בחודש אפריל פרסם ארגון Human Rights Watch את הדוח "הסף נחצה" המונה 213 עמודים (באנגלית), שעל פי ממצאיו הרשויות הישראליות מבצעות את הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה. הגענו למסקנה זו בהתבסס על התיעוד שלנו של מדיניותה המקיפה של ממשלת ישראל לשימור השליטה של יהודים-ישראלים על פלסטינים, לצד הפרות חמורות שבוצעו נגד פלסטינים החיים בשטח הכבוש, לרבות מזרח ירושלים.
בחודשים שחלפו מאז, גברו הקולות שהזכירו את המונח אפרטהייד בהקשר של התנהלותה המפלה של ישראל כלפי פלסטינים, ובפרט בשטח הכבוש. נמנו עימם שגרירי ישראל לשעבר בדרום אפריקה, חברי כנסת מכהנים וגם מזכ"ל האו"ם לשעבר ושר החוץ הצרפתי. עם זאת, רבים בגרמניה, ובהם אנשים הנוהגים למתוח ביקורת על הפרת הזכויות של ישראל, מהססים עדיין לתייג כך את התנהלותה.
לנוכח אירועי העבר, אפשר בהחלט להבין את דאגתה של גרמניה לרווחת העם היהודי. אך דאגה זו, אין די בה כדי להצדיק תמיכה בהתנהלותה הפוגענית והמפלה של ממשלת ישראל, בפרט בשטח הכבוש. הימנעות מהכרה במציאות זו על רקע הכרה הולכת וגוברת בביצוע פשעים אלה, משולה להטמנת הראש בחול.
מקור הבעיה נעוץ בשליטה הבלעדית כמעט של ישראל על כברת הארץ שבין הים לירדן כבר למעלה מיובל שנים. כברת ארץ זו כוללת את ישראל ואת השטח הכבוש, וחיות בה שתי קבוצות עיקריות הדומות בגודלן. ברחבי שטח זה, הרשויות הישראליות מעניקות בשיטתיות זכויות יתר לבני אחת הקבוצות, יהודים-ישראלים, ומושלות בה מכוח מערכת חוקים יחידה המקנה למשתייכים לה אותן זכויות ופריבילגיות בכל מקום שבו הם גרים. בה בעת, הרשויות מקצות חבילת זכויות נחותה ושונה לבני הקבוצה השנייה, הפלסטינים, כשהן מפלות אותם בשיטתיות בכל מקום שבו הם גרים, ובאופן החמור ביותר בשטח הכבוש.
התחושה שהמחקר שלנו לא שיקף שורשם של דברים היא, שהובילה אותנו לכתיבת הדוח. דיווחינו על בתי ספר "נפרדים ולא שווים" לפלסטינים בתוך ישראל, על פלסטינים המסולקים מבתיהם במזרח ירושלים הכבושה ועל הפרת הזכויות החמורה שנובעת ממפעל ההתנחלות הישראלי בגדה המערבית ומהסגר ההרסני על רצועת עזה אומנם הדגישו והמחישו היבטים חשובים, ובתחומים מסוימים גם אפליה מושרשת, אך הם אינם מבהירים את מלוא ההיקף של שלטונה המפלה של ישראל על הפלסטינים.
בדוח זה הצבנו לנו למטרה לבחון את התנהלותה של ישראל כלפי פלסטינים ברחבי ישראל ובשטח הכבוש. כמנהגנו בכמעט 100 המדינות ברחבי העולם שבהן אנו פועלים, התחלנו בתיעוד העובדות. הסתמכנו לשם כך על מחקרים שערכנו לאורך שנים, לרבות מקרי מבחן שבהם השווינו אזורים פלסטיניים לאזורים שרוב או כל תושביהם יהודים, וכן על סקירה של מסמכי תכנון ממשלתיים, הצהרות של גורמים רשמיים ומגוון חומרים אחרים.
ארגון Human Rights Watch מצא כי הרשויות הישראליות פעלו, ברחבי ישראל ובשטח הכבוש, מתוך כוונה להעניק ליהודים-ישראלים זכויות יתר על חשבון הפלסטינים. הן עשו זאת על ידי נקיטת מדיניות שנועדה למתן את מה שהן מתארות בגלוי כ"איום הדמוגרפי" הנשקף מהפלסטינים, ולהרחיב ככל האפשר את השטח העומד לרשות יישובים יהודיים, אגב ציפוף מרבית הפלסטינים במובלעות. מדיניות זו לובשת צורות שונות ומתבטאת באופן החמור ביותר בשטח הכבוש. היא כוללת מאמצים "לייהד" את הנגב והגליל בישראל, כפי שניסחו זאת בכירים ישראלים וכמתואר במסמכי תכנון ממשלתיים, ומאמץ לשמר "רוב יהודי מוצק" בשטחה המוניציפלי של ירושלים, הכולל את מזרח העיר, שישראל סיפחה לשטחה באופן חד-צדדי ואשר נתון לכיבוש ישראלי. היא כוללת גם מאמצים "ליישב את השטחים שבין ריכוזי אוכלוסיית המיעוטים [הערביים]... וסביבם" בגדה המערבית, כמפורט בתוכניות שהנחו את המדיניות הרשמית אשר להתנחלות, ולפעול ל"הפרדה" בין הגדה המערבית לרצועת עזה. בכל האזורים מדיניות זו משרתת אותה מטרה בסיסית: מקסימום אדמות, מינימום פלסטינים.
יתר על כן, מצאנו כי הרשויות הישראליות ביצעו את ההפרות החמורות, הנדרשות לביסוס פשעי האפרטהייד והרדיפה, נגד פלסטינים החיים בשטח הכבוש. הן עשו זאת באמצעות הגבלות גורפות על התנועה בדמות הסגר הכללי המוטל על רצועת עזה מזה 14 שנה ומשטר ההיתרים המפלה בגדה המערבית; החרמת יותר משליש מהאדמות בגדה המערבית; שלילת זכויות תושבות ממאות אלפי פלסטינים וקרוביהם ועוד. ישראל הטילה שלטון צבאי דרקוני על מיליוני פלסטינים, אגב השעיה של זכויות האזרח הבסיסיות שלהם, בשעה שעל היהודים-ישראלים החיים באותו שטח היא מחילה את הדין הישראלי, המקנה להם זכויות רבות יותר; בחלקים מהגדה המערבית היא כופה תנאי חיים קשים שאילצו אלפי פלסטינים לנטוש את בתיהם.
לאחר מכן בחנו עובדות אלה לאור הענפים הרלוונטיים של המשפט הבינלאומי, במקרה הנוכחי, הדין הקיים אשר לאפליה, הכולל איסור אוניברסלי על אפרטהייד. אומנם המונח אפרטהייד נטבע בהקשר לפרקטיקות ספציפיות בדרום אפריקה, אך האמנות הבינלאומיות מגדירות אפרטהייד כמונח משפטי אוניברסלי המתאר סוג חמור במיוחד של דיכוי מפלה.
המשפט הפלילי הבינלאומי, לרבות האמנה הבינלאומית בדבר דיכוי וענישה של פשע האפרטהייד משנת 1973 ואמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) משנת 1998, מגדיר אפרטהייד כפשע נגד האנושות הכולל שלושה רכיבים עיקריים: (1) כוונה של קבוצה גזעית אחת לשלוט על אחרת; (2) דיכוי שיטתי של הקבוצה הנדחקת לשוליים בידי הקבוצה השלטת; (3) הפרות חמורות במיוחד המוגדרות כמעשים לא אנושיים.
את המונח קבוצה גזעית מקובל לפרש כיום כחל גם על התנהלות המתבססת על ייחוס משפחתי או מוצא לאומי או אתני. המשפט הפלילי הבינלאומי מגדיר גם פשע נוסף נגד האנושות הקשור לנושא – רדיפה. על פי אמנת רומא והמשפט הבינלאומי המנהגי, רדיפה פירושה שלילה חמורה של זכויות יסוד מקבוצה גזעית, אתנית או אחרת מתוך כוונה מפלה.
אשרורן של שתי האמנות הללו בידי מדינת פלסטין בשנים האחרונות חיזק את התחולה המשפטית של שני פשעים אלה בשטחה. פסיקה של הלשכה המנהלת את שלב קדם-המשפט של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), אישרה השנה כי סמכותו של בית הדין חלה על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות – לרבות אפרטהייד ורדיפה – שבוצעו בשטח הפלסטיני הכבוש מאז 2014.
באמצעות בחינת העובדות לאור החוקים, ארגון Human Rights Watch הסיק כי הרשויות הישראליות מבצעות את הפשעים נגד האנושות של אפרטהייד ורדיפה. מצאנו כי רכיביהם של פשעים אלה באים לידי ביטוי בצוותא בשטח הפלסטיני הכבוש, כחלק ממדיניות כוללת של ממשלת ישראל. מדיניות זו היא לשמר את שליטתם של יהודים-ישראלים על פלסטינים ברחבי ישראל ובשטח הכבוש. בשטח הפלסטיני הכבוש, כוונה זו מצטרפת לדיכוי שיטתי של פלסטינים החיים בו ולמעשים לא אנושיים שנעשים נגדם.
יצחק רבין, ראש ממשלתה המנוח של ישראל, ומנהיגי ארה"ב, בעלת בריתה העיקרית של ישראל, לרבות הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר ושר החוץ לשעבר ג'ון קרי, הזהירו מפני ההתדרדרות לאפרטהייד אם ישראל לא תשנה את התנהלותה. לעיתים, הם וגם אחרים, הדואגים באמת ובתמים למדינת ישראל, ראו חובה לעצמם לחלוק עם תושבי ישראל ועם ממשלתה אמיתות קשות לעיכול ולהאיץ בהם להתמודד איתן.
כיום, אפרטהייד אינו תרחיש היפותטי או עתידי. כיבוש הנמשך 54 שנה אינו זמני. הסף נחצה. אפרטהייד המלווה ברדיפה הוא מציאות החיים של מיליוני פלסטינים. הכרה בבעיה ואבחון נכון שלה הם הצעדים הראשונים לפתרונה. הפסקת האפרטהייד חיונית לעתיד הפלסטינים והישראלים ולמען השלום. הקשרים המיוחדים בין גרמניה לישראל וההיסטוריה הגרמנית הם הם שצריכים להמריץ את גרמניה להכיר במציאות האפרטהייד והרדיפה ולהשתמש בכלים הנדרשים כדי לשים קץ לפשעים אלה נגד האנושות.
