השאלות והתשובות שלהלן עוסקות בסוגיות הנוגעות למשפט ההומניטרי הבינלאומי (דיני המלחמה) החל על העימות המזוין ברצועת עזה בין ישראל לחמאס, לג'יהאד האסלאמי ולארגונים חמושים פלסטיניים אחרים בין ה-10 ל-21 במאי 2021. מטרתן להקל על ניתוח התנהלותם של כל הצדדים לעימות, כדי לעודד מתן דין וחשבון על הפרות של דיני המלחמה והימנעות מחזרה עליהן בעתיד.
שאלות ותשובות אלה מתמקדות במשפט ההומניטרי הבינלאומי החל על מעשי האיבה בידי כל הצדדים לעימות. הן אינן עוסקות בשאלת הצידוק להפעלת כוח כמו מגילת האומות המאוחדות, על ידי חמאס, הג'יהאד האסלאמי וארגונים פלסטיניים חמושים אחרים או של ממשלת ישראל. בהתאם למנדט הארגוני שלנו, ארגון Human Rights Watchשומר על ניטרליות אשר לסוגיות אלה של jus ad bellum (הדינים הנוגעים לצידוק השימוש בכוח מזוין); מטרתנו העיקרית היא לתעד הפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי או ה- jus in bello (הדינים הנוגעים להתנהלות מקובלת במלחמה) ולעודד את כל הצדדים לסכסוכים מזוינים לכבד את כלליו. העימות במאי 2021 פרץ בעקבות מתיחות גואה בירושלים, שניזונה גם ממאמציהם של ארגוני מתנחלים יהודים לפנות דיירים פלסטינים ותיקים מבתיהם בשכונת שיח' ג'ראח שבמזרח ירושלים ולהחרים את רכושם. ישראל סיפחה את מזרח ירושלים לשטחה באופן חד-צדדי, אך האזור עודנו בגדר שטח כבוש על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי. נוסף על כך, פלסטינים הפגינו ברחבי מזרח ירושלים, וכוחות הביטחון הישראליים ירו גז מדמיע, רימוני הלם וכדורי פלדה מצופים גומי, גם בתוך מסגד אל-אקצא.
מפגינים פלסטינים השליכו מעת לעת אבנים במהלך עימותים עם כוחות הביטחון של ישראל. בעימותים במזרח ירושלים נפצעו בין ה-7 ל-10 במאי מאות פלסטינים, כך על פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (UN OCHA).
ב-10 במאי החלו ארגונים פלסטיניים חמושים לירות רקטות אל מרכזי אוכלוסייה בישראל. הצבא הישראלי תקף באמצעות טילים, רקטות וארטילריה מטרות ברצועת עזה המאוכלסת בצפיפות.
הפסקת אש בין הצדדים לעימות נכנסה לתוקף ב-21 במאי בשעה שתיים לפנות בוקר על פי השעון המקומי.
על פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, נכון ל-25 במאי נהרגו בלחימה ברצועת עזה 253 בני אדם, בהם 66 ילדים. רקטות שירו פלגים פלסטיניים מהרצועה לישראל, הרגו 12 בני אדם, בהם שני ילדים.
על פי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, במהלך עימותים בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, בין כוחות ישראל לבין מפגינים פלסטינים, שלעתים קרובות יידו אבנים, הכוחות הישראלים הרגו, נכון ל-20 במאי, 25 פלסטינים ופצעו 6,308, מתוכם 84 ילדים.
1. אילו כללים של המשפט ההומניטרי הבינלאומי חלים על הלחימה בין ישראל לחמאס במאי 2021?
2. מי ומה עשויות להיות מטרות חוקיות להתקפה צבאית?
3. מה היו חובותיהם של ישראל וחמאס בנוגע ללחימה באזורים מאוכלסים?
4. האם היה על הצדדים ללוחמה להזהיר את האזרחים בטרם התקפה? מה היא אזהרה "יעילה"?
5. מהן ההגנות החוקיות המוקנות לבתי חולים, לאנשי רפואה ולאמבולנסים?
6. האם ישראל הייתה רשאית לתקוף מסגדים ובתי ספר ברצועת עזה?
7. האם ירי הרקטות של חמאס על ישראל היה חוקי?
8. האם תקיפה ממוקדת של מנהיגי חמאס, משרדיהם ובתיהם הייתה חוקית ?
9. מה משמעות המונח "ענישה קולקטיבית" של האוכלוסייה האזרחית?
10. האם לעיתונאים מוקנית הגנה מיוחדת מפני תקיפה?
12. מהן חובותיהם של ישראל וחמאס אשר לסוכנויות הומניטריות?
13. על מי אפשר להטיל אחריות להפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי?
15. אילו אפיקי אחריותיות נוספים זמינים?
16. מהן ההפרות המתמשכות והשיטתיות של זכויות האדם בשטח הפלסטיני הכבוש?
על העימות המזוין שהתנהל בין ישראל לחמאס ולארגונים פלסטיניים חמושים אחרים בין ה-10 ל-21 במאי 2021 חל המשפט הבינלאומי ההסכמי, ובייחוד סעיף 3 המשותף לאמנות ג'נבה משנת 1949. כמו כן, חלו עליו כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי המנהגי המעוגנים בפרוטוקולים הנוספים לאמנות ג'נבה משנת 1977. כללים אלה קובעים סטנדרטים מינימליים החלים על כל הצדדים לסכסוך מזוין, הן מדינות והן ארגונים חמושים שאינם מדינות.
הכלל הראשון במעלה בדיני המלחמה קובע כי על הצדדים לסכסוך להבחין בכל עת בין לוחמים לבין אזרחים. אסור בתכלית האיסור לתקוף אזרחים במכוון. הצדדים הלוחמים נדרשים לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי למזער את הפגיעה באזרחים ובאובייקטים אזרחיים. מותר לכוון התקפות אך ורק אל יעדים צבאיים. התקפות אסורות אם הן מכוונות לאזרחים או שאינן מבחינות בין לוחמים לבין אזרחים, או אם הפגיעה שהן צפויות לגרום לאזרחים, אינה מידתית יחסית לתועלת הצבאית הצפויה מהן.
דיני המלחמה מגבילים את אמצעי הלחימה ואת שיטותיה שהצדדים לעימות מזוין רשאים לנקוט ומחייבים אותם לכבד אזרחים ולוחמים שנשבו ולהגן עליהם. עקרונות היסוד של דינים אלה הם "חסינות אזרחית" ועקרון ה"הבחנה". בעוד דיני המלחמה מכירים בכך שייתכן שפגיעה מסוימת באזרחים היא בלתי-נמנעת במהלך עימות מזוין, הם מטילים על הצדדים ללוחמה חובה להבחין בכל עת בין לוחמים לבין אזרחים ולתקוף רק לוחמים ומטרות צבאיות.
המונח לוחמים כולל את אנשי הכוחות המזוינים של המדינה וכן מפקדים ולוחמים בארגונים חמושים שאינם מדינות. לוחמים עשויים להיות מטרה להתקפה בכל עת במהלך מעשי איבה, אלא אם כן הם נשבים או מנוטרלים. אזרחים מאבדים את חסינותם מפני התקפה כאשר הם משתתפים באופן ישיר במעשי האיבה, ורק למשך פרק הזמן שבו הם משתתפים בהם. על פי הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC), דיני המלחמה מבחינים בין חברים בכוחות הלוחמים המאורגנים של צד שאינו מדינה, אשר עשויים להיות מטרה להתקפה בכל עת שבה מתנהלת לחימה, לבין אלה הממלאים אך ורק תפקידים פוליטיים, מנהליים או אחרים שאינם תפקידי לחימה. אותם אסור לתקוף אפילו כאשר מתנהלת לחימה. אדם שגויס, אומן וצויד על ידי ארגון חמוש שאינו מדינה נחשב למי שהשתלב באותו ארגון, אפילו בטרם ביצע מעשה איבה במהלך הלחימה. לוחמים כאלה העוזבים את הארגון החמוש, כמו גם חיילי מילואים של הצבא המשתלבים מחדש בחיים האזרחיים, הם אזרחים עד שהם נקראים לשוב לשירות פעיל.
כפי שיידון להלן, עצם החברות בחמאס או ההשתייכות לארגון, שהוא ישות פוליטית שיש לה רכיב צבאי, אין די בה כדי לקבוע שאדם הוא מטרה צבאית חוקית. תיוגם של אנשים מסוימים בידי ישראל כ"מחבלים" אינו הופך אותם למטרות צבאיות מבחינה חוקית, אלא אם כן הם עולים בגדר ההגדרה המופיעה לעיל ל"לוחם". לכן, התקפות על אנשים כאלה עלולות להיחשב להתקפות בלתי-חוקיות על אזרחים.
דיני המלחמה מגינים גם על אובייקטים אזרחיים המוגדרים ככל דבר שאינו נחשב למטרה צבאית לגיטימית. התקפות ישירות על אובייקטים אזרחיים, כגון בתים ודירות, מקומות פולחן, בתי חולים ומתקנים רפואיים אחרים, בתי ספר ואתרי תרבות, הן אסורות – אלא אם כן הם משמשים באותה עת למטרות צבאיות ועומדים בתנאים המפורטים להלן. אובייקטים אזרחיים הופכים מטרות לגיטימיות להתקפה כאשר הם הופכים לאובייקטים צבאיים – כלומר כאשר הם תורמים תרומה יעילה לפעולה צבאית, ולכן הריסתם, תפיסתם או נטרולם יקנו יתרון צבאי מובהק, בכפוף לכללי המידתיות המפורטים להלן. כללים אלה כוללים נוכחות של חברי ארגונים חמושים או כוחות צבאיים באובייקטים שהם בדרך כלל אזרחיים. כאשר יש ספק באשר לטבעו של אתר, חובה להניח שהוא אזרחי.
דיני המלחמה אוסרים על התקפות חסרות הבחנה. התקפות חסרות הבחנה הן מטבען כאלה העשויות לפגוע הן באובייקטים צבאיים והן באזרחים או באובייקטים אזרחיים, ללא הבחנה. דוגמאות להתקפות חסרות הבחנה הן כאלה שאינן מכוונות אל מטרה צבאית מסוימת או כאלה שבהן נעשה שימוש בכלי נשק שאותם אי-אפשר לכוון אל מטרה צבאית ספציפית. התקפות חסרות הבחנה והתקפות אסורות כוללות הפצצות אזוריות, כלומר התקפות ארטילריות או באמצעים אחרים על כמה מטרות צבאיות המופרדות זו מזו באופן ברור ומובהק ונמצאות באזור שבו ישנו ריכוז של אזרחים ומתקנים אזרחיים, כאילו היו מטרה צבאית יחידה.
התקפה על אובייקט היכול להיחשב למטרה צבאית לגיטימית היא אסורה, אם יש בה כדי להפר את עקרון המידתיות. התקפות חסרות הבחנה הן כאלה שאפשר לצפות כי יגרמו לאובדן אגבי של חיי אזרחים או לנזק אגבי לאובייקטים אזרחיים, שיהיו מופרזים יחסית ליתרון הצבאי הממשי והישיר הצפוי מהן.
רצועת עזה היא אחד האזורים המיושבים בצפיפות הרבה ביותר בעולם. המשפט ההומניטרי הבינלאומי אינו אוסר על לחימה באזורים עירוניים, אף שנוכחותם של אזרחים רבים מטילה על הצדדים ללחימה חובה לנקוט אמצעים למזעור הפגיעה באזרחים.
דיני המלחמה מחייבים את הצדדים לסכסוך לנקוט זהירות מתמדת במהלך פעולות צבאיות, כדי לחסוך בחיי אזרחים ו"לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים" לשם הימנעות מאובדן אגבי של חיי אזרחים ומנזק אגבי לאובייקטים אזרחיים או למזערם. אמצעי זהירות אלה כוללים חובה לעשות את המרב כדי לוודא שהאובייקטים ושהמטרות הם אכן מטרות צבאיות ולא אזרחים או אובייקטים אזרחיים, להזהיר "אזהרה מוקדמת יעילה" לפני התקפה כאשר הנסיבות מאפשרות זאת ולהימנע מהתקפה כאשר היא צפויה להפר את עקרון המידתיות. באזורים מאוכלסים שבהם קיימים בניינים או מבנים אחרים, הן על פני הקרקע והן מתחת לה, על הצדדים להביא בחשבון את הקושי לזהות אזרחים העלולים להיות נסתרים מן העין, אפילו כאשר משתמשים באמצעי מעקב טכנולוגיים מתקדמים.
על כוחות המוצבים באזורים מאוכלסים להימנע, ככל האפשר, ממיקום מטרות צבאיות – ובכלל זה לוחמים, תחמושת, כלי נשק, ציוד ותשתיות צבאיות – באזורים מאוכלסים בצפיפות או בסמוך להם ולהשתדל להרחיק אזרחים מקרבתן של מטרות צבאיות. נאסר על לוחמים להשתמש באזרחים כדי להגן על מטרות צבאיות או על פעולות צבאיות מפני התקפה. המילה "להגן" מורה על שימוש מכוון בנוכחותם של אזרחים כדי להפוך כוחות צבאיים או אזורים צבאיים לחסינים בפני התקפה.
עם זאת, הצד התוקף אינו פטור מהחובה להביא בחשבון את הסיכון לאזרחים, ובכלל זה החובה להימנע מפגיעה לא מידתית באזרחים, רק משום שהוא רואה בצד המגן אחראי למיקום מטרות צבאיות לגיטימיות בתוך אזורים מיושבים או לידם. משמעות הדבר היא שנוכחות של מפקד בחמאס, מַשְׁגֵּר רקטות או מתקן צבאי אחר באזור מיושב, אין בה כדי להצדיק תקיפה של האזור, ללא התחשבות באוכלוסייה האזרחית המאוימת, כולל החובה להבחין בין לוחמים לאזרחים והכלל בדבר מידתיות.
השימוש בכלי נשק נפיצים המתפרסים על שטחים נרחבים באזורים מיושבים (הידועים בכינוי EWIPA), הוא אחד האיומים החמורים ביותר על אזרחים בסכסוכים המזוינים של ימינו. לא זו בלבד שהוא גורם ישירות לפגיעה באזרחים, אלא שכלי נשק נפיצים הזורעים הרס בשטחים נרחבים, הסבו לעתים קרובות נזק לתשתיות אזרחיות כמו גשרים, קווי מים, תחנות כוח, בתי חולים ובתי ספר, או הרסו אותם לחלוטין. בכך, הם גרמו נזק ארוך טווח לאזרחים, כולל שיבוש של שירותים בסיסיים. כלי נשק אלה עשויים לפגוע באזורים נרחבים כאשר הם בעלי רדיוס הרס נרחב, בשל טבעם הבלתי-מדויק וכשמשגרים מהם בו-זמנית יחידות תחמושת רבות. השימוש בכלי נשק כאלה באזורים מיושבים מאלץ אנשים להימלט מבתיהם וכך מחריף את המצוקה ההומניטרית.
כלי נשק בעלי רדיוס הרס גדול נחשבים גם אלה המפוצצים כמות גדולה של חומר נפץ ואלה הזורים רסיסים על פני שטח גדול. יחידות תחמושת המכילות כמויות גדולות של חומר נפץ עלולות לפזר רסיסים באופן בלתי-צפוי בשטח נרחב. כמו כן הן עלולות לחולל גל הדף חזק היכול להסב פגיעות קשות לגוף ולמבנים, חבלות מחפצים קהים ופגיעות גוף משברי בניין וכן פציעות אחרות, או להחמיר פציעות או מחלות קיימות. פריטי תחמושת בעלי ראשי קרב המכילים מלכתחילה רסיסים, נועדו לפזר המוני רסיסים על פני האזור, ולכן יקשו על הגבלתה של השפעת הנשק או יהפכו זאת למשימה בלתי-אפשרית.
ברצועת עזה המאוכלסת בצפיפות, חיים יותר משני מיליון פלסטינים על פיסת קרקע שאורכה 41 קילומטר ורוחבה נע בין 6 ל-12 קילומטר. אפשר היה לצפות כי השימוש בכלי נשק נפיצים המתפרסים על שטח נרחב, והעובדה שלעתים מותקפת תשתית חיונית, יפגעו פגיעה קשה באזרחים ובאתרים אזרחיים ברצועה. עם זאת, הרקטות הבלתי-מדויקות מטבען שנורו מרצועת עזה או שתוכננו להתפזר על פני שטח גדול, וסביר היה להניח שתפגענה באובייקטים אזרחיים בתוך ישראל, מהוות גם הן כלי נשק נפיץ שפגיעתו מתפרסת על פני שטח נרחב.
במקרים מסוימים, במהלך ההתקפות הישראליות על רצועת עזה בין ה-10 ל-21 במאי, הכוחות הישראליים שיגרו טרם התקפה אזהרות כביכול אל האזרחים הסמוכים למקום. אזהרות אלה לבשו צורה של תקיפות מוגבלות מסוג "הקש בגג" (שבוצעו באמצעות טיל קטן) או בהודעות שהועברו באמצעות הטלפון, כולל שיחות טלפון לתושבי הבניין.
דיני המלחמה מחייבים, אלא אם כן הנסיבות אינן מאפשרות זאת, כי הצדדים הלוחמים יתנו "אזהרה מוקדמת יעילה" על התקפות העלולות להשפיע על אוכלוסייה אזרחית. התשובה לשאלה מה מהווה אזהרה "יעילה" תלויה בנסיבות. במסגרת הערכה כזו יש להביא בחשבון את תזמון האזהרה ואת מידת יכולתם של האזרחים לעזוב את האזור. אזהרה שאינה מקציבה לאזרחים די זמן כדי לעזוב לאזור בטוח יותר, לא תיחשב ל"יעילה".
אזרחים שאינם מתפנים בעקבות אזהרות, זכאים עדיין להגנה המלאה שמקנה המשפט הבינלאומי. ולא –הצדדים ללוחמה עלולים להשתמש באזהרות כדי לגרום לעקירה בכפייה, אגב איום על אזרחים בפגיעה מכוונת אם לא יישמעו להם ויתפנו. יתר על כן, ישנם אזרחים שאינם מסוגלים להישמע לאזהרה להתפנות מסיבות בריאותיות או בשל מוגבלות, פחד או בהיעדר מקום שאליו יוכלו לעבור. לפיכך, גם לאחר אזהרה, הכוחות התוקפים נדרשים עדיין לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להימנע מאובדן חיי אזרחים ורכוש אזרחי. חובה זו כוללת ביטול התקפה אם מתברר כי היעד אזרחי או שהנזק האזרחי לא יהיה מידתי יחסית לתועלת הצבאית הצפויה.
דיני המלחמה אוסרים גם על "מעשי אלימות או איומים באלימות שמטרתם העיקרית היא לזרוע פחד בקרב האוכלוסייה האזרחית". איסור זה חל על הצהרות הקוראות לפנות אזורים שאינן בגדר אזהרות אמיתיות, אלא נועדו בעיקר לעורר בהלה בקרב התושבים או לאלץ אותם לנטוש את בתיהם שלא למען ביטחונם. איסור זה אינו חל על השפעותיהן של התקפות חוקיות, המעוררות בדרך כלל פחד, אלא על איומים או על התקפות על אזרחים שנועדו למטרה ספציפית זו.
מתקני בריאות הם אובייקטים אזרחיים שלהם מוקנות על פי דיני המלחמה הגנות מיוחדות מפני התקפות ומעשי אלימות אחרים, ובהם הפצצות, הפגזות, ביזה, פריצה בכוח, ירי לתוכם, כיתורם או שיבושים אחרים בכוח הזרוע כגון מניעה מכוונת של חשמל ומים.
מתקני בריאות כוללים בתי חולים, מעבדות, מרפאות, עמדות עזרה ראשונה, מרכזי עירוי דם ומחסני ציוד ותרופות של מתקנים אלה, בין צבאיים בין אזרחיים. מבנים אחרים שהם בחזקת מבנים אזרחיים הופכים למטרות צבאיות אם הם משמשים לצרכים צבאיים, ובתי חולים מאבדים את ההגנה מפני התקפה רק אם נעשה בהם שימוש החורג מתפקידם ההומניטרי כדי לבצע "מעשים הפוגעים באויב". ישנם כמה סוגים של פעולות שאינם נחשבים ל"מעשים הפוגעים באויב", כגון נוכחותם של שומרים חמושים או כאשר נמצא בבית החולים נשק קל שהיה ברשותם של פצועים. אפילו כאשר כוחות צבא משתמשים לרעה בבית חולים לשם אחסון נשק או כדי להגן על לוחמים כשירים, על הכוח התוקף למסור אזהרה הדורשת להפסיק שימוש לרעה זה, אגב הצבת מגבלת זמן סבירה, ולתקוף רק לאחר שהצד השני לא נשמע לאזהרה.
על פי דיני המלחמה, יש לאפשר לרופאים, לאחיות ולאנשי רפואה אחרים לבצע את עבודתם, והם זכאים להגנה בכל מצב. הם מאבדים את ההגנה המוקנית להם רק אם הם חורגים מתפקידם ההומניטרי באמצעות "מעשים הפוגעים באויב".
כמו כן, יש לאפשר לאמבולנסים ולתחבורה רפואית אחרת לתפקד, ועליהם להיות מוגנים בכל מצב. אמבולנסים עלולים לאבד את ההגנה המוקנית להם, רק אם הם משמשים לביצוע "מעשים הפוגעים באויב", כגון הובלת תחמושת או הסעת לוחמים בריאים בתפקיד. כאמור לעיל, על הכוח התוקף למסור אזהרה להפסיק שימוש לרעה זה, והוא רשאי לתקוף רק לאחר שלא נשמעו לאזהרתו.
מסגדים וכנסיות, כמו כל אתר פולחני אחר, ובתי ספר, הם בחזקת אובייקטים אזרחיים שאין להתקיפם, אלא אם כן הם משמשים לצרכים צבאיים, כמו מפקדה צבאית או מקום לאחסון כלי נשק ותחמושת.
עקרון המידתיות חל גם על אובייקטים אלה.
על כל הצדדים לעימות היה לנקוט אמצעי זהירות במהלך פעולות צבאיות, כדי להימנע מפגיעה בבתי ספר, באתרי פולחן ובנכסי תרבות אחרים.
כצד לעימות המזוין במאי 2021, היה מחובתן של הזרועות הצבאיות של חמאס, הג'יהאד האסלמי וארגונים פלסטיניים חמושים אחרים, להישמע להוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי. תקיפתם של מתקנים צבאיים ומטרות צבאיות אחרות מותרת על פי דיני המלחמה, אך ורק אם חמאס נקט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להימנע מפגיעה באזרחים. הדינים אוסרים על חמאס לכוון התקפות על אזרחים או ליזום התקפות חסרות הבחנה או כאלה שייפגעו באזרחים באופן שאינו מידתי, יחסית לתועלת הצבאית הצפויה מהן. על מפקדי חמאס הייתה מוטלת גם החובה לבחור אמצעי התקפה שאפשר לכוון ישירות אל מטרות צבאיות ולמזער את הפגיעה הנלווית באזרחים. אם כלי הנשק שבהם השתמש חמאס אינם מאפשרים מידת דיוק שתטווח מטרות צבאיות ללא סיכון משמעותי לפגיעה באזרחים, היה עליו להימנע מהשימוש בהם.
הרקטות ששיגרו ארגונים פלסטיניים חמושים – ובכלל זה רקטות קצרות טווח ורקטות משודרגות ארוכות טווח מייצור מקומי, רקטות גראד ורקטות מיובאות אחרות – נחשבות לא מדויקות במידה כה רבה עד שאי-אפשר לכוונן באופן המבחין בין מטרות צבאיות לאובייקטים אזרחיים כשהן נורות לעבר אזורים מיושבים. חוסר דיוק זה וחוסר היכולת לטווח התקפות אל מטרות צבאיות אף מחמירים כאשר רקטות לטווח ארוך יותר נורות לישראל.
השימוש ברקטות כאלה נגד אזורים אזרחיים מפר את האיסור על התקפות מכוונות וחסרות הבחנה. בדומה לכך, צד לעימות היורה רקטות מתוך אזורים מיושבים בצפיפות או ממקם מטרות צבאיות בתוך או בקרבת אזורים אזרחיים – וחושף בכך אזרחים להתקפה נגדית – עלול להפר בכך את החובה לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להגן על האזרחים שבשליטתו מפני השלכותיהן של התקפות.
המשפט ההומניטרי הבינלאומי מתיר לתקוף באורח ממוקד מפקדים צבאיים במהלך עימות מזוין, בתנאי שהתקפות כאלה עומדות בכללים המגינים על אזרחים מכל בחינה אחרת. מנהיגים פוליטיים שאינם משתתפים בפעולות צבאיות, אינם יכולים להיחשב למטרות לגיטימית להתקפה, כיוון שהם אזרחים.
מנהיגי חמאס שפיקדו על כוחות לוחמים היו מטרות לגיטימיות. עם זאת ,היות שחמאס מקיים ממשל אזרחי לצד רכיב צבאי, אין די בעצם היותו של אדם מנהיג בחמאס כדי להפוך אותו למטרה לגיטימית להתקפה צבאית.
ללוחמים אין חסינות מפני התקפות בבתיהם ובמקומות עבודתם. עם זאת, כמו בכל התקפה על מטרה צבאית לגיטימית אחרת, על הכוח התוקף להימנע מהתקפה אם היא צפויה לגרום פגיעה שאינה מידתית באוכלוסייה אזרחית – ובכלל זה אזרחים, בני משפחתם של לוחמים – או אם תבוצע באורח שאינו מבחין בין לוחמים לאזרחים. בהתאם לחובה זו לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להימנע מפגיעה באזרחים, על הכוח התוקף לשקול גם אתרים חלופיים שבהם אפשר לתקוף את הלוחמים מבלי להעמיד אזרחים בסיכון.
תקיפת ביתו של לוחם שלא היה נוכח פיזית במקום בזמן ההתקפה, תהיה בכל מקרה התקפה בלתי-חוקית על יעד אזרחי. אם התקפה בלתי-חוקית כזו תבוצע במכוון, היא תהווה פשע מלחמה. בית אזרחי אינו מאבד את מעמדו המוגן כאובייקט אזרחי רק משום שהוא ביתו של לוחם שאינו נוכח במקום. ככל שההתקפה נועדה לפגוע במשפחות הלוחמים, היא תהווה גם סוג של ענישה קולקטיבית אסורה (ראו להלן בשאלה 9).
דיני המלחמה אוסרים להעניש אדם כלשהו בגין עבירה שאותה הוא לא ביצע באופן אישי. ענישה קולקטיבית היא מונח המשמש במשפט הבינלאומי לתיאור כל הסוגים של צעדי ענישה והטרדות. צעדים אלה אינם מוגבלים לעונשים הנגזרים בבתי משפט, אלא כוללים צעדי ענישה "מכל סוג שהוא, מנהליים, באמצעות פעולה משטרתית או אחרת", המוטלים על קבוצות ממוקדות של אנשים בגין מעשים שהם לא ביצעו באופן אישי. ענישה קולקטיבית – כמו למשל הריסת בתי משפחות של לוחמים או אובייקטים אזרחיים אחרים כמו בניינים רבי קומות כסוג של ענישה בניגוד לדיני המלחמה – היא פשע מלחמה. גורמים שונים, כמו היעד שנגדו ננקט האמצעי והשפעתו העונשית, יכריעו אם ההתקפה או האמצעי היו ענישה קולקטיבית, אם לאו. אך רלוונטית במיוחד היא הכוונה העומדת מאחורי השימוש באמצעי מסוים. אם הכוונה הייתה להעניש, אך ורק, או בעיקר, בגין מעשה שבוצע על ידי צדדים שלישיים, ההתקפה הייתה ככל הנראה בגדר ענישה קולקטיבית.
עיתונאים וציודם נהנים מההגנה הכללית שממנה נהנים אזרחים ואובייקטים אזרחיים ואסור לכוון אליהם התקפות, אלא אם הם משתתפים באופן ישיר במעשי האיבה. אפשר להטיל הגבלות לגיטימיות על זכויותיהם של עיתונאים, כגון על חופש הביטוי וחופש התנועה שלהם, כאשר הן מוטלות בהתאם לחוק ורק במידה הנדרשת מכורח הנסיבות. אולם אין לעצור אותם, לכלוא אותם או להטיל עליהם עונשים אחרים כמעשה תגמול על עצם ביצוע עבודתם העיתונאית.
מתקני רדיו וטלוויזיה הם אובייקטים אזרחיים וככאלה נהנים מהגנה כללית. התקפות צבאיות על מתקני שידור המשמשים לתקשורת צבאית הן לגיטימיות על פי דיני המלחמה, ולא – התקפות כאלה על תחנות טלוויזיה ורדיו אזרחיות אסורות לחלוטין. איסור זה חל משום שמדובר במבנים אזרחיים מוגנים ולא במטרות צבאיות לגיטימיות. יתר על כן, אם ההתקפה נועדה בעיקר לפגוע במורל הציבור או להפעיל לחץ פסיכולוגי על האוכלוסייה האזרחית, מטרה זו אסורה. תחנות הטלוויזיה והרדיו האזרחיות הן מטרות לגיטימיות רק כאשר הן עומדות בקריטריונים שנקבעו למטרה צבאית לגיטימית; כלומר, אם נעשה בהן שימוש באופן שתורם" תרומה יעילה לפעולה צבאית", והשמדתן בנסיבות אותה העת – יש בה כדי להעניק "יתרון צבאי מובהק". בענייננו אנו, מתקני השידור האזרחיים המופעלים על ידי חמאס יכולים היו להיחשב למטרות צבאיות, אם למשל שוגרו מהם פקודות צבאיות או קידמו באורח ממשי אחר את המערכה הצבאית של חמאס נגד ישראל. אולם מתקני שידור אזרחיים אינם הופכים למטרה צבאית לגיטימית רק מפני שהם משדרים תעמולה לטובת חמאס או נגד ישראל, או מדווחים על הפרה של דיני המלחמה בידי צד כלשהו. כפי שהחוק אינו מתיר לתקוף אוכלוסייה אזרחית כדי לפגוע במורל שלה, כך הוא אוסר גם על תקיפת חברות חדשות המשמשות לעיצוב דעת הקהל באמצעות דיווחיהן או יוצרות לחץ דיפלומטי, ותו לא; בשני המקרים, אין הפעולה תורמת באורח ישיר לפעולות צבאיות.
גם כאשר תחנות שידור הופכות למטרות צבאיות לגיטימיות, כיוון שהן משמשות להעברת תשדורות צבאיות, החובה לכבד את עקרון המידתיות בעת ביצוע התקפה עומדת בעינה. כלומר, על כוחותיה של ישראל לוודא בכל עת שהסיכונים הנשקפים לאוכלוסייה אזרחית מביצוע התקפה כזו, אינם עולים על היתרון הצבאי המובהק הצפוי ממנה. על הכוחות לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים כדי להגן על מבנים הממוקמים באזורים עירוניים, כולל מתן אזהרה מוקדמת על התקפה בכל עת שאפשר.
על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, על צדדים לסכסוך לאפשר מעבר מהיר ובלתי-מופרע של סיוע הומניטרי, אשר יחולק באורח חסר פניות לאוכלוסייה הזקוקה לו. על הכוחות הלוחמים להסכים לאפשר מבצעי סיוע, והם אינם רשאים לסרב מטעמים שרירותיים. הכוחות יכולים לנקוט אמצעים שונים כדי לוודא שהמשלוחים ההומניטריים אינם כוללים כלי נשק או כל אמצעי צבאי אחר. עם זאת, אסור לעכב במכוון משלוחי סיוע.
נוסף על כך, המשפט ההומניטרי הבינלאומי מחייב את הכוחות הלוחמים להבטיח את חופש התנועה של צוותי הסיוע ההומניטרי החיוני לביצוע תפקידם. אפשר להטיל עליהם מגבלות תנועה זמניות בלבד ורק בשל צורך צבאי חיוני.
הפרות חמורות של דיני המלחמה, המבוצעות מתוך כוונה פלילית, הן פשעי מלחמה. פשעי מלחמה, המפורטים בהוראות הנוגעות ל"הפרות החמורות" של אמנות ג'נבה וכן מעוגנים כמשפט מנהגי בחוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי ובמקורות אחרים, כוללים קשת רחבה של עבירות. עם עבירות אלה נמנים, בין היתר, התקפות מכוונות, חסרות הבחנה ולא מידתיות הפוגעות באזרחים, שימוש במגינים אנושיים והטלת עונשים קולקטיביים. כמו כן, אפשר להטיל על יחידים אחריות פלילית בגין ניסיון לבצע פשע מלחמה וכן בגין סיוע לביצוע פשע מלחמה, אפשורו או הסתה לביצועו.
נוסף על כך, מי שתכנן פשעי מלחמה או הסית לביצועם עשוי אף הוא לשאת באחריות. אפשר גם להעמיד לדין מפקדים ומנהיגים אזרחיים בשל אחריותם הפיקודית לפשעי מלחמה, כאשר ידעו או היה עליהם לדעת על ביצועם ונקטו אמצעים בלתי-מספקים כדי למנוע אותם או להעניש את האחראים להם.
על מדינות חלה חובה לחקור ולהעמיד לדין באורח הוגן אנשים בשטחן אשר נחשדים במעורבות בפשעי מלחמה.
פשעי מלחמה שבוצעו לכאורה במהלך הלחימה בין ישראל לחמאס עשויים להיחקר על ידי התביעה בבית הדין הפלילי הבינלאומי. ב-3 במארס 2021 פתחה התביעה בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) בחקירה של פשעים חמורים שבוצעו כביכול בפלסטין מאז 13 ביוני 2014. אמנת בית הדין הפלילי הבינלאומי נכנסה רשמית לתוקף עבור פלסטין ב-1 באפריל 2015. שופטי בית הדין הצהירו כי צירוף פלסטין מעניק לו סמכות שיפוט על השטח הנתון לכיבוש ישראלי מאז 1967, כלומר רצועת עזה והגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים. לבית הדין הפלילי הבינלאומי סמכות שיפוט על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שבוצעו בשטח זה, בין בוצעו בידי אדם ממדינה שהצטרפה לבית הדין בין לאו.
ישראל חתמה על אמנת בית הדין הפלילי הבינלאומי אך לא אשררה אותה, ובשנת 2002 הכריזה כי אין בכוונתה להיות חברה בבית הדין.
ארגון Human Rights Watch קורא מאז שנת 2016 לתביעה בבית הדין הפלילי הבינלאומי לפתוח בחקירה רשמית לגבי המצב בפלסטין, בהינתן הראיות המוצקות לביצוע פשעים חמורים בתחומה. לדברי ארגון Human Rights Watch, בשל אופיין החמור של רבות מההפרות ובשל אקלים החסינות מעונש השורר בנוגע אליהן, חקירה של בית הדין היא הכרחית. סבב הלחימה האחרון בין חמאס לישראל מדגיש את חשיבות החקירה של בית הדין כיום אשר להתנהלות ישראל ופלסטין. ארגון Human Rights Watch קרא לאחרונה לתובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי לחקור גם רשויות ישראליות המעורבות באפרטהייד וברדיפה הנמנים עם פשעים נגד האנושות.
על כל הממשלות לחקור ולהעמיד לדין מי שיש נגדו חשדות מוצקים בדבר מעורבות בפשעים חמורים, מכוח עקרון סמכות השיפוט האוניברסלית ובהתאם לחוקי מדינותיהן.
מדינות החברות במועצת האו"ם לזכויות האדם הצביעו ב-27 במאי על הקמת ועדת חקירה מתמשכת לטיפול בהפרות בשטח הפלסטיני הכבוש ובישראל. על הוועדה יוטל לנטר ולתעד את הפרות המשפט הבינלאומי, לדווח עליהן, לקדם את מיצוי הדין עם האחראים להן ואת עשיית הצדק למען הקורבנות, ולטפל בסיבות שעמדו ביסודן ובדיכוי השיטתי שתרמו להתלקחות סבבי האלימות.
בהסתמך על שנים ארוכות של מחקר, ארגון Human Rights Watch הגיע למסקנה כי בעלי תפקידים רשמיים בישראל ביצעו אפרטהייד ורדיפה הנמנים עם פשעים נגד האנושות.
הממצאים בדבר אפרטהייד מבוססים על כוונתם של בעלי תפקידים רשמיים בישראל לשמר את שליטתם של יהודים-ישראלים על פלסטינים ברחבי ישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש. כוונה זו מצטרפת לדיכוי השיטתי של פלסטינים ולמעשים הלא אנושיים נגדם בשטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים. מעשים אלה כוללים הגבלות גורפות על חופש התנועה שלהם; החרמה נרחבת של קרקעות; יצירת תנאים בלתי-נסבלים שגרמו לאלפי פלסטינים לעזוב את בתיהם, התנהלות העולה כדי העברה כפויה; שלילת זכויות תושבות ממאות אלפי פלסטינים ומקרוביהם; והשעיית זכויות האזרח הבסיסיות של מיליוני פלסטינים. הממצאים בדבר רדיפה מבוססים על רכיבים דומים, הכוללים גם כוונה להפלות את הפלסטינים בישראל ובשטח הפלסטין הכבוש וכן הפרות חמורות של זכויות האדם שם.
ממצאים אלה אינם משנים את מעמדו המשפטי של השטח הכבוש, המורכב מהגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, ומרצועת עזה או את המציאות העובדתית של הכיבוש.
במהלך מעשי איבה מזוינים בעשור האחרון ואף קודם לכן, ארגון Human Rights Watch תיעד כיצד הצבא הישראלי והזרועות הצבאיות של חמאס וארגונים פלסטיניים חמושים אחרים ביצעו התקפות על אזרחים ועל יעדים אזרחיים אגב הפרה של דיני המלחמה. במקרים רבים התקפות אלה עלו כדי פשעי מלחמה.
