דועאא משתמשת בקלנועית שלה כדי לנוע ברחובות שאינם נגישים ברצועה. "הן הרגליים שלי", היא אומרת על מכשירי העזר שלה. לפני כמה חודשים ניזוקה הקלנועית של דועאא. עד עכשיו לא התאפשר לה לתקנה, לדבריה, משום שברצועת עזה לא ניתן להשיג חלקים חיוניים רבים וחסרה בה גם המומחיות בתיקון מכשירים פגומים. הדבר נובע, בחלקו, מהגבלות גורפות שמטילה ישראל על תנועת סחורות ואנשים לרצועה וממנה. כיום, אומרת דועאא, היא מרגישה כלואה בביתה.
למרות זאת, דועאא שומרת על חוש הומור ועמידה נחושה, וממשיכה לקוות שדברים ישתנו. היא חברה במועצה ליחסי ציבור ולתקשורת של האיגוד הפלסטיני הכללי למען אנשים עם מוגבלות, ושיתפה פעולה עם ארגונים בינלאומיים ומקומיים ברצועה כדי להעלות את המודעות לזכויות אנשים עם מוגבלות. עבודתה מעידה על מסירותה לנושא. ובכל זאת, החיים ברצועה עלולים להיות קשים.
מחקר חדש שראה אור ביום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות מתאר כיצד הסגר שישראל מטילה על הרצועה מזה 13 שנה והמחסור בשירותים, כמו-גם היעדר מאמץ להנגשת מקומות ציבוריים מצד רשויות חמאס, הופכים את חייהם של אלפי פלסטינים עם מוגבלות ברצועה לקשים באורח קיצוני. "המצב [ברצועה] כבר קשה כשלעצמו", אומרת דועאא. "אתה רואה איך אנשים ברצועת עזה סובלים? אנשים עם מוגבלות סובלים כפליים".
הפסקות חשמל הן הדאגה העיקרית בחיי היומיום של דועאא. היא צריכה לדאוג לכך שהקלנועית שלה תהייה טעונה. אבל הפסקות החשמל הכרוניות ברצועה, תוצר של מדיניות ישראלית מגבילה ושל יריבויות בין הרשויות הפלסטיניות, מותירות את התושבים עם פחות מחמש שעות חשמל בימים מסוימים, ועד 15 שעות לכל היותר בימים טובים. עבור דועאא ואנשים אחרים עם מוגבלות ברצועה, קיצוצים אלה באספקת החשמל מהווים מכשול חמור בחיי היומיום. הדבר נכון במיוחד ביחס לאלה מהם המסתמכים על ציוד המופעל באמצעות חשמל, כגון מעליות וקלנועיות.
גם כאשר מתאפשר לדועאא לצאת מהבית, היא נאלצת להתמודד עם העובדה שהיא גרה באזור לא נגיש יחסית, שבו קשה לה במיוחד להתנייד, ושרבים בקהילה שלה אינם מבינים את צרכיה. "השכן שלנו בנה פס האטה באזור שלנו כדי להאט מכוניות. הוא לא היה מודע לכך שזה יכול לפגוע בנו".
דועאא, כמו אנשים אחרים עם מוגבלות ברצועה, ובמיוחד נשים, נתקלת בתיוג שלילי ששורשיו עמוקים. אין כמעט סיכוי למצוא עבודה והמעגלים החברתיים מצומצמים. גם דברים שהחברה מייחסת להם ערך רב, כמו נישואין, הם במידה רבה מחוץ להישג ידן. עבור דועאא, תיוג שלילי זה הוא מקור מתמיד לתסכול. "יום אחד, קבוצת צעירות שוחחה על נישואים. הן ציינו את העובדה שבחורה עם מוגבלות התחתנה. אחת מהן שאלה בצחוק, 'מעניין איך היא התחתנה?' התעצבנתי ושאלתי אותה, 'מישהו שאל אותך איך תתחתני?' הצעירה לא ענתה".
דועאא נתקלה במכשולים, על כל צעד ושעל, אפילו בתחום רכישת ההשכלה. כשהגיעה לכיתה ה', שרירה הלכו ונחלשו, וההליכה הפכה למאתגרת יותר ויותר. היא נזכרת באירוע בכיתה ו', כשנעזרה בהליכון. "רציתי ללכת לשירותים. כדי להגיע לשירותים הייתי חייבת ללכת מרחק משמעותי בשביל לא סלול וסלעי. בזמן שהלכתי שם, תלמידים דחפו אותי. נפלתי והרטבתי [בבגדיי]". כשהגיע אביה בסוף היום לאסוף אותה, הוא הוציא את דועאא מבית הספר לגמרי. רק לאחר שאמה התעקשה - ואפילו עזבה את הבית עד שיתרצה אביה - חזרה דועאא לבית הספר.
אמה של דועאא היא מקור עוצמה מתמיד עבורה ועבור אחותה הצעירה עביר, שגם לה יש מוגבלות גופנית ואף היא נעזרת בקלנועית. כששבה דועאא לבית הספר, היא נהגה להגיע למקום מוקדם כדי לעבור מהקלנועית לכיסא הגלגלים שלה, ולפעמים הייתה אמה עוברת איתה על חומר הלימוד בעת שהמתינו לתחילת השיעור. יום אחד ראתה אותן קבוצת אנשים, ואחד מהם אמר לאמה של דועאא, "למה את מלמדת אותה, את חושבת שהיא תצליח? היא רק חצי בנאדם, לכי ותלדי בנאדם שלם". דועאא אומרת שכאשר הייתה מדוכאת, ולא רצתה כלל ללכת לבית הספר, ביקרו אצלה לעיתים יועצים שהעניקו לה תמיכה פסיכו-סוציאלית. מאוחר יותר גילתה דועאא שאמא הייתה זו שדאגה לכך.
דועאא קיבלה הזדמנות להשתתף בתכנית הכשרה באיחוד האמירויות הערביות, במסגרת תוכנית האו"ם לצעירים עם מוגבלות. אבל אחרי שנתיים, קיבלה דועאא החלטה קשה - לחזור הביתה. עם שובה לרצועה הייתה דעתה של דועאא מוסחת ומוטרדת, אך היא נרשמה לתוכנית לימוד אוניברסיטאית בניהול משרדי. בשלב מסוים נאלצה דועאא לעזוב את האוניברסיטה למשך שנה, היות שהיא ועביר חלקו קלנועית אחת, אשר לה נזקקה עביר כדי להשלים את לימודיה בתיכון.
ברצועת עזה, מוגבלות עלולה לסכן לפעמים את חייך. במהלך המלחמה בין ישראל לארגונים פלסטיניים חמושים בשנת 2014, דועאא פחדה כל הזמן כי לא תוכל להימלט מסכנה במקרה של תקיפה ישראלית. "בכל פעם שנכנסתי לשירותים, חששתי שאם תהיה הסלמה קרוב אלינו אצטרך לברוח במהירות, ולא יכולתי. הייתי איטית מלכתחילה”. דועאא ואחותה אף שמעו לעיתים, אפילו מפי בני משפחתן, אמירות כמו: "המשפחה שלך עלולה לברוח ולשכוח אותך בבית".
במהלך המלחמה, משפחתן של דועאא ועביר אכן נאלצה להתפנות מביתה. הם עברו לגור אצל דודתם, שביתה לא היה מונגש. דועאא לא יכלה להשתמש בכיסא הגלגלים שלה בבית, ונאלצה לזחול כדי לעבור ממקום למקום. אבל מול גברים ממשפחתה המורחבת, היא התביישה לעשות זאת ולכן לא זזה ממקומה כשנכחו בבית.
ומה היה קורה אם היה עליה ועל אחותה להימלט במהירות מבניין שהותקף? הלחץ הנפשי שיצרה המלחמה, בתוספת אי הידיעה מה יקרה לה ולעביר אם משפחתן תאלץ להתפנות, הכבידו עליה רגשית. "הדבר הכי קשה היה כששמעתי את אחותי אומרת, 'אני לא רוצה למות ולהשאיר אותך לבד. אני לא רוצה שתמותי ותשאירי אותי לבד'".
כיום, דועאא שואבת תקווה מחברותיה, כולן נשים עם מוגבלות, ומשאיפתה לראות את המצב ברצועה משתנה. לפני שהקלנועית שלה ניזוקה, דועאא נהגה לבלות את זמנה ב"איגוד הכללי", שם עסקה בפעילויות הקשורות לזכויות אנשים עם מוגבלות והשתתפה בהכשרות. היא נלהבת לגבי מאמציהם של ארגונים מקומיים היכולים לעזור לאנשים עם מוגבלות, ובמיוחד לנשים וילדות. “צריך להתמקד בנוער, ועוד יותר, בילדות. ילדות זקוקות לתמיכה כי דוחקים אותן לשוליים במידה שלא תיאמן. הם צריכות למצוא מרחב שבו יוכלו להתבטא".
ארגון אחד כבר תרם לשינוי עצום בחייה. הארגון הלא ממשלתי "אנושיות והכלה" שיפר לאחרונה את ביתה של דועאא כדי להנגיש את המטבח והשירותים. "עכשיו אני מסוגלת להיכנס למטבח ולהכין אוכל לי ולמשפחתי." השיפור הקטן הזה הותיר רושם חיובי מאוד בחייה של דועאא, והדגיש באיזו מידה מאמצים צנועים כל-כך לשיפור הנגישות יכולים להסיר מחסומים עצומים העומדים בדרכם של אנשים עם מוגבלות, אשר רק מנסים לחיות חיים עצמאיים.
כשנשאלה מה על הרשויות הישראליות והפלסטיניות לעשות למען עשרות אלפי האנשים החיים עם מוגבלות ברצועה, היה לדועאא מסר פשוט אחד: "לזכור שאנחנו בני אדם".
