שלט חוצות שהציב ארגון "שוברים שתיקה", המראה את תל-אביב וחלק ממכשול ההפרדה הישראלי ומזמין אנשים להצטרף לסיורי הארגון לעיר חברון שבגדה המערבית, נשקף מעל כביש ראשי בסמוך לתחרות האירוויזיון בתל-אביב, ישראל, 12 במאי 2019.
© 2019 © צילום איי.פי./סבסטיאן שיינר

ישראל מארחת השבוע בתל-אביב את תחרות הזמר הבינלאומית, האירוויזיון, תחת הסיסמה "Dare to Dream". רבים גמעו מאות קילומטרים והגיעו לישראל מרחבי אירופה כדי להשתתף באירועים החגיגיים. אבל למרות שאני גרה ברצועת עזה, מרחק של פחות משעת נסיעה, נאסר עליי להגיע. 

ישראל, בתיאום עם מצרים, הפכה את הרצועה לכלא הפתוח לאוויר, והיא כולאת אותנו, שני מיליון תושביה, בשטח צר. זה 12 שנה כמעט שהרשויות הישראליות מגבילות את היציאה מהרצועה בעיקר ל"מקרים הומניטאריים חריגים" - איסור נסיעה גורף ובלתי חוקי שאינו מבוסס על הערכה פרטנית של סיכון ביטחוני. בשנת 2018 עמד שיעור היוצאים מהרצועה דרך מעבר ארז על כ-1% ממספרם בחודש ספטמבר 2000, בטרם הוטל הסגר.

למרות מציאות החיים הקשה שלנו, העזתי לחלום במשך שנים כי אצליח לנסוע, לראות עולם וגם את ירושלים הסמוכה, הנמצאת גם היא במרחק קצר בלבד מהרצועה. בשנה שעברה התיר לי הצבא הישראלי לצאת מהרצועה לראשונה בחיי, בגיל 31, כדי להשתתף בפגישות של ארגון Human Rights Watch בניו יורק. לאחר-מכן קיבלתי היתר נוסף לבקר לראשונה בישראל ובשאר פלסטין, ומיציתי כל רגע ורגע מהביקור הזה, בידיעה שאולי לא אזכה לעולם בהזדמנות נוספת.

מזלי שפר עליי לעומת רוב האנשים בעזה, ש-80% מהם תלויים בסיוע הומניטארי ויותר ממחציתם מובטלים.

הייתי רוצה שהמבקרים שהגיעו כדי לצפות באירוויזיון יוכלו לבקר אותי בעזה ולחוות את המציאות שלנו, כמו הפסקות החשמל המחזוריות, הנמשכות רוב שעות היממה, והעינוי הפסיכולוגי הכרוך בתחושה שנכלאנו פה על לא עוול בכפנו.

אנו, הפלסטינים מעזה, לא נוכל אולי להגיע לאירוויזיון, אבל לעולם לא נפסיק להעז לחלום.