ההתקפות הישראליות בלבנון – והאיום בהתקפות נוספות – גרמו ליותר ממיליון בני אדם להימלט מבתיהם. זוהי כמעט חמישית מכלל אוכלוסייתה של מדינה שכבר מארחת את מספר הפליטים לנפש הגבוה בעולם.
בשנתיים האחרונות מיפה ארגון Human Rights Watch את אסטרטגיות העקירה של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש, שאילצו את תושביהם של מחנות פליטים ושכונות שלמות להימלט, לעתים קרובות תחת איום מיידי בתקיפות אוויריות או במהלך מבצעים צבאיים מתמשכים.
כעת אנו עדים ליישומן של אותן טקטיקות בלבנון. צווי הפינוי הישראליים חלים על חלקים נרחבים מהאוכלוסייה, השיעית ברובה, בדרום לבנון ובפרברים הדרומיים של הבירה ביירות, המהווים כ-15% משטחה של לבנון. אנשים מצאו מקלט אצל חברים וקרובי משפחה, במקלטים ממשלתיים, או פשוט התמקמו זמנית לאורך קו החוף של ביירות, שהייתה בעצמה היעד לתקיפה הישראלית האחרונה.
דיני המלחמה קובעים כי אסור לאלץ אזרחים לעזוב את בתיהם אלא אם כן הדבר נדרש לחלוטין מסיבות צבאיות, או אם נשקפת סכנה לביטחון האוכלוסייה. הפינוי חייב להיות זמני ובתום מעשי האיבה חובה לאפשר לאנשים לשוב לבתיהם. בקיצור, מלחמה אינה מקנה היתר לגרש אנשים מאדמתם.
ברצועת עזה, פינה הצבא הישראלי בכוח כמעט את כל שני מיליון התושבים באמצעות מנגנון פינוי שהעמיד אנשים בסכנה ישירה בעת שנדחקו למובלעות קטנות יותר ויותר.
בגדה המערבית הכבושה הוביל מבצע "חומת ברזל" שבו פתח הצבא הישראלי בתחילת 2025 לטיהור אתני של 32,000 פלסטינים משלושה מחנות פליטים, העקירה הגדולה ביותר באזור מאז 1967. הצבא הישראלי עדיין אוסר על התושבים לשוב לבתיהם או למקומות שבהם ניצבו בתיהם שנהרסו בידי הרשויות הישראליות.
בדרום סוריה, שם כבשה ישראל שטחים מסוימים, מצא ארגון Human Rights Watch כי כוחות ישראליים הפרו את זכויות התושבים במגוון דרכים, לרבות עקירה בכפייה, תפיסת בתים והריסתם ומניעת חזרתם של אנשים.
הן ברצועת עזה והן בגדה המערבית, הודיעה ישראל כי היא פועלת נגד חמושים פלסטינים ונגד התשתיות שלהם. אולם, אין בכך כדי להצדיק עקירה גורפת של אזרחים. מחובתה של ישראל לשקול חלופות: עקירה המונית היא אמצעי אחרון, והרשויות לא הוכיחו כי בחנו דרכים אחרות כדי להשיג את יעדיהן הצבאיים ברצועת עזה ובגדה המערבית וכדי להבטיח שכל עקירה תהיה זמנית.
למעשה, ארגון Human Rights Watch מצא כי בהתאם למדיניות הממשלתית, גרמו הרשויות הישראליות בשני האזורים במכוון לעקירה בכפייה המונית, מכוונת וארוכת טווח של אזרחים פלסטינים, מה שעולה לכדי פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בשני המקרים הכריזו גורמים ישראלים בכירים כי בכוונתם לגרש פלסטינים מחלקים מרצועת עזה ומהגדה המערבית ולמנוע מהם גישה אליהם.
וכעת בלבנון, ייתכן שהרשויות הישראליות פותחות באותו מהלך של עקירה בכפייה. כמה מומחים של האו"ם התריעו גם הם על כך.
ב-16 במרץ אמר שר הביטחון הישראלי, ישראל כ"ץ, כי "מאות אלפי תושבי דרום לבנון השיעים שהתפנו ומתפנים מבתיהם מדרום לבנון וביירות – לא יחזרו לבתיהם דרומית למרחב הליטני עד שלא יובטח שלומם של תושבי הצפון". בהתאם לכך, עקירת האוכלוסייה השיעית נראית פחות כצורך צבאי זמני ויותר כעקירה לצמיתות של האוכלוסייה האזרחית ממקום מגוריה בגין דתה.
בעת שהעולם צופה במראות של עקירה המונית והרס, על מדינות היכולות למנף את השפעתן על ישראל לעשות זאת כדי למנוע זוועות נוספות, לרבות באמצעות הטלת סנקציות ממוקדות, השעיית העברות נשק, איסור על סחר עם התנחלויות בלתי-חוקיות, השעיית הסכמי סחר מועדפים ותמיכה בבית הדין הפלילי הבינלאומי ובחקירותיו המתמשכות, לרבות באמצעות מימוש צווי המעצר שלו.
יש לשים קץ גם להיעדר מתן הדין והחשבון בגין הפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי ברצועת עזה ובגדה המערבית. ללא לחץ בינלאומי ניכר והליכים פליליים ממשיים בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ימשיכו הרשויות הישראליות וצבאן ליישם ביתר שאת את האסטרטגיה של עקירה בכפייה ומניעה קבועה של שיבה ברחבי האזור.
הקהילה הבינלאומית צריכה ויכולה לעשות יותר. על ממשלות לפעול בדחיפות כדי למנוע את סכנת העקירה הכפויה של אזרחים בלבנון, להבטיח את זכותם לשוב ולמנוע התקפות נוספות על אזרחים לבנונים.
