ממשלת נתניהו עושה כל שביכולתה כדי לפרש מאמר שהשופט ריצ'רד גולדסטון פרסם לאחרונה בוושינגטון פוסט כהצדקה להתנהלות ישראל בעימות שהתחולל בעזה בסוף 2008 ובתחילת 2009. אך לא כך הם פני הדברים כלל ועיקר. חוסר הרצון של ישראל להתמודד עם המציאות הזאת מוצא לו אח ורע בסירובה עד כה לקיים חקירות מהימנות של הפרות קשות של דיני המלחמה שביצעה ברצועה. המאמר של גולדסטון אינו פוטר את ישראל מחובתה לקיים את החקירות הללו.
כפי שידוע היטב, גולדסטון עמד בראש ועדת או"ם שהגישה דו"ח מפורט ומרשיע על המלחמה בעזה. בדו"ח נמצא כי הן כוחות ישראליים והן כוחות חמאס ביצעו פשעי מלחמה. במאמרו חזר בו גולדסטון מהאשמה שנויה במחלוקת במיוחד שהופיעה בדו"ח - הטענה שהדרג הגבוה בישראל הנהיג מדיניות ברורה של פגיעה באזרחים. כעת אומר גולדסטון כי מידע שעלה מחקירות ישראליות מצביע על כך "שלא הייתה מדיניות של פגיעה מכוונת באזרחים".
גולדסטון צדק כשתיקן את עצמו בנקודה זו. ארגון Human Rights Watch חקר אף הוא כמה מהאירועים הללו, שבהם כוחות ישראליים ירו למוות באזרחים פלשתינאים. לדוגמה, כוחות ישראליים הרגו 11 אזרחים פלשתינאים שהניפו דגלים לבנים כדי להבהיר שהם אזרחים; הרוגים אלה נפגעו בשבעה אירועים נפרדים. כמו כן, מפעילי מל"טים ישראליים [מטוסים ללא טייס] ירו למוות ב-29 אזרחים פלשתינאים, ובהם חמישה ילדים, אף כי טכנולוגיית המל"טים מקנה יכולת ושהות לקבוע אם היעדים לירי הם לוחמים אם לאו; הרוגים אלה נפגעו בשישה אירועים נפרדים. מדאיגים ככל שהיו המקרים הללו, הם היו מבודדים מכדי שנוכל לקבוע כי התנהלות פסולה של חיילים בודדים בהם הייתה חלק ממדיניות נרחבת שנבעה מהחלטה כללית לפגוע באזרחים.
אך גולדסטון לא חזר בו מהטענה שהופיעה בדו"ח על כך שישראל ביצעה התקפות נרחבות תוך הפרה של דיני המלחמה. התקפות אלה כללו שימוש חסר הבחנה שישראל עשתה בארטילריה כבדה ובזרחן לבן באזורים צפופי-אוכלוסין, והריסה מסיבית ומכוונת של מבנים ומתקני תשתית אזרחיים ללא כל הצדקה צבאית חוקית לכך. התנהלות פסולה זו הייתה כה נרחבת ושיטתית עד שברור כי הייתה חלק מהמדיניות הישראלית.
מה עשתה ישראל כדי לתקן את העוולות הללו? ישראל התמקדה בחקירת החייל הפשוט, ואילו את הקצונה הבכירה ואת קובעי המדיניות היא אתרגה. החקירות שישראל מבצעת גורמות לה להיראות טוב רק בהשוואה לחמאס, שלא נקף אצבע כדי לחקור את פשעי המלחמה שלו עצמו. שר המשפטים של חמאס השיב למאמר של גולדסטון בניסיון להצדיק ירי מכוון של רקטות על אזורים מיושבים בשטח ישראל בטענה שזהו חלק מ"זכותו של העם הפלשתיני להגנה עצמית", עמדה העומדת בסתירה מוחלטת לדיני המלחמה.
ככל שזה נוגע לישראל, דו"ח או"ם מהעת האחרונה אשר הוזכר במאמרו של גולדסטון מצא כי הצבא הישראלי בחן את התנהלותם של חיילים בודדים בכ-400 מקרים של התנהלות מבצעית פסולה לכאורה ברצועת עזה. אך הדו"ח העלה שאלות קשות על מידת היסודיות של החקירות האלה. כאשר בחַנּו בארגון Human Rights Watch את החקירות שישראל ביצעה, גילינו שהתביעה הצבאית סגרה כמה תיקים שהראיות בהם סיפקו אינדיקציה מוצקה לכך שדיני המלחמה הופרו.
נכון להיום, התביעה הצבאית הגישה כתבי אישום נגד ארבעה חיילים בלבד, ורק שלושה הורשעו. חייל אחד בלבד ריצה תקופת מאסר - שבעה חודשים וחצי על גנֵבת כרטיס אשראי.
הדבר החשוב ביותר הוא שישראל נמנעה מחקירה הולמת של ההחלטות בדרג קובעי המדיניות, שככל הנראה עמדו בבסיס ההתקפות חסרות ההבחנה והלא חוקיות הנרחבות ברצועת עזה. ברור כי החלטות אלה הן הרגישות ביותר, משום שבקבלתן היו מעורבים גורמים בכירים, ולא רק הכוחות בשטח.
חלק מהבעיה הוא שהצבא התבקש לחקור את עצמו - וזו אינה שיטה אידיאלית להגיע לחקר האמת. יתר על כן, סביר להניח כי האדם העומד בראש החקירות הצבאיות, הפרקליט הצבאי הראשי, השתתף בקבלת החלטות המדיניוּת שאותן יש לחקור. זו הסיבה לכך שנדרשת חקירה עצמאית באמת, כפי שדרשו ארגונים ישראליים לזכויות האדם.
להיטותה של ממשלת נתניהו לקבור את דו"ח גולדסטון מובנת, אך הדו"ח לא ייעלם. גם לאחר פרסום מאמרו של גולדסטון, הדו"ח הוא עדיין כתב אישום חמור על הדרך שבה ישראל וחמאס בחרו להילחם במלחמת עזה. השאלה הפתוחה היא האם שני הצדדים ימלאו את חובתם לחקור את האישומים האלה באופן מהימן ולהביא לדין את מפרי החוק. כולנו יודעים שחמאס לא עשה את הנדרש. ההצגות בירושלים לא יכולות להסתיר את העובדה שגם ישראל לא עשתה עד כה את המוטל עליה.
