Eritreans and Sudanese stand at the perimeter of the Holot “Residency Center” in Israel’s Negev Desert, January 9, 2014. Since mid-December 2013, the Israeli authorities have unlawfully detained thousands there indefinitely in an attempt to coerce them into leaving the country. 

© 2014 oren ziv/activestills

(תל אביב, 9 בספטמבר 2014) – ארגון Human Rights Watch אמר בדו"ח שפרסם היום כי הרשויות הישראליות אילצו שלא כחוק כמעט 7,000 אזרחים אריתראים וסודאנים לחזור לארצות מוצאם, שם נשקפת להם סכנה של התעללות קשה. כמה מהסודאנים ששבו לארצם נפלו קרבן לעינויים, מעצר שרירותי ואישומי בגידה בגין עצם הביקור בישראל. גם לאריתראים החוזרים לארצם נשקפת סכנה של התעללות קשה.

הדו"ח – שאורכו 81 עמודים (באנגלית) וכותרתו "להמאיס עליהם את חייהם: אילוצם של מבקשי מקלט אריתראים וסודאנים לעזוב את שטח ישראל בידי המדינה" – מתעד כיצד הכללים המשפטיים הנפתלים של ישראל מכשילים את ניסיונותיהם של מבקשי מקלט אריתראים וסודאנים להבטיח לעצמם הגנה מתוקף המשפט הישראלי והבינלאומי. הרשויות הישראליות תייגו את אזרחי אריתריאה וסודאן כ"איום", הוקיעו אותם כ"מסתננים", מנעו מהם גישה להליכי מקלט הוגנים ויעילים, והשתמשו במעמדם המשפטי הלא בטוח הנובע מכך כאמתלה לעצור אותם או לאיים עליהם במעצר לא מוגבל בזמן, שאינו חוקי, ובכך אילצו אלפים לעזוב.

לדברי ג'רי סימפסון, חוקר ומקדם מדיניות בכיר בנושא פליטים בארגון Human Rights Watch ומחבר הדו"ח, "להרוס את תקוותיהם של בני אדם לזכות בהגנה באמצעות דחיקתם לפינה ואז לטעון שהם עוזבים את ישראל מרצונם, זה דבר פוגעני במובהק. לאריתראים וסודאנים בישראל נותרת הברירה בין חיים בפחד שיאלצו לבלות את שארית ימיהם כשהם כלואים במתקני כליאה במדבר, לבין הסתכנות במעצר ובהתעללות במולדתם".

ב-2006 החלו אריתראים וסודאנים רבים להגיע לישראל דרך חצי האי סיני שבמצרים, במנוסתם מפני הפרות נרחבות של זכויות האדם בארצות מוצאם. עד לאטימתו המוחלטת כמעט של גבול ישראל עם מצרים בידי הרשויות הישראליות, בשלהי 2012, נכנסו למדינה כ-37,000 אריתראים וכ-14,000 סודאנים.

בשמונה השנים האחרונות נקטו הרשויות הישראליות אמצעי כפייה שונים בכדי "להמאיס עליהם את חייהם", כמילותיו של שר הפנים לשעבר אלי ישי, וכדי "לעודד יציאה מרצון של הלא חוקיים", כדברי שר הפנים הנוכחי, גדעון סער. אמצעים אלה כוללים מעצר ללא הגבלת זמן, הצבת מכשולים בגישה למערכת המקלט של ישראל, דחייה של 99.9% מבקשות המקלט של אריתראים וסודאנים, מדיניות מעורפלת בכל הנוגע לאפשרות לעבוד, והגבלות קשות על הגישה לשירותי בריאות.

מאז יוני 2012 עצרו הרשויות הישראליות, ללא הגבלת זמן, אלפי אריתראים וסודאנים בגין כניסה בלתי מוסדרת לישראל, כלומר משום שנכנסו לשטחה מבלי לעבור במעבר גבול רשמי. לאחר שבג"ץ פסק בספטמבר 2013 כי מעצר כזה אינו חוקי, הגיבו הרשויות הישראליות בשינוי שמה של מדיניות המעצר שלהם והחלו לחייב אריתראים וסודאנים לגור ב"מרכז השהייה" חולות, באזור הנגב המרוחק, בתנאים העולים למעשה לכדי מעצר למרות השינוי בשם.

בינואר 2014 שוחח ארגון Human Rights Watch עם אחד מראשוני העצורים במתקן חולות, גבר אריתראי בן 21 שאמר, "החיים כאן בחולות הם כמו ב[מתקן הכליאה] סהרונים, שבו הייתי עצור קודם במשך 14 חודשים. להרבה אנשים פה יש בעיות נפשיות מפני שגם הם היו עצורים כל כך הרבה זמן. אני פוחד שגם לי יהיו בעיות כאלה. עכשיו אני בכלא כבר כל כך הרבה זמן."

נכון לסוף אוגוסט 2014 הוחזקו במעצר במתקן חולות אלפיים מאזרחי אריתריאה וסודאן – שיותר מאלף מהם הגישו בקשות מקלט, ואילו מעט פחות מאלף מאזרחי מדינות אלה הוחזקו במעצר במתקן הכליאה סהרונים. מעל ראשיהם של 41,000 האריתראים והסודאנים הנותרים, החיים בערי ישראל, מרחפת הסכנה כי יזומנו להתייצב במתקן חולות.

מעצרם של בני אדם במתקן חולות מהווה הפרה של האיסור שמטיל המשפט הבינלאומי על מעצר שרירותי, משום שבני האדם המוחזקים בו מוגבלים לשהייה במקום ספציפי שבו אינם יכולים לעסוק בפעילויותיהם המקצועיות והחברתיות הרגילות. החזקתם של העצירים במתקן אינה משרתת שום תכלית חוקית, ואינה מוגבלת בזמן, והיא מתבצעת במסגרת מדיניות מעצר גורפת. הרשויות הישראליות אינן מספקות הצדקה, באורח פרטני, להחלטה לעצור כל אדם ואדם, ואין שום דרך יעילה לערער על ההחלטה.

הדרך היחידה שבה יכולים עצירים להבטיח את שחרורם היא לזכות בהכרה כפליטים. אולם, הרשויות הישראליות סירבו בשיטתיות לאפשר לאזרחי אריתריאה וסודאן גישה להליכי מקלט הוגנים ויעילים. עד שלהי 2012 סירבו הרשויות מכל וכל לרשום את בקשות המקלט שלהם, בטענה שאינם זקוקים למעמד פליט משום שישראל סובלת את נוכחותם במסגרת מדיניות הגנה קולקטיבית שאותה היא מחילה על אזרחי מדינות מסוימות.

בפברואר 2013 הרשתה ישראל למספר משמעותי של אריתראים וסודאנים להגיש בקשות מקלט. אלא שנכון למארס 2014 בחנו הרשויות רק מעט יותר מ-450 מהבקשות שהגישו עצירים, ולדברי עורכי דין ישראלים המייצגים פליטים אין ראיות לכך שהרשויות בחנו ולו בקשה אחת שהגישו מבקשי מקלט אריתראים וסודאנים הגרים בעיירות ובערים בישראל. שיעור דחיית הבקשות עמד על קרוב ל-100%.

השפעתם המצטברת של קווי מדיניות אלה היא שלאריתראים ולסודאנים לא נותר אלא לבחור בין מעצר לכל החיים בישראל לבין השיבה למדינה שבה נשקפת להם סכנה של רדיפה או פגיעה קשה אחרת.

שבעה סודאנים שחזרו לסודאן סיפרו לארגון Human Rights Watch שעזבו את ישראל מפני שחששו שיישלחו בה למעצר לא מוגבל בזמן. לדבריהם הם נעצרו ונחקרו בחרטום, בירת סודאן. שלושה מהם הוחזקו במעצר לפרקי זמן ממושכים, שבמהלכם עונה אחד מהם, שני נכלא בתא בבידוד והשלישי הואשם בבגידה.

על פי החוק הסודאני, אזרח סודאני שביקר בישראל צפוי בסודאן לעונש של עד עשר שנות מאסר. משום כך, לאזרחים סודאנים בישראל יש מה שמכונה טענת sur place למעמד של פליט, כלומר מצב שבו החשש המבוסס לרדיפה עולה עקב אירועים שאירעו למבקשי המקלט, או פעולות שביצעו, אחרי שעזבו את ארץ מוצאם.

לא ידוע מה עולה בגורלם של אריתראים החוזרים מישראל לארץ מוצאם, אף שארגון Human Rights Watch תיעד רדיפה של אזרחי אריתריאה ששבו לארצם ממדינות אחרות בידי הרשויות האריתראיות.

לדברי סוכנות האו"ם לפליטים, בשל חששות מהימנים מפני רדיפה הקשורה לענישה בגין השתמטות משירות צבאי בלתי מוגבל בזמן באריתריאה, ובשל הפרות אחרות של זכויות האדם, 83% ממבקשי המקלט האריתראים ברחבי העולם זכו בשנת 2013 לצורה כלשהי של הגנה, בניגוד חד ל-0.1% ממבקשי המקלט האריתראים שקיבלו מעמד כזה בישראל.

לדברי ארגון Human Rights Watch, יש לראות באזרחים אריתראים וסודאנים המסכימים לחזור מישראל לארצות מוצאם בשל האיום במעצר בלתי מוגבל בזמן, קורבנות של החזרה בכפייה. החזרה בכפייה (Refoulement), קובע המשפט הבינלאומי, היא החזרה של פליט או מבקש מקלט בעל כורחו "באיזו צורה שהיא" למקום שבו נשקפת לו סכנת רדיפה, או של כל אדם שהוא למקום שבו סביר שצפויים לו עינויים או יחס לא אנושי ומשפיל.

לדברי סימפסון, "נציגים רשמיים ישראליים אומרים שהם רוצים להמאיס את חייהם של 'מסתננים' עד כדי כך שיעזבו את ישראל, ואחר כך טוענים שאנשים חוזרים לארצם מרצונם החופשי. המשפט הבינלאומי קובע בבירור שכשישראל מאיימת על אריתראים וסודאנים במעצר לכל חייהם, הם אינם בוחרים מרצונם החופשי לעזוב את ישראל ולהסתכן ברדיפה במולדתם."

מאז 2008 הנפיקו הרשויות הישראליות לאריתראים ולסודאנים אישורי "שחרור מותנה" שאותם יש לחדש מדי כמה חודשים. מי שאינו מחדש את האישורים במועד מסתכן במעצר, כליאה ואובדן מקום העבודה, משום שהרשויות מאיימות לקנוס כל מי שמעסיק עובדים בלי אישורים. בסוף 2013 הגבילו הרשויות מאוד את הגישה להליכי חידוש האישורים, צעד שזרע כאוס ובהלה בעת שאריתריאים וסודאנים ניסו נואשות לחדש את האישורים שבידיהם. מנהיגים בקהילה אמרו כי המתח שעורר מהלך זה והעובדה שרבים נותרו ללא המשאבים הנחוצים כדי לשרוד תרמו לכך שסודאנים ואריתראים רבים החליטו לעזוב את ישראל.

הדו"ח "להמאיס עליהם את חייהם" בוחן גם את המדיניות המעורפלת והלא ברורה שנוקטות הרשויות הישראליות בכל הנוגע להנפקת אישורי עבודה. בשל מדיניות זו מציאת מקום עבודה והחזקה בו לאורך זמן הפכה למשימה בלתי אפשרית כמעט עבור אריתראים וסודאנים רבים, והותירה רבים מהם בחשש מתמיד מפני עוני מרוד. מדיניות זו, בשילוב עם המכשולים על הגישה לשירותי בריאות, תרמה גם היא ללחצים לעזוב את ישראל.

לדברי ארגון Human Rights Watch על ישראל להכיר בכל האזרחים הסודאנים במדינה כפליטים ולבחון את בקשות המקלט שמגישים אריתראים על פי הקווים המנחים של נציבות האו"ם לפליטים.

הואיל ובדיקה הוגנת של עשרות אלפי בקשות מקלט על פי אמות המידה של משפט הפליטים הבינלאומי תארך שנים, על הרשויות הישראליות להעניק לאריתראים ולסודאנים גם מעמד בטוח של הגנה זמנית, שניתן יהיה לחדשו מדי 12 חודשים, בהתבסס על ההפרות הנרחבות של זכויות האדם בארצות מוצאם. לדברי ארגון Human Rights Watch, מעמד זה ניתן יהיה לבטל ברגע שהתנאים בארצותיהם ישתפרו דיים כדי לאפשר להם לחזור בבטחה ובכבוד.

"דומה כי הרשויות הישראליות נחושות להשקיע משאבים עצומים כדי להחזיק אלפי בני אדם במעצר שלא כחוק, ולהעמיד פנים שהן בוחנות בקשות מקלט רק על מנת לדחות את כולן," אמר סימפסון. "תחת זאת עליהן לכבד את מחויבויותיהן ולהגן על אנשים אלה, ולהרשות להם לעבוד ולחיות באופן ארעי בישראל".