Skip to main content

ישראל: פלסטינים מנותקים מאדמותיהם החקלאיות

שנה לאחר פסיקת בית המשפט נרשמת הרעה במצב

(ירושלים) – ארגון Human Rights Watch אמר היום, יום השנה הראשון לפסיקת בג"ץ המתירה לצבא להנהיג את שיטת מתן ההיתרים, כי בעקבות פסק הדין פלסטינים באחד מאזורי הגדה המערבית המושפעים ממנו אינם יכולים למעשה לעבד את אדמתם.

לדברי ארגון Human Rights Watch, משטר ההיתרים, שבמסגרתו נדרשים פלסטינים להצטייד בהיתרים צבאיים מיוחדים כדי להגיע לאדמותיהם בצד ה"ישראלי" של מכשול ההפרדה בגדה המערבית, מתייחס למעשה לכל הפלסטינים שגרים באזורים אלו או מבקשים להגיע לאדמות חקלאיות בהם כמהווים סיכון ביטחוני. לדברי הארגון, משטר זה מטיל הגבלות חמורות שלא לצורך על גישתם של פלסטינים לאדמותיהם ופוגע במקורות מחייתם. המשטר מפר את החובה הקבועה במשפט הבינלאומי להתאיםאת  אמצעי הביטחון למידותיו של האיום הביטחוני שהם אמורים לסכל.

לדברי ג'ו סטורק, סגן מנהלת חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "משטר ההיתרים מונע שלא לצורך מפלסטינים לעבד את אדמותיהם החקלאיות. בית המשפט העליון של ישראל אישר להנהיג שיטהכדי לבודד פלסטינים מאדמותיהם באופן גורףבלי טעמים ביטחוניים צרים כנדרש מבחינה חוקית".

ישראל טוענת כי משטר ההיתרים נחוץ כדי למנוע מפלסטינים לתקוף אזרחים ישראלים. אולם, ישראל מנהיגה מערכת אחרת, פחות מגבילה, להענקת היתרים לפלסטינים המועסקים בהתנחלויות ישראליות, לעתים מזומנות כפועלי בניין. ישראל דחתה בקשות שהגישו פלסטינים להנפקת היתרים להגיע לאדמות על סמך קריטריונים בירוקראטיים מגבילים ולא על סמך טעמי ביטחון מוגדרים.

אזרחי ישראל, ובהם מתנחלים, וכן אנשים שאינם אזרחי ישראל המבקרים בישראל, פטורים מהדרישה להצטייד בהיתרים צבאיים.

משטר ההיתרים פוגע בכל הפלסטינים שגרים בצד של מכשול ההפרדה שהצבא הישראלי הגדיר כחלק מ"מרחב התפר", המשתרע על פני יותר מ-184 אלף דונם, או מעוניינים להגיע לאזור זה. גם באזורים שלא הוגדרו כחלק מ"מרחב התפר" ישראל דורשת מפלסטינים להצטייד מראש באישור מטעם הצבא כדי להגיע לאדמותיהם. אישור זה מכונה "תיאום". בפועל, ישראל התירה לפלסטינים רק לעתים רחוקות להגיע לאדמותיהם החקלאיות מעברו השני של מכשול ההפרדה, וגם אז עשתה זאת לפרקי זמן קצרים ורק בימים שנבחרו על-ידי הצבא הישראלי בלי להתחשב בתנאי מזג האוויר ובצרכים החקלאיים.

ב-5 באפריל 2011 דחה בית המשפט עתירה מאוחד נגד משטר ההיתרים שהוגשה בשנת 2003 על ידיהמוקד להגנת הפרט, ובשנת 2004 על ידי האגודה לזכויות האזרח בישראל. בעתירות נטען כי המשטר פגע באופן חמור ושלא כחוק בזכויות הפלסטינים ועלה לכדי אפליה. בית המשפט פסק כי מערכת השליטה של הצבא על תנועת פלסטינים בין שני צדי המכשול באמצעות היתרים מיוחדים משמרת "ככל הניתן את מרקם החיים שקדם להכרזה" על סגירת האזור, וכי הנזק שנגרם מידתי ליתרונות הביטחוניים של משטר ההיתרים, כלומר מניעת התקפות פוטנציאליות של פלסטינים על ישראלים.

ארגון Human Rights Watch ערך מחקר באחד מהאזורים שנפגעו הן ממשטר ההיתרים והן מהדרישה ל"תיאום": מקבץ של שמונה כפרים עם אוכלוסייה כוללת של כ-30 אלף תושבים הידועה בכינויה "מובלעת בידו". מכשול ההפרדה מקיף מובלעת זו משלושה עברים. לדברי תושבים ולפי דיווחי האו"ם, המכשול ניתק חקלאים פלסטינים באזור זה מ-50% מאדמותיהם החקלאיות ומ-70% מאדמות המרעה שלהם, שבהן הם תלויים לפרנסתם. לפי פקחי האו"ם, לחקלאים פלסטינים מהמובלעת לא הייתה אפשרות להגיע לאדמותיהם בעברו השני של מכשול ההפרדה במשך 268 ימים בשנת 2009, במשך 282 ימים בשנת 2010, במשך 328 ימים בשנת 2011 ובמשך 84 ימים בשנת 2012, עד ל-3 באפריל.

במענה לעתירות אחרות על תוואי המכשול באזור בידו הורה בג"ץ בשנת 2004 לצבא להבטיח מעבר "שיצמצם ככל שניתן את הפגיעה בחקלאים". ישראל בנתה חמישה שערים המיועדים לפלסטינים במכשול סביב המובלעת. בנייתם הושלמה בשנת 2007.

בשנת 2009 הגדיר הצבא את האזור שמאחורי אחד השערים כחלק מ"מרחב התפר" והחל לדרוש מפלסטינים המבקשים לעבור בשער להגיש בקשות להיתרים מיוחדים. כדי לעבור בארבעת השערים הנוספים נדרש תיאום מראש.

הקשיים שחקלאים פלסטינים נתקלים בהם בגישה לאדמותיהם עומדים בניגוד למערכת פשוטה יותר המופעלת בכל הנוגע לפלסטינים המועסקים בהתנחלויות ישראליות. למשל, כ-150 פלסטינים מהכפר בית איכסא שבמובלעת בידו מועסקים – על-פי נתוני מועצת הכפר – בהתנחלות הר אדר כפועלי ניקיון, כעובדים בחנויות ובמשרות אחרות בענף השירותים. עובדים אלה מצטיידים ברישיונות עבודה התקפים בדרך כלל למשך שלושה חודשים ומתירים את גישתם במשך חמישה ימים בשבוע.

המעסיקים, תושבי ההתנחלות, אוספים את תעודות הזהות של העובדים ומוסרים אותן למועצה המקומית הר אדר, והמועצה בתורה שולחת את התעודות לצבא הישראלי לבדיקות ביטחון. לעומת זאת, ישראל מטילה על חקלאים הגבלות חמורות בהרבה. החקלאים זכאים להגיש בקשה להנפקת היתרים כדי לעבור באותו שער שבו עוברים פלסטינים המועסקים בהתנחלות הר אדר רק כאשר הם עומדים בסדרת דרישות בירוקראטיות חמורות יותר מכפי שנדרשים הפלסטינים המועסקים בהתנחלות. בחודש נובמבר 2010 הנפיקה ישראל לחקלאים שבעים היתרים, שהיו תקפים למשך שלושה שבועות. לאחר שפג תוקפם של ההיתרים, שבעים בעלי ההיתרים הגישו בקשות חדשות, אך לדברי מועצת הכפר, בחודש מארס 2011 אישר הצבא רק 15 מהן. השער חולש גם על הכניסה לכשליש מאדמותיו החקלאיות של הכפר בית סוריכ, ולדברי מועצת הכפר הדבר פוגע במישרין בכמאתיים בני אדם.

אפילו חקלאים המחזיקים בהיתרים נדרשים בנוסף לכך להצטייד מראש באישור המכונה "תיאום". לפי רשימת האישורים שתועדה בידי פקחי האו"ם, חקלאים בין גיל עשרים לחמישים קיבלו היתרים התקפים לתקופות קצרות, אפילו לשלושה שבועות בלבד, אך לעתים מזומנות הצבא מעכב את ה"תיאום" למשך פרקי זמן ממושכים יותר ובכךמרוקן מתוכן את ההיתרים. בעוד השער של הר אדר פתוח מדי יום, להוציא שבתות, בפני פלסטינים המועסקים בהתנחלות, אותו שער ממש נפתח מאז תחילת שנת 2012 בפני חקלאים רק בעשרה ימים. בכל אחד מאותם עשרה ימים נפתח השער פעמיים בלבד, למשך כעשרים דקות בכל פעם.

לדברי סטורק, "פלסטינים המועסקים אצל מתנחלים ישראלים עוברים בדיקה ביטחונית מהירה ואחריה מאפשרים להם לעבור, אבל פלסטינים המבקשים להגיע לאדמות שלהם מעוכבים בזמן שהגידולים שלהם נרקבים בשדות".

במסגרת העתירה שהובילה לפסק הדין מחודש אפריל 2011 טענו העותרים כי ניתן לתת מענה לשיקולי ביטחון באמצעות שיטה מגבילה הרבה פחות, כיוון שחיילים יכולים לאפשר לחקלאים לחצות את המכשול רק אחרי שיוודאו שאינם נושאים כלי נשק. העותרים ציינו כי באזורי הגדה המערבית שבהם הוכרז מרחב התפר מספר ההיתרים שהצבא הישראלי הנפיק הצטמצם ב-90% בין השנים 2006 ו-2009. לדברי העותרים, הבקשות שהוגשו לא נדחו בשל שיקולים ביטחוניים ספציפיים אלא בטענה שהמבקשים הפלסטינים לא הצליחו לעמוד כנדרש בנטל הכבד של הוכחת "קשר לקרקע".

בג"ץ קיבל את ה"מומחיות [ה]ביטחונית" של הצבא הישראלי ואת טענת המדינה שהחלופה של בדיקות גופניות לא תעניק הגנה "שקולה" לזו שמעניק משטר ההיתרים, כיוון שפלסטינים החוצים את המכשול יכולים להוות סכנה החורגת משאלת נשיאת הנשק. בית המשפט ציין כי חלה "ירידה משמעותית" במספר ההיתרים שהונפקו, אך אמר שאינו "יודע את הסיבה" לכך ושנראה כי הצבא הישראלי מגלה "גמישות בנכונותו להנפיק היתרים אלה". בית המשפט אף קבע כי ישראל שיפרה את משטר ההיתרים, בין היתר באמצעות ביטולהכלל שהתיר לכל פלסטיני המחזיק בהיתר להשתמש רק באחד השערים במכשול.

אולם, על אף ראיות לכך שמשטר ההיתרים מגביל שלא לצורך ומסב נזק, לרבות קיומן של חלופות שיענו על צורכי הביטחון של ישראל, בית המשפט לא התייחס במידה מספקת לטיעוניהם של העותרים שלפיהם המשטר עולה לכדי אפליה בלתי מוצדקת. בג"ץ קבע כי "רחוקה הדרך מקביעה כי ההבחנה במדיניות שהוחלה במרחב התפר נשענת על טעמים פסולים של דת ולאום" ולא על שיקולי ביטחון. משפט זכויות האדם הבינלאומי, החל בגדה המערבית, קובע כי כל יחס שונה המבוסס על זהות אתנית, גזע או לאום מחייב הצדקה ברורה. בג"ץ לא דרש מהרשויות הישראליות להציג הצדקה ברורה כזו למשטר ההיתרים, על אף הראיות שהוצגו לכך שהוא חל רק על חקלאים פלסטינים, מגביל יותר מהנחוץ ובעל השלכות מזיקות ביותר עבור החקלאים.

בשנת 2002 החלה ישראל בהקמתו של מכשול ההפרדה. באזורים מסוימים נבנה המכשול כגדר ואילו באחרים הוקם כחומת בטון עם מגדלי שמירה המתנשאת לגובה של שמונה מטרים. מטרתו המוצהרת היא למנוע ממפגעים מתאבדים פלסטינים לתקוף אזרחים ישראלים. אלא שבניגוד למכשול דומה המוצב בין ישראל לרצועת עזה, מכשול ההפרדה לא הוקם לאורך קו הפסקת האש משנת 1949, המכונה גם "הקו הירוק" ו"גבול 1967", שבין ישראל לגדה המערבית. על-פי נתוני האו"ם, 85% מתוואי המכשול עוברים בתוך הגדה המערבית, ועם השלמתו הוא יחסום את גישתם של פלסטינים ל-9.4% משטח הגדה. המכשול חוצץ כיום בין אלפי תושבים פלסטינים לבין אדמותיהם, מגביל את תנועתם ובמקומות רבים מפקיע למעשה שטח כבוש.

אזרחי ישראל, כולל פלסטינים אזרחי ישראל ותושבי 72 ההתנחלויות שבין המכשול לקו הירוק, כמוגם אזרחים זרים המבקרים בישראל, רשאים להיכנס משטח ישראל לכל האזורים שממערב למכשול ללא שום קושי. כאשר הם מבקשים להיכנס לאזור זה בנסיעה מערבה מתוך הגדה המערבית, הם אינם נדרשים לעבור באותם שערים במכשול שבהם עוברים פלסטינים, אלא עוברים במכוניתם במחסומים שבהם אינם נדרשים להציג היתרים מיוחדים או לתאם מראש, ושערים אלה פתוחים בפניהם בכל עת. ישראל מונעת את מעברם של פלסטינים מהגדה המערבית במחסומים אלה.

בשנת 2004 קבע בית הדין הבינלאומי לצדק כי תוואי המכשול אינו חוקי במקומות שבהם הוא פולש לתוך השטחים הפלסטיניים הכבושים, לרבות במזרח ירושלים וסביבה. על-פי בית הדין, תוואי המכשול אינו מוצדק על-ידי שיקולים ביטחוניים והוא תורם להפרת משפט זכויות האדם הבינלאומי והמשפט ההומניטארי הבינלאומי בכך שהוא פוגע בחופש התנועה של פלסטינים, הורס רכוש ותורם למפעל ההתנחלות הבלתי חוקי.

ראיות שהתקבלו מתושבי בידו

ראש התאגדות החקלאים באזור בידו, אבו מנזר, אמר לארגון Human Rights Watch כי שישים משפחות מהכפר בידו, שהוא אחד משמונת הכפרים במובלעת בידו, תלויות למחייתן באדמות בהיקף של 500 דונם שישראל אינה מאפשרת להן גישה נאותה אליהן. לדבריו, בשנה שעברה קיבלה מועצת הכפר זרעי נקטרינה ו-6,000 שתילים של עצי זית ושקד ממשרד החקלאות הפלסטיני, אך העונה ירדה ברובה לטמיון כיוון שישראל לא התירה לתושבי הכפר לזרוע ולשתול אותם בזמן.

פארוק רדאד, חקלאי מבידו, אמר לארגון Human Rights Watch כי בבעלותו עשרים דונם של גפנים מעברו השני של המכשול, אך בשנתיים האחרונות לא התאפשר לו להגיע אליהם בעונת הבציר.

לדבריו, "אבא שלי וסבא שלי נהגו לבלות את ימיהם באדמה, בגיזום וחריש, ולשמור על הרעננות שלה. הם חרשו את האדמה חמש פעמים בשנה. אני יכול לעשות את זה פעם אחת. אני מרגיש שאני חנוק".

בשל חוסר יכולתו של פארוק לעבד את האדמה כראוי הצטמצם יבולו, והסגר מפחית גם את ערכו של היבול שהוא מצליח לגדל: "בדרך כלל אני מוכר ענבים בשישה שקלים לקילו, אבל אם הייתה לי גישה עכשיו הם היו נמכרים בשקל אחד לקילו לכל היותר, כי רובם נרקבו".

אבו ראמי, ראש התאגדות החקלאים בכפר אחר במובלעת, בית סוריכ, אמר לארגון Human Rights Watch כי בשלוש השנים שחלפו מאז החל הצבא הישראלי לשלוט בגישתם של חקלאים לאדמותיהם איבדו תושבי בית סוריכ את כל תוצרתם החקלאית מהקרקע שבעברו השני של השער, ואינם מצליחים להפיק די שמן זית אפילו עבור משפחותיהם שלהם. לדברי אבו ראמי, כל משפחה בבית סוריכ שאדמתה משתרעת מעברו השני של השער נהגה להפיק בין ארבעים לחמישים מכלים של שמן זית מדי שנה, כל אחד מהם בשווי של 600 ש"ח.

לדבריו, "האדמה שלנו זקוקה לתחזוקה מתמדת, וצריך להקפיד עלעונות הגיזום והקציר. אם אתה גוזם עץ זית בזמן הלא נכון, אתה מאבד אותו. אחרי שנתיים בלי גישה [בשל משטר ההיתרים], האדמה שלי כבר לא פורייה". 

Your tax deductible gift can help stop human rights violations and save lives around the world.