איראן: אלימות נגד מיעוטים מיניים ואפלייתם לרעה

(אמסטרדם) - ארגון Human Rights Watch אמר בדו"ח שהוא מפרסם היום כי חוקים ומרכיבי מדינות המפלים לרעה הומוסקסואלים ומיעוטים מיניים אחרים באיראן חושפים אותם לסכנה של הטרדה, אלימות ואפילו מוות. המיעוטים המיניים באיראן, ובעיקר אנשים המגדירים עצמם כלסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) הם קרבנות הן של המדינה והן של המגזר הפרטי, בין היתר משום שגורמים אלה יודעים כי לא יידרשו לתת את הדין על מעשיהם.

הדו"ח שכותרתו "אנחנו דור קבור: אלימות נגד מיעוטים מיניים באיראן ואפלייתם לרעה", מתפרס על-פני 102 עמודים (באנגלית), ומבוסס על עדויותיהם של למעלה ממאה איראנים. בדו"ח מתועדים מעשי אלימות נגד להט"בים ונגד אנשים אחרים שהתנהגותם המינית והביטויים המגדריים שלהם אינם עולים בקנה אחד עם הנורמות החברתיות-דתיות שהמדינה תומכת בהן, וכן מתועדת האפליה לרעה של קבוצות אלה. ארגון Human Rights Watch ניתח פגיעות אלה בהקשר של ההפרות שהמדינה מבצעת כלפי כלל אוכלוסייתה, ובכלל זה מעצר וכליאה שרירותיים, חדירה לפרטיות, עינוי עצירים והתעללות בהם והיעדר מתן הגנות של הליך-הוגן וערובות למשפט הוגן.

לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "אנשים המשתייכים למיעוטים מיניים באיראן נרדפים מכל עבר. החוקים פועלים נגדם; המדינה מפלה אותם לרעה בגלוי; והם חשופים להטרדה, התעללות ואלימות כיוון שהפוגעים בהם חשים שהם יכולים לעשות זאת וליהנות מפטור מעונש על מעשיהם".

מהמחקר שארגון Human Rights Watch ערך עולה כי כוחות הביטחון של איראן, ובכלל זה המשטרה וכוחות בסיג' הנוקשים, שהנם כוחות צבאיים-למחצה, מסתמכים על חוקים מפלים בבואם להטריד, לעצור ולכלוא אנשים הנחשדים בעיניהם כהומוסקסואלים. תקריות אלה מתרחשות לעתים מזומנות בגנים ציבוריים ובבתי קפה, אך ארגון Human Rights Watch תיעד גם מקרים שבהם כוחות הביטחון פשטו על בתים ופיקחו על אתרי אינטרנט כדי לעצור אנשים שנחשדו בעיניהם כמי שעוסקים בפעילות מינית או בביטוי מגדרי שאינם עולים בקנה אחד עם הנורמות המקובלות.

בדו"ח תועדו גם תקריות רבות שבהן אנשי המשטרה והבסיג' התעללו לכאורה בלהט"בים אמתיים או באנשים שנחשדו ככאלה, ואף עינו אותם, הן באתרים ציבוריים והן במתקני כליאה. כמה אנשים שרואיינו טענו כי אנשי כוחות הביטחון תקפו אותם מינית או אנסו אותם.

נביד, גבר בן 42 שבבעלותו בית קפה באזור טהראן סיפר לארגון Human Rights Watch על תקיפתו בשנת 2007 בידי שני סוכנים בלבוש אזרחי שהשתייכו, כפי שהתברר לו מאוחר יותר,  לכוחות בסיג' המקומיים. לדבריו, השניים תפסו אותו בעת שיצא ממקום העבודה שלו, אזקו את ידיו והסיעו אותו לביתו. האיש סיפר כי הסוכנים הדפו אותו אל מחוץ למכונית, הכו אותו, הכריחו אותו להיכנס לבית, ושם תקפו אותו מינית. "[אחד מהם] דחף את אבר המין שלו בכוח לתוך הפה שלי", הוא אמר. "הקאתי ולכלכתי את עצמי. הם סחבו אותי לתוך חדר האמבטיה ורחצו אותי עם מים קרים. במשך כל הזמן הזה הם המשיכו להכות אותי בכל הגוף". נביד תיאר כיצד הסוכנים לקחו אותו לאחר מכן לבית מגורים אחר, ובו נעלו אותו במטבח מצחין, מטונף ושורץ מקקים. לדבריו, "[אחד מהסוכנים] הוריד לי את הבגדים, ואז הוא אנס אותי עם פנס ועם אלה. הוא פשוט דחף אותי על הרצפה ואנס אותי. שני האחרים הצטרפו אליו".

בדו"ח תועדו גם פגיעות קשות, ובהן הפרת כללי ההליך ההוגן שבוצעה במהלך העמדתם לדין של מיעוטים מיניים שהואשמו בפשעים. סיכוייהם למשפט הוגן של אנשים המואשמים בקיום יחסי מין חד-מיניים בהסכמה הם קלושים. במקרים הנוגעים למעשי סדום השופטים מתעלמים מכללי הראיות שבדיני העונשין, ומסתמכים לעתים מזומנות על הודאות שנגבו באמצעות עינויים גופניים ולחץ נפשי קיצוני. הודאות כאלה הן בלתי קבילות הן על-פי הדין האיראני והן על-פי המשפט הבינלאומי.

במקרים אחרים הרשיעו בתי משפט נאשמים בביצוע מעשי סדום תוך התבססות בלעדית על "הידע של השופט" אשר "הופק באמצעים הנהוגים". הוראה זו בכללי הראיות שבדיני העונשין של איראן מאפשרת לשופט להסתמך על ראיות נסיבתיות קלושות כדי לקבוע האם בוצע פשע, גם בהיעדר ראיות אחרות ולמרות קיומן של ראיות מזכות.

החוק האיראני משקף את גישתה העוינת של המדינה כלפי מיעוטים מיניים. דיני העונשין מגדירים כעברה כל יחסים מיניים שהם מחוץ למסגרת הנישואין המסורתיים. "פשעים" חד-מיניים כפופים ל"חודוד" - עונשים קבועים שמקורם בשריעה ("החוק האלוהי" באיסלאם), שבה, על-פי האמונה, התובע הוא האל. העונשים במקרים כאלה חמורים. על-פי דיני העונשין, העונש על "לוואט" (מעשה סדום) הוא מוות במקרה ששופט קובע כי המעשה כלל חדירה.

העונש על צורות אחרות של מין בין גברים, ללא חדירה, הוא מאה מלקות לכל אחד מבני הזוג. על הרשעה רביעית בעברות אלה מוטל עונש מוות. על "מוסאחיקה", כלומר על יחסים חד-מיניים בין נשים, מוטלים עונשים דומים.

על-פי דיני העונשין, על נשיקות "זימה" בין שני גברים או בין שתי נשים מוטל עונש של עד שישים מלקות, ושני גברים "שאין ביניהם קרבת דם... שיימצאו עירומים תחת אותה שמיכה ללא כל צורך" צפויים לעונש של עד 99 מלקות. חוקי מוסר רבים אחרים כופים הליכה בתלם בתחום המיני והמגדרי, ובכלל זה איסור לארגן התאספויות "בלתי מוסריות" או "מושחתות", להשתתף בהן או לעודד אנשים אחרים לעסוק במעשים "מושחתים" ו"מגונים". דיני העונשין מגדירים כבלתי חוקיים גם ייצור של חומרים הנחשבים לבלתי מוסריים על-פי החוק האיראני, שימוש בהם והפצתם, ובכלל זה אתרי אינטרנט, ספרות ואביזרים של להט"בים.

איראן היא אחת משבע המדיניות היחידות שבהן קיימים חוקים המתירים הוצאה להורג בגין מגעים חד-מיניים בהסכמה. המדינות האחרות הן מאוריטניה, ניגריה, ערב הסעודית, סומאליה, סודאן ותימן.

מאז המהפכה האיראנית בשנת 1979 פרסמו עיתונים וכלי תקשורת איראניים דיווחים רבים על הוצאות להורג בגין מגעים חד-מיניים. רובם המכריע של המוצאים להורג והנידונים למוות הם גברים שהואשמו בביצוע מעשי סדום, ובכלל זה בני נוער שהיו בני פחות מ-18 בעת שביצעו לכאורה את העברה. ממשלת איראן טוענת כי רוב האנשים הללו הואשמו בביצוע מעשה סדום בכפייה או באונס.

כיוון שמשפטים על עברות מוסר מתנהלים באיראן על-פי רוב בדלתיים סגורות, קשה לקבוע מהו חלקם של הלהט"בים בקרב האנשים שהואשמו בקיום מגעים חד-מיניים ואשר הוצאו להורג בגין עברה זו, ובאיזה חלק מן המקרים הקשר הפלילי לכאורה בוצע בהסכמה. לדברי ארגון Human Rights Watch, בשל היעדר השקיפות לא ניתן לפסול את האפשרות שאיראן גוזרת עונשי מוות על מיעוטים מיניים העוסקים ביחסים חד-מיניים בהסכמה כשהיא מסווה את הדבר כאילו מדובר בביצוע מעשי סדום בכפייה או במעשי אונס.

לדברי ויטסון, "לא זו בלבד שאיראן היא אחת המדינות הבודדות המטילות עונש מוות על יחסים חד-מיניים בהסכמה, אלא ששורת הנידונים למוות שלה כוללת גם אנשים שביצעו לכאורה מעשי סדום בעת שהיו קטינים. בכל פעם שהרשות השופטת של איראן מוציאה גזר דין מוות על יחסי מין בהסכמה, או נגד בן או בת נוער שביצעו עברות כאלה, היא בעצם מפרה את חובותיה המשפטיות הבינלאומיות".

הטלת עונשי מוות על אנשים שהיו מתחת לגיל 18 בעת ביצוע העברה אסורה הן על-פי האמנה בדבר זכויות הילד והן על-פי האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות. איראן אישררה את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות בשנת 1975 ואת האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד בשנת 1994.

איראן אינה המדינה היחידה במזרח התיכון המגדירה מגעים חד-מיניים כפשע, וגם חומרת ההתעללות שמיעוטיה המיניים סובלים ממנה אינה ייחודית בנוף. עם זאת, תהום פעורה בין עמדתה הרשמית של איראן נגד מיעוטים מיניים לבין המציאות בשטח, בעיקר באזורים העירוניים הגדולים יותר באיראן. על אף הצהרתו של הנשיא אחמדינז'אד בשנת 2007 ולפיה אין באיראן כלל הומוסקסואלים, אלפי איראנים מזדהים כלהט"בים, מתרועעים בפרהסיה ובפרטיות, ותורמים לקהילות הלהט"ב התוססות והמתריסות הפועלות בבלוגוספרה בשפה הפרסית.

מאז שנת 1979 ממשלת איראן מיישמת כמה מרכיבי מדיניות שנועדו להתמודד עם המציאות המורכבת בכל הנוגע לנטיות מיניות ולזהות מגדרית באיראן של ימינו. כמה ממרכיבי מדיניות אלה עשויים להיראות במבט ראשון כמלמדים על גמישות. לדוגמה, המדינה מכירה רשמית בטרנסג'נדרים איראניים - ובלבד שהם מוכנים לעבור ניתוח לשינוי מין. כמו כן, היא מאפשרת לגברים הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים או כאלה המקיימים יחסי מין עם גברים לבקש פטור משירות צבאי בגין "הפרעה התנהגותית" אם יש ביכולתם להוכיח כי הם הומוסקסואלים או טרנסג'נדרים.

אולם, לדברי ארגון Human Rights Watch, אף שמדיניות זו עשויה לתת פתרון עבור מקצתם של הנוגעים בדבר, ואולי אף להועיל לחלקם, היא נועדה בסופו של דבר לשלוט בלהט"בים ולהכריח אותם ללכת בתלם, ולעתים היא אף מעצימה את חשיפתם של מיעוטים מיניים להטרדה, להתעללות, לסחיטה ולעינויים.

לדברי ויטסון, "כדי להבטיח את ההגנה על המיעוטים המיניים הפגיעים באיראן חיוני לבטל את החוקים והמדיניות המפלים שלה. אנשים המבצעים מעשי אלימות נגד המיעוטים המיניים באיראן עושים זאת משום שהם יודעים שלקרבנות שלהם אין לאן לפנות כדי לזכות בהגנה או בצדק".

ארגון Human Rights Watch קורא לממשלת איראן:

• לבטל את כל החוקים וכל חקיקה אחרת על-פי דיני העונשין האסלאמיים המגדירים קיום מגעים חד-מיניים בהסכמה כעברה פלילית;
• לבטל מיד את תוקפם של כל ההרשעות וגזרי הדין של אנשים בגין קיום מגעים או יחסים חד-מיניים בהסכמה, ולשחרר לאלתר כל אדם המרצה עונש בגין הרשעה כזו;
• לבטל מיד את כל עונשי המוות שהוטלו על אנשים בגין ביצוע לכאורה של פשע ה"לוואט" (מעשה סדום) בעת שהיו בני פחות מ-18 שנה, בין אם המעשה נעשה בהסכמה בין אם נעשה בכפייה;
• לאסור על כוחות הביטחון, ובכלל זה על יחידות הבסיג' של איראן, לבצע מעשי הטרדה, התעללות ואלימות על-בסיס מגדרי כלפי מיעוטים מיניים, ולחקור ולהעמיד לדין חברים בכוחות הביטחון המבצעים מעשים כאלה;
• להפסיק את כל ההתנכלות הממוקדת ותרגילי ההכשלה, ובכלל זה את מבצעי ההכשלה באינטרנט ואת הפשיטות על בתים שכוחות הביטחון מבצעים נגד מיעוטים מיניים או אנשים בעלי זהות מינית או מגדרית החורגת מן התלם;
• לאסור על הטרדה, התעללות, עינויים ותקיפה מינית של מיעוטים מיניים בידי כוחות הביטחון במהלך מעצר או כליאה, ולחקור ולהעמיד לדין אנשי כוחות הביטחון המבצעים מעשים כאלה;
• לאסור על השימוש בעדויות או בהודאות שנראה כי נגבו באמצעות עינויים או איום בעינויים או באמצעות התעללות אחרת בכל הליכי התביעה, ובכלל זה בהליכים הנוגעים למגעים חד-מיניים;
• לספק לטרנסג'נדרים איראנים גישה הולמת לשירותי רפואת הגוף והנפש, ובכלל זה טיפול הורמונאלי לאנשים שעברו ניתוח לשינוי מין.

כמו כן, ארגון Human Rights Watch קורא למדינות אחרות ולמשרד הנציב העליון של האו"ם לפליטים ליישם מדיניות והמלצות כדי להגן על זכויותיהם של פליטים ומבקשי מקלט להט"בים פגיעים מאיראן.

במהלך השנים האחרונות פעל ארגון Human Rights Watch בכמה וכמה מקרים כדי לדאוג לכך שמדינות שונות, ובכלל זה הולנד ושבדיה, יפסיקו את גירושם של להט"בים איראנים החוששים בצדק מפני רדיפה אם ישובו לארצם.