(ירושלים) – ארגון Human Rights Watch אמר היום כי על-פי כל הראיות הזמינות, חיילים ישראלים הרגו באורח בלתי חוקי שני גברים שהשתתפו בהפגנה שהתקיימה בגדה המערבית ב-25 ביולי 2014 נגד המבצע הצבאי הישראלי ברצועת עזה. מדו"חות רפואיים רשמיים ועל-פי מקורות רפואיים השניים מתו מפצעי ירי שנגרמו על-ידי תחמושת חיה.

נראה כי אדם שלישי שהשתתף באותה הפגנה נהרג גם הוא באורח בלתי חוקי. אף שעדיי ראייה אמרו כי הוא יידה אבנים, הוא היה במרחק של 35 מטרים מהכוחות הישראליים בעת שנורה ולא ייתכן שנשקפה ממנו סכנת חיים מיידית לכוחות. על-פי דיווחים של ארגונים לזכויות האדם, מאז החלה המתקפה הישראלית ברצועת עזה ב-7 ביולי כוחות ישראליים הרגו 13 פלסטינים בגדה המערבית, רובם במהלך הפגנות.

לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "הצבא הישראלי נושא באחריות לא רק להרג חסר זהירות או מכוון ברצועת עזה, אלא גם להרג בלתי חוקי של פלסטינים במהלך הפגנות בגדה המערבית. כיוון שלצבא הישראלי יש היסטוריה ארוכה של התנהלות כמעט ללא מתן דין וחשבון, ניתן לצפות מעשי הרג בלתי חוקיים נוספים אלא אם כן בנות בריתה של ישראל יפעילו עליה לחץ משמעותי".

חלק מההפרות שמבצעים הכוחות הישראליים בגדה המערבית במסגרת הכיבוש עשויות להוביל להעמדה לדין בגין פשעי מלחמה.

במהלך שעות אחר הצהריים המוקדמות של ה-25 ביולי צעדו מאות מתושבי בית אומר לעבר מגדל שמירה ישראלי המוצב בכניסה לכפר, במצעד מחאה נגד המתקפה הישראלית הצבאית ברצועת עזה. עדיי ראייה אמרו לארגון Human Rights Watch שכוחות ישראליים ששהו בסמוך למגדל השמירה, חלקם בכלי רכב וחלקם מחוצה להם, ירו גז מדמיע וכדורי "גומי" על מפגינים שיידו אבנים. לאחר מכן, החיילים שהיו מחוץ לכלי הרכב הדפו, ברגל, את המפגינים כמה מאות מטרים לאחור, במעלה הרחוב הראשי של הכפר.

לדברי א., בן 18, "הם עזבו [כלי הרכב הצבאיים], והיו הרבה חיילי שרצו במעלה הרחוב, במדים ירוקים [...] לפני כן היו 200 אנשים [שהפגינו] ברחוב, אבל אז הם התפזרו, וכמה מהצעירים נכנסו לסמטאות כדי ליידות אבנים".

לדברי עדיי ראייה בסביבות השעה 14:00 הכוחות הישראליים ירו בהאשם אבו מארייה, שהשתתף בהפגנה באורח לא אלים לפני שפוזרה. לדבריהם הוא נורה בעת שעמד בסמוך לרחוב צדדי, כמה מאות מטרים לתוך שטחו הבנוי של הכפר, הרחק ממגדל השמירה הצבאי. אבו מארייה היה נשוי ואב לשלושה ילדים ועבד בארגון DCI-פלסטין העוסק בזכויות ילדים. לדברי העדים הוא לא יידה אבנים בשום שלב של ההפגנה ובעת שנורה היה במרחק של חמישה מטרים לפחות מכל אדם אחר.

א. אמר כי צפה במפגינים מחלון בקומה השנייה של בית דודו, המשקיף על הרחוב הראשי, וראה את אבו מארייה, שהיה במרחק של כעשרה מטרים ממנו, בעת שהכוחות הישראליים ירו בו. לדבריו אבו מארייה עמד ליד קיר בניין ברחוב הראשי, ליד הכניסה לרחוב צדדי. מ., בן 17, שרואיין בנפרד, אמר שהיה ברחוב הצדדי מאחורי אבו מארייה, וכי נראה היה שאבו מארייה המתין להזדמנות לחצות את הרחוב הראשי בעת שנורה.

עדיי ראייה אמרו שהם סבורים שחייל שתפס עמדה על גג מבנה במרחק של כמאה מטרים משם ירה באבו מארייה. ארגון Human Rights Watch מצא תרמילים ריקים של אמצעים לפיזור הפגנות על גג הבניין, שממנו קיים קו ראייה למקום שבו נהרג אבו מארייה, אך לא היה באפשרותו לאמת את מיקומו המדויק של היורה.

בדו"ח רפואי צוין כי אבו מארייה אושפז כשהוא מחוסר הכרה ואישוניו מורחבים ומקובעים בבית החולים אל-אהלי בחברון בשעה 15:00, וכי למרות המאמצים להחיותו הוא מת מפצע ירי שגרם קליע שחדר לחזהו ויצא דרך גבו.

לדברי ויטסון, "ירי באדם שעסק בקידום זכויות ילדים, ושמהראיות עולה כי לא עשה דבר מלבד לנסות לחצות את הרחוב, מזעזע את המצפון. אולם, אם להסתמך על העבר, הצבא הישראלי ימציא תירוצים קלושים למעשי ההרג שלו, מבלי לקיים שום חקירה מהימנה".

לדבריי עדים, כוחות ישראליים ירו בשני הגברים האחרים, סולטאן זעקיק ועבד אל-חמיד אל-בראר'ית' כעשרים דקות לאחר מכן. השניים היו בקבוצה של כשלושים עד ארבעים נערים וגברים שהתאספו מאחורי בית ברחוב צדדי, במרחק של כארבעים מטרים מהמקום שבו נהרג אבו מארייה. לדברי עדיי ראייה, כוחות ישראליים, שצעדו לאורך רחוב מקביל הנמצא במרחק של כחמישים מטרים מדרום למקום, התקדמו לעבר הקבוצה דרך סדרת חורשות קטנות בין בתים, בשעה שכמה מחברי הקבוצה יידו לעברם אבנים.

לדברי עדיי ראייה, בסביבות השעה 14:20 חייל ישראלי שתפס עמדה על גג בית במרחק של כשישים מטרים מהמקום ירה בחזהו של זעקיק, בן 30 ואב לשניים. שני נערים, בני 15 ו-13, אמרו שהיו בבית סמוך וראו את זעקיק מיידה אבנים על הכוחות הישראליים. אחד מהנערים אמר: "הוא זרק אותן ביד, הוא לא השתמש בקלע".

עד ראייה אחר, מ.י., בן 16, שרואיין בנפרד, הצביע על הנקודה שאליה הגיע החייל הקרוב ביותר בעת שזעקיק נורה. נראה כי נקודה זו נמצאת בתוך חורשה קטנה, במרחק של 35 מטרים מהמקום שבו עמדה הקבוצה. בנסיבות האירוע, נראה שהיה זה בלתי סביר ביותר שלכוחות הישראליים נשקפה סכנת חיים מיידית מזעקיק. לדברי מ.י., "הבן שלו, בן השבע, היה פה [בקבוצה שמאחורי הבית], וניסה להעיר אותו אחרי שהוא נורה".

לדברי מ. ומ.י., מיד לאחר שזעקיק נורה רץ עבד א-רחמאן אל-בראר'ית' בן ה-36 לסייע לו, וכוחות ישראליים ירו בו ברגלו ובבטנו. השניים ועדיי ראייה נוספים אמרו שאל-בראר'ית' לא יידה אבנים.

מקורות רפואיים בבית החולים אל-אהלי אישרו שמותם של שני הגברים נגרם מפצעי ירי.

מוחמד עווד, המתנדב כצלם עבור הארגון הישראלי לזכויות האדם "בצלם", צילם בווידיאו חלק מההפגנה ב-25 ביולי. לדברי עווד, "זה היה חריג מאוד שהם השתמשו בתחמושת חיה וירו באנשים בחזה. היו עימותים בעבר, אבל זה היה תמיד רק גז מדמיע וכדורי גומי, וכמה פעמים ירי חי לכיוון הרגליים, אבל לא לפלג הגוף העליון".

לדברי ארגון Human Rights Watch כוחות ישראליים השתמשו פעמים רבות בתחמושת חיה נגד מפגינים פלסטינים שמהם לא נשקפה שום סכנת חיים מידית במהלך הפגנות בגדה המערבית, והניסיון מלמד שהצבא הישראלי אינו ממצה את הדין עם אנשיו במידה ראויה בגין מעשים כאלה.

ארגון "בצלם" תיעד החל בשנת 2005 ועד לתחילת שנת 2013 לפחות 46 מקרים שבהם כוחות ישראליים הרגו פלסטינים בגדה המערבית "מירי אש חיה על מיידי אבנים". לפי נתוני בצלם, מאז חודש ספטמבר 2000 כוחות ישראליים הרגו יותר מ-3,000 פלסטינים שלא השתתפו בלחימה בגדה המערבית וברצועת עזה. אולם לדברי ארגון נוסף לזכויות האדם, "יש דין", מערכת המשפט הצבאית הרשיעה רק שישה חיילים ישראליים בהרג בלתי חוקי של פלסטינים, ועונש המאסר הארוך ביותר שנפסק לחייל בגין הרג כזה היה של שבעה וחצי חודשים.

ב-25 בספטמבר הגישו שר המשפטים הפלסטיני והתובע הפלסטיני הראשי לבית הדין הפלילי הבינלאומי בקשה לחקור פשעים חמורים שבוצעו לכאורה בפלסטין מאז שנת 2002. אולם הם עשו זאת בהסתמך על "הצהרה" משנת 2009 שהכירה בסמכותו של בית הדין, הצהרה שהתובע הראשי של בית הדין קבע שאין לה תוקף משפטי. פלסטין טרם הצטרפה לאמנת בית הדין הפלילי הבינלאומי ואף לא הגישה הצהרה רשמית חדשה – שני האפיקים הפתוחים בפניה כדי לבקש את החלת סמכותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי.

לדברי ויטסון, "במהלך מחצית השעה בבית אומר, כוחות ישראליים הותירו שלושה משפחות ללא אב. ובעוד הראיות לפשעי מלחמה בפלסטין הולכות ומצטברות, מנהיגים פלסטינים ממשיכים להסס, במקום לחתור בנחישות להחלת סמכותו של בית המשפט הפלילי הבינלאומי.