פיטר בוקרט

(אלכסנדריה) - כשהמתורגמנית שלי ואני הגענו בשבת בבוקר לחדר המתים הראשי של אלכסנדריה וניסינו להבין כמה אנשים נהרגו יום קודם לכן בהתנגשויות האלימות בעיר, גורמים רשמיים מנעו מאתנו להיכנס. אתם צריכים אישור רשמי, הם אמרו לנו, ולא היה ביכולתם לספק לנו מידע כלשהו מבלי שנציג אישור כזה.

בזמן ששוטטנו בחיפוש אחר מנהל בית החולים, עמיתיו לחשו לנו שהוא מתחבא, בשל החשש מההשלכות שיהיו לכך אם יניח לזר להיכנס לחדר המתים. אך לקרובי ההרוגים נמאס. הם צעקו על אותם גורמים רשמיים, תפסו בזרועותינו והדפו אותנו פנימה.

ופתאום מצאנו עצמנו בתוך החדר הקר ההוא, מוקפים בגופות. אישה אחת הסירה סדין מוכתם בדם מעל גופת בנה, וקוננה "תראו את מוסטפא שלי, תראו כמה שהוא היה יפה. מוסטפא היקר שלי, תראה להם, תן להם שישמעו את הקול היפה שלך. או יקירי, יקירי, איך תמיד דאגת לאימא שלך". מוסטפא שעבאן, רק בן 21, כך למדנו, נורה בבטנו ביום שישי, בשעה שנחלץ לעזרתו של מפגין פצוע.

האולם היה מלא בגופות, 13 בסך הכול, שנהרגו, כך אמרו לנו, בהתנגשויות יום האתמול. ראיתי גברים עם פציעות ראש קשות ממכלי גז מדמיע שנאמר לנו שנורו מטווח קצר ישירות על ראשיהם, גברים עם פציעות קטלניות מקליע וגופות עם סימני מכות קשים. חדר שכל כולו יגון.

שני עמיתים מצרִים שלי דיווחו שבחדר מתים אחר בעיר יש 21 גופות.

המתים והפצועים שראינו בבית החולים היו מצרִים מן השורה, כמו אלה שראיתי יום קודם לכן יוצאים מתוך מסגד ומתחילים לצעוד במחאה על השלטון. המפגינים הבהירו היטב שאינם מתכוונים להפעיל כוח; הם הניפו את ידיהם מעלה וצעקו שוב ושוב "אנחנו לא אלימים!" אבל שוטרי משטרת המהומות של העיר תקפו אותם מיד בברוטאליות.

המפגינים לא יזמו את הקרב הזה, אך בסופו של דבר הם ניצחו בו, ושמו באחת קץ - לפחות באלכסנדריה - לשלושים שנותיה של מצרים כמדינת משטרה. בחדר המתים ראינו לנגד עינינו את מחיר הניצחון הזה, בחיי אדם.

מה שקורה בימים אלה במצרים הוא אירוע היסטורי: תושבי מצרים נמצאים בעיצומו של קרב להפלתה של מדינת משטרה פוגענית, והם לא יעצרו עד שיגשימו את חלומם. עכשיו הם כבר יודעים מה כוחם, ולא סביר שיוותרו בעבור שינויים שאינם אלא קוסמטיים. כפי שאמר לי אחד המפגינים מחוץ לחדר המתים, "אנחנו רוצים לעקור את כל העץ, מהשורש, ואז לשתול עץ חדש".

יש כאן כעס הגיוני כלפי ארצות הברית ויתר המערב, וגם - לא פחות מכך - פחד מפני מה שהעתיד צופן בחובו למצרים. הכעס הזה נובע מתחושת מרמור לגיטימית - הגז המדמיע שנורה עליהם סופק על-ידי ארה"ב - ובמשך זמן רב מדיי תושבי מצרים סבלו מנחת זרועו של משטר רודני ופוגעני שנתמך בידי המערב. הגיע הזמן שארה"ב והאיחוד האירופי יכפרו על מדיניותם ויגישו סיוע לאנשים הנאבקים לשים קץ לעשורים של דיכוי במצרים.

תחושת השמחה העילאית מהניצחון שנחלו על המשטרה ביום שישי התחלפה בפחד גובר והולך מחוסר הביטחון ברחובות. עבור מצרִים מן השורה, אלה הם ימים מפחידים ולא צפויים. לאחר שבמשך זמן כה רב חיו במדינת משטרה, היעלמותם של השוטרים מהרחובות - והרי בעבר הם נכחו בכל מקום - היא התפתחות מזעזעת עבור רבים.

רבים סבורים כי לנשיא מצרים חוסני מובארכ, הערוך היטב לקרב, יש יד ורגל בכאוס שנוצר, וכך גם לשר הפנים שלו. המנטרה של מובארכ לעמו הייתה מאז ומתמיד שהוא ערב לביטחונם וליציבות האומה.

הבריחות הבלתי מוסברות מבתי הכלא ומקרים שבהם שוטרים במסווה נתפסו בוזזים לאורך סוף השבוע גרמו לרבים לחשוב שהמשטר של מובארכ זורע תוהו ובוהו כדי ליצור אמתלה לסיום ההתקוממות העממית.

אבל מתוך הכאוס כבר צצה תקווה. באלכסנדריה, בקהיר ובסואץ, קהילות שונות נתנו מענה לאי-סדר. הן התארגנו ב"וועדות עממיות", התחמשו במקלות ובסכיני מטבח, וסיירו בשכונותיהם במשך כל הלילה כדי לשמור על הבתים ועל החנויות.

הוועדות העממיות שראיתי בפעולה אינן פועלות כמי שלוקח את החוק לידיו, והן מאורגנות בקפידה על-פי רחובות, שכונות וערים. כשהן תופסות בוזזים, הן אינן נוהגות כבית דין שדה אלא מוסרות אותם לידי הצבא.

בדומה למפגינים, גם בוועדות העממיות יש ייצוג למצרים כולה - לצעירים, למבוגרים, לדתיים ולחילוניים. כל אלה פועלים יחד. המתורגמנית שלי פרצה בצחוק כשאמה התקשרה אליה וסיפרה שאביה מלמד צעירים אמנויות לחימה שנשכחו זה מכבר. "היא דואגת שהוא ישבור דברים בבית בסיבובים ובבעיטות שלו", אמרה לי מצחקקת.

האנשים המשתתפים בפעולות המחאה ברחוב אינם נראים מאיימים כלל וכלל. הם מותשים מימים של הפגנות ומלילות של עמידה על המשמר, אבל הם מאוחדים מאחורי מטרה אחת: לפעול יחד כדי לשמור על השינוי שהם כבר השיגו בלי כל סיוע מן החוץ ולהמשיך להיאבק בדרכי שלום כדי שיקיץ הקץ אחת ולתמיד על מדינת המשטרה הפוגענית של הנשיא מובארכ.