(ירושלים) – ארגון Human Rights Watch אמר היום כי החלטות שקיבל לאחרונה בית המשפט העליון בישראל נועדו להכשיר הפרות ברורות של חובות ישראל המעוגנות במשפט הבינלאומי. באחת הפסיקות התעלם בית המשפט מהאיסור על אפליה הקבוע במשפט הבינלאומי, ובפסיקה נוספת התעלם מכללי המשפט הבינלאומי באשר לשימוש במשאביו של שטח כבוש. על ישראל לבטל חוק המונע מאזרחים ישראלים לחיות עם בני זוג פלסטינים ולשים קץ למדיניותה המאפשרת לחברות ישראליות בבעלות פרטית לכרות אבן וחומרי בניין אחרים ממחצבות בגדה המערבית הכבושה כדי להפיק רווח כספי.

לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "הערכאה המשפטית הגבוהה ביותר בישראל סטתה בפסיקות אלה באופן משמעותי מתפקידה כמתרס האחרון בהגנה על זכויות האדם. קריסה כזאת של מערך האיזונים המשפטי האמור למנוע פגיעה בזכויות האדם היא עדות נוספת להתפוררותן של ההגנות על הזכויות ועל החירויות בישראל".

חוק האזרחות והכניסה לישראל

ב-11 בינואר 2012 אישר בית המשפט את חוקיותו של חוק האזרחות והכניסה לישראל, האוסר על כניסתם לשטח המדינה של פלסטינים מהגדה המערבית ומעזה, מסוריה, מלבנון, מאיראן, מעיראק ומכל אזור שבו "מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל" לשם איחוד משפחות עם בני זוג ישראלים.

החוק פוגע בעיקר בפלסטינים אזרחי ישראל ובבני זוגם הפלסטינים, שנאסר עליהם לחיות יחד בתחומי המדינה. כ-20% מאזרחי ישראל הם ממוצא פלסטיני ערבי, ורבים מהם נישאו לפלסטינים תושבי הגדה המערבית או רצועת עזה.

בשנת 2002, שיאה של האינתיפאדה השנייה, אסר משרד הפנים הישראלי לראשונה על איחוד משפחות בין אזרחים ישראלים לבין פלסטינים; לאחר מכן, בשנת 2003, עיגנה הכנסת איסור זה בחוק, ובשנים 2005 ו-2007 שינתה את נוסחו.

העותרים טענו כי החוק פוגע בזכות לחיי משפחה ובאוטונומיה האישית, ומפלה לרעה על יסוד זהות לאומית. ארגון "עדאלה" ציין כי בניגוד לאיסור הקבוע בחוק, יהודים זרים יכולים להתאזרח בישראל באופן אוטומטי מכוח חוק השבות (התש"י-1950), ואזרחים זרים שאינם יהודים הנישאים לאזרחים יהודים יכולים לקבל מעמד תושבות או אזרחות בישראל בתוך ארבע שנים, כך שהחוק מסווג את האוכלוסייה לפי רקע לאומי.

בפסיקתו אישר בג"ץ את האיסור הגורף הקבוע בחוק, על סמך הטענה שבני זוג פלסטינים של אזרחים ישראלים הם בגדר סכנה ביטחונית פוטנציאלית משום שכמה מהם ביצעו פיגועים נגד אזרחים ישראלים. דעת הרוב גרסה כי אמנם יש לאזרחים ישראלים זכות לחיי משפחה, אך זו לא חייבת להתממש דווקא בשטח ישראל.

על-פי פסק הדין, 54 פלסטינים שקיבלו מעמד תושבות בישראל או שהוריהם קיבלו מעמד כזה היו "מעורבים בפעילות חבלנית" בין שנת 2001 לשנת 2010, אך המדינה לא סיפקה מידע ספציפי על מקרים אלה ואף לא ציינה אם מי מה"מעורבים" בפעולות האלה הועמד לדין או הורשע בפשע כלשהו. במהלך הדיונים בעתירה בשנת 2011 הכירה המדינה בכך שמאז שנת 2001 רק שבעה פלסטינים שקיבלו מעמד תושבות הועמדו לדין בגין פשעים חמורים והורשעו, ושניים מהם כבר שוחררו מבית הכלא. על-פי פסק הדין, בין השנים 1994 ו-2002 ניתנו לכ-135 אלף פלסטינים אזרחות ישראלית או היתר זמני להיכנס לישראל מכוח נישואין עם ישראלים.

האיסור הגורף מונע מכל הפלסטינים בגדה המערבית, ברצועת עזה וב"מדינות אויב" לחיות עם בני זוגם הישראלים בישראל, מבלי לבחון כלל באופן פרטני אם האדם הנדון עלול להוות איום ביטחוני. לדברי ארגון Human Rights Watch אין לאיסור זה הצדקה, והוא פוגע פגיעה חמורה ולא מידתית בזכותם של פלסטינים ושל אזרחים ישראלים לחיות עם בני משפחתם. בחינה של פגיעת החוק בפלסטינים אזרחי ישראל לעומת אזרחים יהודים מעלה כי זהו גם חוק מפלה; זאת, נוכח היחס השונה לאזרחים אלה והפגיעה בהם ולאור חוסר ההצדקה לאיסור גורף כזה. שופטי דעת המיעוט סברו כי החוק צריך היה לדרוש בדיקה פרטנית של האפשרות שבן זוג פלסטיני מסוים מהווה איום ביטחוני וגרסו כי הזכות לחיי משפחה מקפלת בתוכה הן את הזכות להינשא לאזרח זר והן את הזכות לגור עם בן זוג זר בשטח ישראל.

על-פי החוק האמור, שר הפנים הישראלי רשאי לפטור מאיסור הכניסה גברים פלסטינים מעל גיל 35 ונשים פלסטיניות מעל גיל 25 לצורך עבודה בישראל או מטעמים הומניטאריים, אם הם מהגדה המערבית, ואילו פלסטינים מרצועת עזה או מ"מדינות אויב" אינם זכאים לקבל פטור. עם זאת, החוק קובע כי העובדה שאזרח ישראלי חי בנפרד מבן זוגו "או כי לבני הזוג ילדים משותפים, לא תהווה כשלעצמה טעם הומניטארי מיוחד". מאז שנת 2005 ניתן לכ-4,118 פלסטינים מעמד תושבות בישראל מכוח החריגים הקבועים בחוק, ובהם 33 שקיבלו מעמד כזה מטעמים הומניטאריים.

בית המשפט העליון כבר אישר את החוק בשנת 2006, ברוב של שישה מול חמישה שופטים. שופטי דעת המיעוט טענו אז שהחוק אינו מבחין בין סוגיות ביטחון לבין חששות דמוגראפיים שעניינם שמירה על הרוב היהודי בישראל. אחד השופטים ציין כי החוק מבוסס על החלטת ממשלה (מס' 1813) משנת 2003, שקבעה כי הממשלה תבחן "אפשרויות לקביעת מכסות למתן אישורים לאחמ"שים [איחוד משפחות]". היות שאין לקביעת מכסות "כל נגיעה לשיקולים ביטחוניים", כתב השופט, נראה כי היבט זה של ההחלטה "נובע משיקולים דמוגראפיים בלבד". שופטת אחרת ציינה בשנת 2006 כי "הנושא הדמוגראפי" הועלה ונדון בכמה דיונים בכנסת על תיקון החוק בשנת 2005. יושב ראש הכנסת, למשל, הזהיר "מפני איחוד המשפחות כמנגנון המיועד למימושה בפועל של זכות השיבה".

החוק מפר את חובותיה של ישראל על-פי האמנה הבינלאומית לביעור כל צורות האפליה הגזעית. אמנה זו חלה על אפליה לא רק על בסיס גזע אלא גם על בסיס מוצא לאומי או אתני, והיא מגִנָּה, בין היתר, על "הזכות לנישואין ובחירת בן זוג". הוועדה המפקחת על הציות לאמנה זו דחקה בשנת 2007 בישראל לבטל את החוק בשל "הפגיעה הלא מידתית בערבים אזרחי ישראל המעוניינים להתאחד עם משפחתם בישראל", וציינה כי הגבלות "המכוונות כלפי קבוצה לאומית או אתנית מסוימת" מפרות את "החובה [...] להבטיח לכל אחד שוויון בפני החוק". הוועדה המליצה כי ישראל "תשקול מחדש את מדיניותה במטרה להקל על איחוד משפחות על בסיס לא מפלה", וכן "להבטיח כי ההגבלות על איחוד משפחות נחוצות לחלוטין ומוגבלות בהיקפן, ואינן נאכפות על סמך לאום, תושבות או חברות בקהילה מסוימת".

לדברי ויטסון, "בית המשפט לא היה צריך לאשר מלכתחילה את החוק, המתייחס באופן אוטומטי לרצונם של פלסטינים להינשא לישראלים ולחיות עם משפחותיהם בישראל כאילו היה איום ביטחוני".

מחצבות בבעלות ישראלית בגדה המערבית

ב-26 בדצמבר 2011 דחה בג"ץ עתירה להפסקת פעולתן של מחצבות בבעלות ישראלית בגדה המערבית בטענה שהדבר מפר את חובותיה של ישראל ככוח הכובש. חברות ישראליות מפעילות כיום בגדה המערבית שמונה מחצבות לחומרי בניין, וכולן נפתחו לאחר שישראל כבשה אזור זה בשנת 1967. מחצבות אלה מייצאות כ-94% מתוצרתן לישראל מבלי לפצות את האוכלוסייה הכבושה בדרך כלשהי על השימוש במשאב טבע זה.

תקנות האג משנת 1907, המתוות את כללי היסוד הבינלאומיים לכיבוש צבאי, דורשות מהכוח הכובש "לשמור על קרן" אדמת המדינה והבניינים בשטח הכבוש ולנהלם רק לצורכי האוכלוסייה הנכבשת או לצורכי הצבא הכובש.

בפסק הדין, שנכתב על-ידי נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש, נקבע כי כוח כובש רשאי על-פי חוק לעשות "שימוש סביר" במשאבי טבע בבעלות המדינה הנמצאים בשטח הכבוש ובלבד ששימוש זה לא יהיה בזבזני ולא יביא לכילוי המשאבים. אולם, לדברי ארגון Human Rights Watch, בית המשפט התעלם מהאיסור שהחוק מטיל על ניצול משאבים בכל דרך שהיא, בזבזנית או לא, לטובת רווחיו הכלכליים של הכוח הכובש, ולא למען צרכיו הצבאיים או לטובת האוכלוסייה הנכבשת. כפי שצוין בעתירה, שהוגשה על-ידי ארגון "יש דין", הרווחים המופקים מהפעלת המחצבות אינם משרתים את הכלכלה הפלסטינית אלא את כלכלתה של ישראל, כיוון שישראל העניקה את זיכיונות החציבה ללא מכרז לחברות ישראליות ולא לחברות פלסטיניות.

בית המשפט פסק כי נוכח "המאפיינים הייחודיים" של "כיבוש מתמשך" של הגדה המערבית בידי ישראל "דיני הכיבוש המסורתיים מחייבים התאמה", אף כי צוין בפסיקה כי הדבר צריך להיעשות כביכול לטובת האוכלוסייה הנכבשת. עוד קבע בית המשפט כי הפעלת המחצבות בידי ישראל סייעה למנוע הן פגיעה בתשתית המחצבות והן קיפאון בכלכלה המקומית, כיוון שהחברות הישראליות המפעילות את המחצבות מעסיקות כמאתיים פועלים פלסטינים. אולם, לדברי ארגון Human Rights Watch, העובדה שכוח כובש משלם לאנשים מהאוכלוסייה הנכבשת לסייע לו לכרות משאבי טבע ולהרוויח מהם, אינה מאפשרת, על-פי שום פרשנות סבירה של דיני הכיבוש, לראות במעשים אלה "שמירה על משאבי הטבע" של השטח הכבוש.

ארגון Human Rights Watch הוסיף כי האופן שבו הציג בית המשפט את העובדות בכל הנוגע לרווחים שהאוכלוסייה הפלסטינית מפיקה כביכול מהמחצבות לא רק הכשיר ניצול של משאבי טבע בתוך שטח כבוש לטובת כלכלת הכוח הכובש, אלא לפעמים גם מתח את גבולות הסבירות. המחצבות משלמות תמלוגים ודמי חכירה למִנהל האזרחי, שהוא הרשות המנהלית של הצבא הישראלי בגדה המערבית. בית המשפט תיאר את המנהל האזרחי כפועל "לטובת תושבי האזור [הגדה המערבית]", ותיאור זה נוגד ממצאים שהעלו ארגון Human Rights Watch וגופים אחרים ולפיהם המדיניות ודפוסי הפעולה של המנהל האזרחי פוגעים בשיטתיות בפלסטינים ומיטיבים עם מתנחלים. למשל, בשנת 2011 הרס המנהל האזרחי, על-פי נתוני האו"ם, מספר שיא של בתי מגורים פלסטיניים, ועקר בכך ממקום מגוריהם כ-500 בני אדם, ואילו מתנחלים ישראלים באותו אזור התחילו לבנות, על-פי נתוני ארגון "שלום עכשיו" הישראלי, 1,850 בתי מגורים.

בית המשפט נתלה לשם דחיית העתירה גם בטעמים פרוצדוראליים, ובהם הטענה שמדובר בסוגיה "מדינית" שמחוץ לתחום סמכות השיפוט שלו. על-פי הפסיקה, הסכמי אוסלו משנת 1995 בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית התירו לישראל להמשיך להפעיל את המחצבות בגדה המערבית במהלך תקופת ביניים, שלאחריה הן יועברו לשליטה פלסטינית. אולם, לדברי ארגון Human Rights Watch, הסכמים מקומיים כמו הסכמי אוסלו, שהיו אמורים לפקוע בשנת 1999, אינם מצדיקים פעולות ישראליות המפרות את המשפט הבינלאומי. אמנות ג'נבה קובעות כי תושבי שטח כבוש אינם רשאים לוותר על זכויותיהם.

בחודש ינואר הגיש ארגון "יש דין" בקשה יוצאת דופן לקיים דיון נוסף, בהרכב מורחב של 11 שופטים, בעתירה זו, שהפסיקה בה ניתנה בהרכב של שלושה. הבקשה נומקה בטענה שפסק הדין נסמך על שגיאות עובדתיות וחוקיות.

לדברי ויטסון, "בנוסף לשורה הארוכה של הפרות שישראל מבצעת במסגרת הכיבוש שלה בגדה המערבית, יש לנו כעת אישור לביזה שמבצעות חברות ישראליות מפי לא אחר מאשר בית המשפט העליון של ישראל. לבית משפט זה, כמו לכל בית משפט מקומי, אין סמכות להתעלם מהכללים המסדירים כבר למעלה ממאה שנה כיבוש של שטחים".