מהגרי עבודה פיליפיניים המחפשים מקלט מפני מעסיקים שהתעללו בהם יושבים במרתף של השגרירות הפיליפינית בעמאן, ירדן, ה-6 באוקטובר, 2008.

© 2008 נאדר דאוד/AP

 

(עמאן) – ארגון Human Rights Watchומרכז תמכין לסיוע משפטי אומרים בדו"ח משותף שפרסמו היום כי על ירדן לאכוף את ההגנות החוקיות למהגרות עבודה המועסקות במשקי בית שהיא עיגנה בחקיקה במרוצת שלוש השנים האחרונות. החוקים והתקנות החדשים שנחקקו מאז שנת 2008 קובעים כי לעובדים ועובדות במשקי בית יש זכות לשעות עבודה מוסדרות וליום מנוחה שבועי, וכן כי העוסקים בסחר בבני אדם מבצעים עברה פלילית. אף על פי כן, לדברי הארגונים, אכיפת החוקים והתקנות הללו נותרה זניחה.

הדו"ח, הקרוי "סכנות במשק הבית: כיצד החוקים, הגורמים הרשמיים, המעסיקים ומגייסי העובדים בירדן אינם נותנים מענה למהגרי עבודה המועסקים במשקי בית וחשופים לפגיעות", מונה 111 עמודים (באנגלית). בדו"ח מתועדות פגיעות בעובדות המועסקות במשקי בית והוא מתאר כיצד גורמים רשמיים בירדן אינם מחייבים מעסיקים וסוכני עובדים המגייסים אותן לתת את הדין על פגיעות אלה. בדו"ח נמתחת ביקורת על חוקי ההגירה והעבודה במשקי הבית בירדן על כך שהם מקלים על הפגיעות, למשל בכך שהם מאפשרים לרתק את העובדות לבית וקונסים אותן בגין חריגה ממשך השהות החוקי, גם כאשר העובדת אינה אשמה בחריגה.

לדברי כריסטוף וילקה, חוקר בכיר בחטיבת המזרח התיכון של ארגון Human Rights Watch, "רפורמות החקיקה של ירדן לא שוות את הנייר שעליהן נכתבו אם הן לא מביאות לשינוי בחייהן של מהגרות עבודה המועסקות במשקי בית. אם ירדן רוצה להמשיך להיות גורם מוביל באזור בתחום ההגנה על זכויות המועסקים במשקי בית, היא צריכה לאזור את הרצון הפוליטי הדרוש לאכיפת חוקיה שלה".

רבים מ-70 אלף אזרחי סרי לנקה, אינדונזיה והפיליפינים שהיגרו לירדן ומועסקים בה כעת במשקי בית חשופים לאותן הפגיעות שלהן נחשפים מהגרים המועסקים במשקי בית במקומות אחרים באזור. פגיעות אלה כוללות הכאה, החרמת דרכונים, ריתוק לבית, הטחת עלבונות, אי-תשלום שכר וימי עבודה ארוכים יתר על המידה ללא ימי מנוחה.

בשנת 2003 הפכה ירדן למדינה הערבית הראשונה שהכניסה לשימוש חוזה העסקה סטנדרטי ואחיד לעובדים במשקי בית, ובשנת 2008 החילה את חוק העבודה שלה על המועסקים במשקי הבית. בשנת 2009 פורסמו בירדן תקנות הקובעות הגנות ספציפיות בתחום התעסוקה, כמו רף מרבי של עשר שעות עבודה ביום, רף מינימאלי של שמונה שעות מנוחה רצופות ביממה, יום מנוחה שבועי ותשלומי שכר סדירים. כמו כן, בשנת 2009 עבר בירדן חוק נגד סחר בבני אדם הקובע כי ניצול באמצעות העסקה בעבודת כפייה הוא עברה פלילית.

לדברי הארגונים, הסיבות לכך שפגיעות אלה נמשכות הן האכיפה הרפה של הזכויות החוקיות הקיימות וכן מחדלים בקיום החוק וסעיפי חוק המקלים על הפגיעה בעובדות. מצב זה אינו עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים שנקבעו באמנה בינלאומית שאומצה בחודש יוני 2011 ואשר מהווה אבן דרך בהגנה על זכויות המועסקים במשקי בית. ירדן הצביעה בעד אמנת ארגון העבודה הבינלאומי בדבר עבודה הוגנת לעובדים במשקי בית, אך לא אשררה אותה. האמנה מחייבת ממשלות להבטיח לעובדים במשקי בית תנאי עבודה מכובדים והגנה מפני אלימות, ומחייבת לציית לחוקים מקומיים המגנים על עובדים אלה.

חוסר ההגנה על המועסקות במשקי הבית מתחילה במדינות מוצאן; שם סוכנים חסרי מצפון בחברות לגיוס עובדים מוליכים אותן שולל בהבטחות שווא על עבודה קלה ושכר גבוה. הבעיות נמשכות בירדן; סוכני גיוס העובדים במדינה זו אינם מספקים לעובדות עותק של חוזה ההעסקה ומחרימים את דרכוניהן, והמעסיקים בתורם כולאים את העובדות בתוך הבית ואוסרים עליהן לתקשר עם החוץ. בירדן לא פועל אף מקלט למי שהועסקו במשקי בית ונמלטו, ולעובדות אלה אין לאן לפנות לשם קבלת עזרה.

החוק בירדן עדיין מתיר למעסיק להגביל את תנועותיו של עובד במשק ביתו ולאלצו לשהות רק בתוך הבית. החוק אינו דורש להתיר לעובדים להחזיק ברשותם את כל מסמכיהם, כולל דרכונים וחוזים. כמו כן, ירדן אינה מאפשרת למועסקות במשקי בית להחליף את מעסיקן בחופשיות, אפילו לאחר שפג חוזה העסקתן. ירדן משיתה קנסות על השוהים בשטחה ללא אישור תושבות בתוקף. זאת, על אף שרק מעסיקים יכולים לבקש להנפיק אישור כזה עבור עובדיהם, ולעתים מזומנות המעסיקים אינם עושים זאת. המשטרה עוצרת אנשים המועסקים במשקי בית שמעסיקיהם דיווחו עליהם כ"נמלטים", גם כאשר יש ברשות העובד או העובדת אישור תושבות בתוקף.

בשל האכיפה הרפה של החוקים הקיימים נאלצות עובדות במשקי בית לוותר לעתים על זכויותיהן, כמו משכורות שלא שולמו, בתמורה לאפשרות לחזור הביתה. משרד העבודה מעסיק חמישה פקחים עבור כל העובדות במשקי הבית, אך גם אלה לא הפעילו את סמכותם להיכנס לבתים כדי לבדוק טענות בדבר פגיעה בעובדות. הוועדה ליישוב מחלוקות בעבודה אינה פועלת על-פי קווים מנחים ברורים כלשהם, ובמקרים של תלונות שהוגשו על-ידי עובדות במשקי בית נדרשו לה חודשים כדי לפרסם המלצות לא מחייבות. מספר שעות העבודה הממוצע בקרב העובדות שרואיינו לצורך הדו"ח עמד על 16 ביום, אך הפקחים לא דיווחו על מקרים של שעות עבודה חורגות או על הימנעות ממתן יום מנוחה שבועי, כהפרות של החוק, וודאי שלא הטילו בגינן קנסות, על-אף שעל-פי דיווחים מדובר בדרכי התנהלות נפוצות ביותר.

אילוץ עובדת במשק בית להמשיך לעבוד לאחר שחוזה העבודה שלה בן השנתיים פג או כליאתה בבית ללא תשלום עלולים להיחשב לעבודת כפייה, המוגדרת בחוק הבינלאומי כעבודה הנסחטת מאדם בניגוד לרצונו, תוך איום בעונש. לדברי ארגון Human Rights Watchומרכז תמכין, חוסר היכולת להחליף מעסיק בחופשיות או לחזור הביתה, כיוון שהימלטות ממעסיק הוגדרה בחוק כעברה פלילית, וכן קנסות ההגירה והחרמת הדרכונים, עונים כולם על ההגדרה של איום בעונש.

עבודת כפייה בצירוף סחיטה כלכלית – למשל אי-מתן שכר – מהווים על-פי החוק הירדני עברה של סחר בבני אדם. אולם, חוקרים במחלקה נגד סחר בבני אדם כמו-גם תובעים לא הגדירו כך אלא קומץ מקרים, על אף תיעוד נרחב של מקרים רבים שהוגש להם בידי עורכי דין של ארגון תמכין.

עובדת אחת, אזרחית אינדונזיה, נכלאה למשך יותר משלוש שנים ללא שכר בידי מעסיקיה, לאחר שאלה לקחו את הדרכון שלה ואסרו עליה לשוב לארצה. היא נמלטה כשמעסיקיה השאירו באחד הימים את המפתח בחור המנעול, אך התובעים לא ראו בה קרבן של סחר בבני אדם.

לדברי לינדה אל-כלש, מנהלת תמכין, "הצגנו שוב ושוב בפני חוקרי המחלקה נגד סחר בבני אדם עובדות במשקי בית שסבלו ממגוון של הפרות, כשהן מלוות בעורכי דין ובמתורגמנים מטעמנו, אך החוקרים לא הגדירו אותן כקרבנות של סחר בבני אדם, ובמקרים מסוימים אף עצרו את העובדות בגין הימלטות. במקום לסייע לנשים שסבלו סבל נוראי, מעשי הממשלה, ולעתים גם מחדליה, הופכים אותן פעם נוספת לקרבנות".

מעסיקים מחרימים דרכונים, כולאים עובדות בבתים ונמנעים מתשלום משכורותיהן המלאות בזמן, בין היתר מחשש שהעובדות יעזבו אותם למען משכורות גבוהות יותר בשוק העבודה הבלתי רשמי. הדו"ח קובע כי אכיפה טובה יותר של הכללים הקיימים ורפורמה משפטית בענף זה יוכלו לצמצם את הדרישה לעובדות במשקי בית בשוק הבלתי רשמי ולסייע למנוע הפרות כאלה.

הדו"ח אף בוחן את תפקידן של הממשלות בארצות מוצאן של העובדות, ומוצא שהאיסורים שאינדונזיה והפיליפינים הטילו על אזרחיותיהן העובדות בירדן לא תרמו להגנה עליהן. לדברי ארגון Human Rights Watchומרכז תמכין, על המדינות המשגרות את העובדים להתמקד תחת זאת בהסדרה טובה יותר של פעילות הסוכנויות לגיוס עובדים בארצותיהן שלהן ובפיקוח טוב יותר עליהן.

לדברי וילקה, "על ירדן לאשרר בהקדם את האמנה פורצת הדרך של ארגון העבודה הבינלאומי בדבר זכויות העובדים במשקי בית, ולציית לה באופן מלא. ירדן נחשבה עד היום למובילה אזורית בביצוע רפורמות בתחום זה; כעת עליה לפעול כדי לזכות בהכרה כזאת גם עבור יישומן".