכת לבית הספר, בו למד בכתה ח'. במהלך שהותו במעצר בית אמר פארס לארגון Human Rights Watch: "בכלא, לפחות יכולתי ללמוד. עכשיו ההורים שלי הם הסוהרים שלי". לוואחז סיפרה כי כשמעצר הבית הוסר, פארס שמח מאוד תחילה, אך לאחר שני המעצרים הנוספים נגרמה לו "טראומה" וכעת "הוא מסרב לצאת מהבית כי הוא מפחד שהחיילים שוב יתנכלו לו ויעצרו אותו".

שלושת אחיו הגדולים של פארס הורשעו בהשלכת אבנים או בקבוקי תבערה ומרצים עונשי מאסר. הוריו של פארס סיפרו כי כוחות ביטחון ישראליים פשטו על בית המשפחה בסילוואן שש פעמים בין ה-6 במארס ל-19 במארס 2014 כדי לעצור את שלושת בניהם הגדולים. "עלי, הבן הגדול, נעצר בפעם הראשונה כשהיה בן 13", סיפרה לוואחז, "זו הפעם השלישית שהוא יושב בכלא על זריקת אבנים". בתה הגדולה, סועאד, נעצרה ב-2006 בגין יידוי אבנים. המשפחה שילמה קנסות הקשורים במעצרים אלה בסך כולל של 8,800 ש"ח.