חיילים ישראלים יורים גז מדמיע לעבר מפגינים פלסטינים ליד הגדר המפרידה בין רצועת עזה לישראל - מבט מצדה הישראלי של הגדר, 30 במארס 2018. 

© 2018 Reuters

בשבת  הקרובה יגיעו פלסטינים מהרצועה לגדרות החוצצות בינה לבין ישראל, המשמשות למעשה כחומת הכלא שלהם, כדי לציין שנה מאז החלו בהפגנות השבועיות נגד הסגר הישראלי על הרצועה הנמשך זה למעלה מעשור. ביליתי חלק ניכר מהשנה האחרונה בשיחות עם גברים, נשים, נערים ונערות שהשתתפו בהפגנות, לעתים קרובות בבתי חולים. זאת, כחלק מהתחקיר שעורך ארגון Human Rights Watch על ההפגנות ועל התגובה הישראלית עליהן.

המראות והקולות רודפים אותי. צרחותיהם של מפגינים הממתינים לניתוח ונאלצים להסתפק בתרופות נגד כאבים שאינן מצריכות מרשם, בעת שהרופאים מעניקים עדיפות לפצועים קשה יותר. דמעותיהן של משפחות המתאבלות על מות יקיריהן. הנאתו של תלמיד תיכון כשהציג בפני סרטון וידיאו שבו הוא שר להפליא בעודו שוכב במיטת בית חולים עם רגל פצועה, ואמו בוכה לצדו.

ההפגנות, המכונות "צעדת השיבה הגדולה", מציינות את גירושם ומנוסתם של מאות אלפי פליטים פלסטינים עם קום מדינת ישראל, בשנת 1948. כיום, רוב אוכלוסיית הרצועה מורכבת מפליטים אלה או מצאצאיהם, הנחשבים כולם לפליטים בעיני האו"ם.

ועדת החקירה של האו"ם באשר להפגנות ברצועה בשנת 2018 קבעה כי במהלך 2018, כוחות הביטחון הישראליים הרגו 189 מפגינים, ופצעו יותר מ-6,000 באש חיה בין ה-30 במארס לדצמבר 2018, "רבים מהם בעת שעמדו במרחק של מאות מטרים מהצלפים". הצלפים, כפי שניסח זאת אחד מחברי הוועדה, "ירו, ביודעין, על מפגינים לא חמושים, ילדים ובעלי מוגבלויות, וכן על אנשי צוותים רפואיים ועיתונאים שמילאו את תפקידיהם."

חברי הוועדה הגיעו למסקנה כי על אף שההפגנות היו "לעיתים אלימות", 187 ממקרי ההרג הללו היו בלתי חוקיים שכן לא נשקפה סכנת חיים ממשית מהמפגינים, או שהכוח שהופעל "לא היה חיוני ולא מידתי", וכי ייתכן שכוחות ישראליים ביצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

ארגון Human Rights Watch לא חקר כל מקרה ומקרה, אך מצא שאנשי כוחות הביטחון ירו שוב ושוב על מפגינים מהם לא נשקפה שום סכנת חיים מיידית, בהתאם להוראות מתירניות לפתיחה באש שניתנו על-ידי גורמים רשמיים בכירים, ואשר עומדות בניגוד לסטנדרטים של משפט זכויות האדם הבינלאומי. מעשים אלה עלולים לעלות לכדי פשעי מלחמה, בשל תחולת המשפט ההומניטארי הבינלאומי עקב המשך שליטתה האפקטיבית של ישראל ברצועה.

לכל מפגין סיפור משלו. כדורגלן שעמו שוחחתי ואשר נורה ברגלו וממתין לטיפול מחוץ לרצועה כדי שיוכל לשוב ולשחק. חבר צלם עיתונות, שנפגע בעינו ממכל גז מדמיע בעת שסיקר הפגנה בחודש דצמבר ואינו יכול לעבוד מאז פציעתו. אבל ביניהם יש קווי דמיון משותפים: הקושי לשרוד כלכלית, העובדה שמעולם לא יצאו משטח הרצועה, והמשאלה כי יתאפשר להם לחיות את חייהם בכבוד. האם מישהו יקשיב?