מפגינים מתאספים בעיר רמאללה שבגדה המערבית' במהלך עצרת תמיכה באסירים פלסטינים השובתים רעב בבתי כלא בישראל, 17 באפריל 2017. 

 

© 2017 Reuters

ב -16 באפריל פתחו יותר מאלף אסירים פלסטינים בשביתת רעב. תביעותיהם העיקריות כוללות ביקורי משפחות תכופים וממושכים יותר, שיפור בתנאי הכליאה, כמו למשל טיפול רפואי טוב יותר, והפסקת השימוש בבידוד ובמעצר מנהלי – שהוא מעצר ללא כתב אישום וללא משפט.

ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים רבים התגייסו לתמוך בתנועת האסירים. ביום חמישי שעבר נסגרו כמעט כל החנויות בעיר רמאללה שבגדה המערבית, מתוך היענות לקריאתם של האסירים לשביתה כללית. לדברי אחד ממנהיגי המאבק למען זכויות האדם, זהו שיעור השתתפות במחאה שכמוהו לא ראה בפלסטין כבר כמעט שלושה עשורים.

כמעט 500 מבין יותר מ-6,000 כלואים פלסטינים שמחזיקה ישראל מוחזקים במעצר מנהלי, רובם לתקופות ממושכות. המשפט ההומניטארי הבינלאומי מתיר אמנם להשתמש במעצר מנהלי כאמצעי זמני וחריג, אולם השימוש הנרחב שעשתה ישראל בסוג זה של כליאה במשך 50 שנות כיבוש מעורר חששות כבדים באשר לכללי ההליך ההוגן.

נג'את אל-אר'א. 

© תצלום פרטי

ישראל כולאת את רוב האסירים הפלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה הכבושות בתוך שטחה, על אף שהעברת תושבים מתוך שטח כבוש מהווה הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. משמעות הדבר היא שמשפחות שאחד מבניהן מוחזק במאסר חייבות לקבל היתר מהצבא כדי להיכנס לישראל לבקרו, והליך זה כרוך בבדיקה ביטחונית של השב"כ. קרובי משפחה שהיו יכולים לבקר אסירים בקלות רבה יותר לו הוחזקו בגדה המערבית מגלים שבקשותיהם נדחות ללא נימוק ונאסר עליהם לעלות על ההסעות של בני המשפחות לביקורים בישראל. איסורים אלה מעצימים את הסבל שמסבה ההפרדה בין האסיר למשפחתו.

נג'את אל-אר'א, בת 67 מעזה, נמנית עם האנשים שבקשותיהם נדחו. אל-אר'א סיפרה לנו שהרשויות הישראליות דחו, ללא הסבר, את חמשת הבקשות האחרונות שהגישה לבקר את בנה דיאא, הכלוא בכלא נפחא. דיאא מרצה מאסר עולם לאחר שהורשע בהריגת חייל בשנת 1992, כשהיה בן 18. היא ביקרה אצלו לאחרונה ב-11 ביוני 2016.

כשנשאלה כיצד הרגישה אז, ביום הביקור, אמרה אל-אר'א: "הרגשתי כאילו כל העולם שייך לי. אני שרויה בצער עמוק מאז ה-11 ביוני 2016. אני כל הזמן מתפללת שאקבל רשות לבקר אותו. אני בת 67... אני לא יודעת כמה זמן עוד אהיה בחיים כדי לראות אותו".