ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עומד לצד המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב, דונלד טראמפ,  במהלך פגישתם בניו יורק ב-25 בספטמבר 2016.

© 2016 Kobi Gideon/Government Press Office (GPO)/Handout via REUTERS/File Photo

ממשל טראמפ ארגן השבוע סדנה כלכלית בבחריין כחלק מתוכנית השלום שלו למזרח התיכון, המכונה לעתים "עסקת המאה". הרכיב הכלכלי בתוכנית, השקעה של 50 מיליארד דולר לאורך עשר שנים, נועד "להעצים" ו"לממש את הפוטנציאל העצום הטמון בעם הפלסטיני", אך המסמך, המונה 40 עמודים, אינו מתייחס כלל לסיבות שבגללן הפלסטינים מוחלשים כיום ואינם יכולים לממש פוטנציאל זה. התוצאה? הסחת דעת המנותקת מהמציאות.

התוכנית כלל אינה מתייחסת למכשול המשמעותי ביותר לפיתוח כלכלי: הפרת זכויות האדם של הפלסטינים בידי ישראל. כך, למשל, התוכנית כוללת פיתוח של "מסדרון תחבורתי שיחבר ישירות בין הגדה המערבית לרצועת עזה באמצעות כביש ראשי ואולי גם קו רכבת מודרני". אבל מהי התועלת במסדרון כזה כשישראל מטילה איסור תנועה על שני מיליון הפלסטינים ברצועה, ומונעת מכולם כמעט לנסוע לא רק לגדה אלא גם לכל מקום אחר. הבעיה אינה נעוצה במחסור בכבישים אלא בהגבלות הישראליות והמצריות על התנועה, שהפכו את עזה לכלא אחד גדול. הטקטיקות הדכאניות שנוקטות הרשויות הפלסטיניות היריבות מחריפות עוד יותר את המצוקה הכלכלית.

התוכנית מדברת על חשיבותן של זכויות הקניין הפרטי מבלי להזכיר את הגניבה השיטתית של אלפי דונם של קרקע פלסטינית פרטית בגדה המערבית שמבצעות הרשויות הישראליות לטובת הקמת התנחלויות, שכלל אינן חוקיות לפי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, או את ניצולם הבלתי חוקי של משאבים טבעיים לתועלת ישראל, תוך הטלת הגבלות חמורות על שימושם של פלסטינים באותם משאבים.

בשנת 2013 העריך הבנק העולמי כי ההגבלות הישראליות המפלות בשטח C של הגדה המערבית, בו לישראל שליטה ביטחונית בלעדית, עולות לכלכלה הפלסטינית 3.4 מיליארד דולר ארה"ב מדי שנה. הסרתן של הגבלות אלה למשך 10 שנים תניב את אותה תועלת כלכלית כמעט שצופה התוכנית האמריקאית, מבלי להשקיע ולו סנט אחד. כל עוד יישארו ההגבלות בתוקפן, הפרויקטים המוצעים נידונו לכישלון, ואין זה משנה כמה כסף יוזרם אליהם.

גורמים רשמיים בארה"ב אומרים כי בקרוב יפרסמו את המרכיב המדיני בתוכנית, אך דחיקתן של הזכויות לתחום המדיני היא היא הבעיה. פתיחתה של רצועת עזה וסיום ההתנחלויות, ההגבלות השרירותיות על תנועה והאפליה אינם קלפי מיקוח. מדובר בהפרה של זכויות יסוד ושל עקרונות משפטיים, והפסקתה צריכה להיות נקודת המוצא.

בחינה מחודשת של "תהליך השלום" צריכה הייתה להתקיים כבר מזמן, אך יוזמות שאינן מתמקדות בכבודם ובזכויותיהם של הפלסטינים לא יובילו לשום מקום.