החייל עמד על כיסא, לבוש מדי הסוואה בצבע חול, וערסל בידיו רובה אגב הטחת דברי תוכחה בקבוצת הגברים והנשים ששהו במרכז הישאם מובארכ למשפט, ארגון ידוע לזכויות האדם בקהיר. "אתם רוצים לצאת?" הוא שאל את הקבוצה שלנו. "הם יהרגו אתכם".
36 השעות שבאו לאחר מעצרנו בשבוע שבעבר, הפכו עבור כולנו למסע של פחד, בלבול ואכזריות. היינו קבוצה של 28 בני אדם שכללה פעילים מצרים לזכויות האדם, שלושה עיתונאים זרים ושני חוקרים בארגונים לזכויות האדם - אני מארגון Human Rights Watch וסעיד חדאדי מאמנסטי אינטרנשיונל.
המסע הזה אפשר לנו לגבש תובנות על אחת מסוגיות המפתח בהתקוממות במצרים: מה תפקידו של הצבא המצרי במאבק בין המפגינים הפרו-דמוקרטיים לבין כוחות הממשלה?
הרושם הראשוני היה שהצבא מצדד במפגינים ובה בעת משרה סדר בתוך התוהו ובוהו שפקד את המדינה. לכן, הופתעתי לראות את החייל על הכסא מטריד עובדים בארגונים לזכויות האדם בנוגע ל"פגישה חשודה" עם גורמים זרים שגמרו אומר "להרוס את המדינה שלנו", כדבריו.
אין כל ספק שהמרכז תמך בהפגנות נגד מובארכ. במשך שנים עסק המרכז בעבודה חלוצית בנושאי העינויים והצדק. פשיטת הצבא על המרכז כללה ניפוץ חלונות, החרבת רהיטים, החרמת תיקים וכן את מעצרם של כל באי המשרד. האם היא בוצעה כיוון שהצבא רצה שהמפגינים ילכו הביתה? או שמא היה זה צעד ראשון ברמיסת כל הנחשבים למתנגדי המשטר? לא היה שום ספק בכך שהצבא הוא האחראי לפשיטה. ברגע מסוים הגיע למרכז הישאם מובארכ למשפט קצין בדרגת אלוף, וקצינים אחרים פעלו יד ביד עם שוטרים במדים, עם סוכני ביטחון בלבוש אזרחי ועם ערב רב מקרב עושי דברם הפוגעניים.
בתוך המשרד של מרכז הישאם מובארכ הורו לנו לשבת על הרצפה ולהרים את הידיים מעל הראש. הגברים בלבוש אזרחי ושוטר במדים השתוללו ברחבי המשרד, ניפצו חלונות והטיחו עלבונות על היושבים על הארץ. "אתה מהמוסד", גער בי אחד השוטרים. "אתה מרגל". "לא", עניתי, "אני מארגון Human Rights Watch".
עד מהרה כבר נכבלנו כולנו באזיקי פלסטיק, זרועותינו משוכות מאחורי הגב. כך נישאר במשך כעשר שעות. הסוכנים החרימו את תיקינו, שהכילו בעיקר מחשבים אבל גם ארנקים, כסף, דרכונים ומסמכים אחרים.
הוּבלנו למישורת המדרגות בקומה השנייה, וישבנו שם במשך כמה שעות. הסוכנים הטיחו בנו עלבונות במקהלה, וכמוהם גם אנשים זרים שבאו מהרחוב. אדם אחד סטר לצעיר מהקבוצה שלנו. אדם אחר דחף מישהו ארצה. "ברוכים הבאים למצרים", הפטיר לעברי בארסיות בחור צעיר, והצביע על קבוצת האנשים הכפותים באזיקים סביבי. "זאת מצרים!" הוא הוסיף.
צלם יפאני שנתפס ברחוב סמוך צורף לקבוצתנו. גם הוא נכפת באזיקים. לא היה ברור מדוע הצבא צרף אותו אלינו. אין לו שום קשר למרכז הישאם מובארכ.
בסביבות חצות הובילו אותנו ממישורת המדרגות, וידינו עדיין באזיקים. ברחוב השוק למרגלותינו התאסף קהל. זה היה רגע מפחיד במיוחד. מתוך ההמון שמענו עלבונות, אך גם קריאות קצובות "מצרים! מצרים!" כמה אנשים החוו על צווארם בתנועת שחיטה. אחרים חבטו על מכוניות המיניוואן האדומות שעמדו לקחת אותנו למסע הלילה ברחובות קהיר.
יצאנו מכלי הרכב במקום שאחד מאתנו זיהה כמתחם משרד הפנים. העמידו אותנו בשורה וצילמו אותנו בווידיאו ובסטילס. קצין צבא סיפר על חלקו במלחמה בישראל, וטען שהקבוצה שלנו ממוטטת את מצרים. הרושם היה שאלה צילומים לסרטון תעמולה שנועד לשימוש עתידי כלשהו.
כשהגענו סוף-סוף למקום שרק מאוחר יותר יתברר לנו שהוא מחנה 75, מפקדה צבאית בצפון קהיר, הוצעדנו פנימה, הוכנסנו לחצר פנימית מוקפת חומות והצטווינו לשבת. האזיקים הוסרו, ובמקומם כוסו עינינו. אני לא חושב שהעצירים המצרים הוחזקו באותו מקום. מאז, לא ראיתי שוב את פעיל זכויות האדם הידוע אחמד סייף.
ואז התחילו החקירות. חלק מהעצורים ניצבו לאורך שולחן מול חוקריהם, ואילו אחרים נאלצו לשבת על המדרכה. החקירה שלי התנהלה באנגלית ולא הייתה מאיימת יתר על המידה. שאלו אותי בין השאר מה עשיתי במרכז הישאם מובארכ, מה עושה ארגון Human Rights Watch ולמה יש בדרכון שלי אשרות לתימן ולתוניסיה...
החקירה שלי לא ארכה יותר מרבע שעה, אך את 24 השעות הבאות ביליתי בישיבה על המדרכה, כשעיניי עדיין מכוסות. היינו צריכים אישור כדי ללכת לבית השימוש, השינה הייתה מקוטעת והמזון הסתכם בשתי ארוחות של חצי פרוסת לחם מצרי כבד ומים.
בסביבות שש בבוקר ביקשתי ללכת לשירותים בחצר, ובעזרת מכשיר נוקיה ישן שהסתרתי התקשרתי לחבֵרה מצרית (לא ערכו עלינו חיפוש לפני שנלקחנו למעצר). ידעתי שהשעה מוקדמת מכדי שתענה לי, אבל חשבתי שלפחות ההודעה על "שיחה שלא נענתה" תסמן לה שאני בחיים. נתפסתי עם הנוקיה ביד, והסוהרים הסירו ממנו את הסוללה.
חזרתי לחצר והרגשתי חלש, גם כיוון שלא שתיתי מספיק מים, וגם מהחרדה. אסירים מצרים חדשים הובאו למקום, ועלה בידי להציץ לרגע מבעד לכיסוי העיניים שלי: מוסלמים סלפים אדוקים שזקניהם נקצצו בקפידה, מסוג הזקנים האופייניים לאחים המוסלמים, תנועת האופוזיציה הגדולה ביותר, שהייתה אסורה במצרים; ואנשים נוספים, מצרִים ומצריות מן השורה.
בשעות הערב החרידו את האוויר כמה יללות שבקעו ממקום כלשהו במתחם. זה היה מפחיד. בייחוד משום שידוע כי המשטר של מובארכ מענה עצירים (בשבוע שעבר פרסם ארגון Human Rights Watch דו"ח באורך של 95 עמודים המתעד כיצד כוחות הביטחון במצרים מענים אנשים במעצר ומתעללים בהם).
בסופו של דבר, לקראת השעה עשר בערב, סוהרים התחילו לזמן החוצה חברים בקבוצה שלנו. הצעידו אותי לחצר כדי לנבור בחפצים שהוחרמו במרכז הישאם מובארכ. בעת שהוּבלתי משם, צעק לעברי הצלם היפאני שלא אשכח אותו ושבבקשה אתקשר לשגרירות שלו.
כיסוי העיניים שלי הוסר. לפניי הונח בליל של פריטים, בהם המחשב שלי ומַטען. עדיין היו לי מסמכים וכסף שהחבאתי על גופי. אבל לאחרים היה פחות מזל, והם איבדו כסף, מכשירי טלפון, מסמכים וכל דבר אחר שהותירו מאחור.
העיתונאים, עמיתי חדאדי ואני נלקחנו במכונית מיניוואן לאכסניה אקראית סמוכה, ושם הושלכנו על המדרכה ללא גינונים מיותרים. הסוהרים התנצלו בלב חצוי על המעצר והסתלקו בנסיעה. אלא שבאכסניה סירבו לקבל אותנו. קצין צבא צעיר ואדיב במחסום הסכים לקחת אותנו לבית מלון ליד נמל התעופה. אני לא יודע מה גרם לו לנהוג באדיבות כזאת. בה במידה הוא היה יכול להניח לנו ללון בצד הדרך, או להתנכל לנו כפי שעשו אחיו לנשק. אבל אולי משהו אחר התחולל שם מתחת לכותפות מדיו. למחרת היום שוחררו גם הפעילים המצרים והאזרח היפאני האומלל.
הפשיטה על מרכז הישאם מובארכ למשפט המחישה את אופיים העיקש של דפוסי הפעולה הפוגעניים הנהוגים בממסד הצבאי הזה, הטוען כי הוא מעוניין בשינוי.
אולם, במקרה זה, כמו-גם במקרים אחרים המתועדים כעת בידי ארגון Human Rights Watch, הצבא היה אחראי בבירור לפעולות מעצר שרירותיות ולפעמים אלימות, גם אם המכות והעינויים בוצעו באמצעות "מיקור חוץ" לסוכנויות אחרות או לבריונים.
כדי שניתן יהיה לחולל שינוי משמעותי כלשהו, על כוחות הביטחון ומוסדות ממשלה אחרים לזנוח דפוסי פעולה אלה ולהבטיח את החירויות האזרחיות. הם צריכים להודיע על הפסקת התעללות השוטרים ולהעלות על נס את חופש הביטוי ואת חופש ההתאגדות. עליהם לבטל את משטר החירום, שנמשך כבר שלושים שנה, ואשר משמש זה זמן רב כדי לפגוע בזכויות המצרים.
אסור שכינונה של מצרים החדשה יסתכם במינוי אנשים חדשים לשלטון. התהליך חייב לכלול רפורמה במערכת ישנה ואכזרית זו.
דניאל ויליאמס הוא חוקר בכיר בחטיבה למצבי חירום בארגון Human Rights Watch. בעבר שימש כתב חוץ בעיתונים "מיאמי הרלד", "לוס אנג'לס טיימס" ו"וושינגטון פוסט", וכן ב"בלומברג ניוז". לאורך עשר השנים האחרונות הוא מסקר את המזרח התיכון.
