(קהיר) - כשהיינו סטודנטים חלמנו להפגין בכיכר א-תחריר (השחרור) שבמרכז העיר, מקום התרחשותן של מהומות הלחם של שנת 1977, שעוררו מודעות פוליטית לתנועת זכויות האדם במצרים. אבל הדור שלי לא ידע אלא מצרים שבה מוטל מצב חירום, מצרים שההפגנות בה אסורות ושכוחות הביטחון נמצאים בה מעל החוק ויכולים לעצור ולכלוא אנשים ללא הגבלת זמן ומבלי להאשימם בדבר.
לכן, איש לא ציפה שרבבות מצרים ייענו לקריאה להשתתף השבוע בהפגנות, שיצאו במפורש נגד מובארכ, חרף אזהרת משרד הפנים למפגינים כי ישלמו מחיר כבד על מחאתם.
הקריאות לצאת ולהפגין החלו ביום שלישי, שבו חל החג הלאומי המכונה "יום המשטרה", בקבוצה בפייסבוק שהוקמה על שם ח'אלד סעיד, בן 28, שהוכה למוות בידי שוטרים באחד מרחובות אלכסנדריה. סיפורו הפך לסמל של השימוש שממשלת מצרים עושה בעינויים ושל הזלזול המשווע שלה בזכויות האדם הבסיסיות. העצרות המתקיימות כעת הן קריאה ברורה לשים קץ לדפוסי הפעולה הפוגעניים האלה, למגר את השחיתות ולבטל את מצב החירום.
חוסני מובארכ שולט במצרים מאז שנת 1981 ומחיל בה מאז משטר חירום. הדבר יצר תרבות של חסינות מעונש, המאפשרת לכוחות הביטחון שלו לאסור על קיום הפגנות, לבצע מעצרים ללא האשמות ולענות עצירים. אכזריות המשטרה במצרים היא חוויה משותפת, החוצה מעמדות, דתות ומגדרים. על רקע זה, מדהימה במיוחד נחישותם של פעילים צעירים.
לאורך הזמן התרגלנו לפעולות דיכוי מצד כוחות הביטחון: מאות אנשי משטרת המהומות המקיפים הפגנות, מעצר וכליאה של מנהיגי מפגינים ללא קשר עם החוץ והחזקתם באתרים לא ידועים והשימוש הכללי באלימות משטרתית כדי להלך אימים על מפגינים, לפזר אותם ולהענישם.
אבל ביום שלישי המפגינים היו רבים לאין שיעור מאנשי כוחות הביטחון הלאומיים. עשרות אזרחים ששוחחתי אתם סיפרו כיצד התענגו על כך שעלה בידם לצעוד ברחובות קהיר בקבוצות של כמה מאות אנשים כל אחת, בשכונות שונות. באחד המקרים הגיעה קבוצה של 400 צועדים לגשר החוצה את הנילוס, ואלפי מפגינים קיבלו את פניהם בצהלות שמחה ובקריאות "הלאה מובארכ" ו"המטוס לערב הסעודית מחכה לך, יא מובארכ" ובשירת ההמנון הלאומי. היו אירועים מבודדים של תגרות ומעצרים, אבל ככלל, ההפגנות לא היו אלימות.
אלא שהאופטימיות של אלה שנשארו עד הסוף נופצה: בשלב מסוים, תוגברו כוחות המשטרה במקום והם ניסו לפזר את ההמונים בגז מדמיע, במכות ובמעצרם של למעלה ממאתיים מפגינים, בשעה שאלה ניסו להימלט על נפשם או למצוא מחסה בפתחי הבתים. עד יום רביעי העסק הפך מכוער אפילו יותר. אנשי המשטרה יצאו כולם לרחובות ועצרו, הכו והפחידו ביעילות אכזרית את קבוצות המפגינים הקטנות שניסו להתאסף במרכז קהיר. החנויות נסגרו מוקדם. מרכז העיר, שבימים כתיקונם הומה אדם, הפך עד השעה 22:00 לעיר רפאים שבה מסיירים אנשי כוחות הביטחון, מקצתם במדים ומקצתם בבגדים אזרחיים, ובריונים שנשכרו לשם כך עומדים בשורות מסודרות בהמתנה להוראה לפעול.
בחצות, עדיין המתינו קבוצות של עורכי דין הפועלים למען זכויות האדם זה היום השני ברציפות כדי לדעת להיכן לקחו השוטרים את המפגינים. הם חיכו לשמוע האם העצורים הובאו בפני התביעה, דבר שיאפשר להם לספק להם הגנה משפטית.
כמה בר קיימא הוא המומנטום הזה? משקלם של מערכת הביטחון והצבא של מצרים, יציבות המדינה, חשיבותה האסטרטגית ותמיכת המערב בממשלת מובארכ, שנובעת מגורמים אלה, האטו את תהליך השינוי והפכו אותו לחמקמק.
אבל ההתגייסות הפוליטית החדשה הזאת לא תפוזר בקלות. זרנוקי המים והגז המדמיע לא יוכלו לפוגג את אותו רגע ביום שלישי שבו המפגינים עמדו בכיכר השחרור ושרו "הרחוב הוא שלנו"; אפילו בשעה שהרשויות חוסמות את רשתות הטלפון הסלולארי, המידע על צעדי הדיכוי האלימים מופץ בעדכוני טוויטר, בסרטוני וידאו וברשומות בבלוגים. מצרִים מן השורה, שנצמדו למקלטי הטלוויזיה במשך ימים וצפו בהפגנות שהרעידו את אדמתה של תוניסיה, תולים תקוות רבות בגל של אקטיביזם שיביא לשינוי בארצם, מדינה שבה יציבות היא כבר זמן רב מאוד שם נרדף לסטאטוס קוו של דיכוי.
במקום לחסום הפגנות רחוב ורשתות תקשורת סלולארית, על הרשויות במצרים לבטל לאלתר את חוק החירום ולהטות אוזן קשבת לקולות הבוקעים מכיכר השחרור.
היבה מוראייף היא חוקרת ארגון Human Rights Watch במצרים ובלוב.
