(ירושלים) – ארגון Human Rights Watch אמר היום כי ההפצצות, המצור והמתקפה הקרקעית הנרחבת של ישראל ברצועה גובים מחיר כבד מאזרחים פלסטינים עם מוגבלות שמתקשים יותר לברוח מן ההתקפות ולהשיג מצרכים חיוניים וסיוע הומניטרי.
הסכנות החמורות הנשקפות לכל האזרחים בעזה במהלך הפעולות הצבאיות הישראליות כפולות ומכופלות עבור אנשים עם מוגבלות. הוראת הפינוי של ישראל ב-13 באוקטובר 2023 לכל אזרחי צפון הרצועה לא הביאה בחשבון את צורכיהם של אנשים עם מוגבלות, שרבים מהם אינם יכולים לעזוב. ההוראה לנוע דרומה חשפה אותם לסכנות המלחמה מבלי לדאוג להם למגורים הולמים ולתנאים מספקים.
לדברי אֵמינה צ'רימוביץ', חוקרת בכירה לזכויות אנשים עם מוגבלות בארגון Human Rights Watch, "המתקפה הקרקעית הנרחבת של הצבא הישראלי ברצועה מחמירה לאין שיעור את הקושי העצום של אנשים עם מוגבלות המתמודדים עימו בשגרה, וכעת נדרשים לברוח, למצוא מחסה ולהשיג מים, מזון, תרופות ועזרים הדרושים להם נואשות [...] על ארה"ב ובעלות ברית אחרות של ישראל ללחוץ עליה לנקוט את כל הצעדים הנדרשים להגנה על אנשים עם מוגבלות ולהסרת המצור".
ב-18–29 באוקטובר, ראיין ארגון Human Rights Watch בטלפון 13 אנשים עם מוגבלות ברצועה, ובהם עשרה שסיפרו כי נעקרו מבתיהם, שני בני משפחה של אנשים עם מוגבלות ופסיכולוגית אחת.
אלו שהצליחו להתפנות תיארו את האימה שתקפה אותם לנוכח הצורך לעזוב את בתיהם שהותאמו לצורכיהם המיוחדים, כמו גם את העזרים שלהם כגון כיסאות גלגלים, הליכונים ומכשירי שמיעה. הם גם העלו חשש כי לא תהיה להם גישה לתרופות חיוניות וחרדו מהשפעות המצב על בריאותם הנפשית. אנשים אלה ומאות אלפים נוספים נאלצו לעבור למקלטי חירום, בעיקר מתקני בריאות ובתי ספר, שהצפיפות בהם גבוהה ואין בהם גישה מספקת למים, למזון ולתברואה.
המחסור הכללי בעזרים כגון כיסאות גלגלים, גפיים תותבות, קביים ומכשירי שמיעה ברצועה, הנובע בעיקר מהגבלות הסגר הבלתי-חוקי שישראל מטילה עליה מזה 16 שנים, משפיע גם על יכולתם של אנשים לברוח. אנשים הסובלים מלקויות ראייה, שמיעה וממוגבלויות התפתחותיות או שכליות עלולים שלא לשמוע, לדעת או להבין את המתרחש.
מספר תושבים עם מוגבלות אמרו כי המחסור בחשמל והשיבושים ברשת האינטרנט הקשו עליהם לחפש מידע חיוני שהיה יכול לסייע להם להחליט לאן, מתי וכיצד לברוח למקום בטוח יותר.
ההפצצות והמתקפה הקרקעית של הכוחות הישראליים ברצועה החלו בעקבות המתקפה שהוביל חמאס בישראל ב-7 באוקטובר, ועל פי הרשויות הישראליות, נהרגו בה כ-1,400 בני אדם, מאות מהם אזרחים. חמאס והג'יהאד האסלמי תפסו למעלה מ-230 בני אדם כבני ערובה, בהם גם אנשים עם מוגבלות וקשישים.
ניתוק אספקת החשמל והמים מישראל לרצועה וחסימת האספקה של דלק, מזון וכל סחורה אחרת, למעט זרזיף של סיוע הומניטרי, כולל תרופות, עולים כדי ענישה קולקטיבית, שהיא פשע מלחמה. משרד הבריאות הפלסטיני בעזה דיווח כי נכון ל-31 באוקטובר, מאז החלו ההפצצות הישראליות ברצועה ב-7 לחודש, לפחות 8,500 בני אדם נהרגו ובהם למעלה מ-3,500 ילדים. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים מעריך כי למעלה מ-1.4 מיליון תושבים נעקרו מבתיהם.
תושבי הרצועה עם מוגבלות שסיפרו כי נעקרו עקב פעולות האיבה, תיארו את הקשיים שהתמודדו עימם בעת בריחתם מההתקפות, בייחוד בשל היעדר אזהרות מוקדמות, את הצורך להתנייד בינות להריסות הרבות ואת הפחדים שהם חשים בצל הלחימה.
סמיח אל-מסרי, גבר בן 50 שסיפר כי איבד את שתי רגליו בתקיפת כטב"ם ישראלית ב-2008, אמר שהוא מצא מקלט בבית החולים אל-קודס בעיר עזה, אך אינו מרגיש בטוח בשום מקום: "אם הם יפציצו את בית החולים, אני אמות. אני יודע שאני לא יכול לזוז."
מספר אנשים עם מוגבלות סיפרו כי איבדו את העזרים שלהם כאשר תקיפות ישראליות הרסו את בתיהם או גרמו להם נזק והותירו אותם חסרי בית וללא יכולת להשיג מצרכים חיוניים. כל המרואיינים סיפרו כי הצבא הישראלי לא נתן אזהרה מוקדמת על התקיפות. לפי נתוני משרד השיכון הפלסטיני בעזה, לפחות 45% מבתי הרצועה נהרסו או ניזוקו במהלך פעולות האיבה.
זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות מוגנות בעת סכסוך מזוין הן על ידי המשפט ההומניטרי הבינלאומי הן על ידי משפט זכויות האדם הבינלאומי. אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, שאושררה על ידי ישראל בשנת 2012, קובעת כי על המדינות החברות, בהתאם להתחייבויותיהן על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, לנקוט "את כל האמצעים הדרושים כדי להבטיח את הגנתם וביטחונם של אנשים עם מוגבלות במצבי סיכון, לרבות מצבים של סכסוך מזוין [...]".
החלטה מס' 2475 של מועצת הביטחון של האו"ם קוראת לכל הצדדים לסכסוך מזוין לנקוט אמצעים להגנה על אזרחים עם מוגבלות, לרבות להתיר ולאפשר לכל הזקוק לסיוע, גישה הומניטרית חופשית, בטוחה ובמועד הדרוש וכן לתמוך במתן סיוע מותאם, בר-קיימה, מכליל, נגיש ובמועד הדרוש לאזרחים עם מוגבלות.
על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, על הצדדים הלוחמים לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי למזער את הפגיעה באזרחים, לרבות על ידי מתן אזהרה יעילה מראש מפני התקפות, אלא אם הנסיבות אינן מאפשרות. משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם ציין ב-2015 כי "אי-עמידה בחובה זו באורח מכליל ונגיש עולה כדי אפליה על רקע מוגבלות".
83 מדינות, לרבות ארה"ב, חתמו על התחייבות להימנע משימוש בתחמושת נפץ בעלת טווח השפעה רחב –
לרבות ארטילריה כבדה ופצצות אוויריות באזורים מיושבים בצפיפות – בשל הסבירות הגבוהה להרג ולפציעה חסרי הבחנה של אזרחים. ההפצצות המתמשכות של ישראל על עזה, שהפכו רחובות שלמים וחלקים נרחבים של שכונות לעיי חורבות, מעצימות חשש זה פי כמה.
המצב הקשה הוחרף עוד יותר בשל הסגר הבלתי-חוקי שממשלת ישראל מטילה על רצועת עזה מזה 16 שנים. סגר זה הוא מרכיב בפשעים נגד האנושות מסוג אפרטהייד ורדיפה של הרשויות הישראליות נגד הפלסטינים. ארגון Human Rights Watch דיווח בעבר על הפרות זכויות אדם נגד אנשים עם מוגבלות בעזה בשל הסגר הממושך של ממשלת ישראל, כמו גם הזנחה מצד רשויות חמאס.
על ארה"ב, בריטניה, האיחוד האירופי וממשלות ובעלות ברית אחרות של ישראל באזור כגון איחוד האמירויות, מצרים ובחריין להפעיל לחץ על ישראל לחדש את אספקת החשמל והמים ולהתיר כניסה של דלק ושל סיוע הומניטרי כך שיתאפשר גם לספק עזרים וסיוע פסיכו-סוציאלי לאנשים עם מוגבלות.
על ממשלות אלה לגנות את ההפרה של כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי בידי כל הצדדים, לרבות התקפות חסרות הבחנה, ולהדגיש את הצורך במתן דין וחשבון, לרבות בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי. עליהן גם לחדול מכל שיתוף פעולה עם הפרות חמורות, לרבות באמצעות סיוע צבאי. על חברות מועצת הביטחון של האו"ם לדחוק בישראל בדחיפות להגן על אנשים עם מוגבלות ברצועה בהתאם להחלטה מס' 2475 של מועצת הביטחון ולאמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות.
צ'רימוביץ' אמרה: "ההתעלמות של ישראל מאזרחים בעזה פוגעת פגיעה קשה במיוחד באנשים עם מוגבלות [..] על המדינות החברות באו"ם לפעול בדחיפות כדי להבטיח שישראל ושצדדים לוחמים אחרים בעזה יעמדו בחובותיהם על פי חוק למנוע זוועות וסבל נוספים, לרבות מאנשים עם מוגבלות".
קושי לברוח מהתקפות
אנשים עם מוגבלות ברצועה תיארו את הקשיים שעמדו בפניהם בעת שברחו מהתקפות, בייחוד בהיעדר אזהרה יעילה, ואת ההרס הכבד שהקשה עליהם לברוח עם כיסאות גלגלים ועזרים אחרים. בשל המחסור בחשמל המעליות לא פעלו, ועקב כך היציאה מן הבתים הפכה בלתי-אפשרית למעשה עבור אנשים עם מוגבלויות גופניות מסוימות המתגוררים בבניינים רבי קומות.
סמיח אל-מסרי, מי שסיפר כי איבד את שתי רגליו בתקיפת כטב"ם ישראלית ב-2008, אמר כי שהה בביתו עם בנו בן ה-17, בתו בת ה-26 ונכדותיו בנות השלוש והחמש, כשהבית נפגע בתקיפה ישראלית על שכונת המגורים תל אל-הווא מדרום לעיר עזה ב-17 באוקטובר:
הבן שלי היה בהלם, הוא צרח. הבת שלי לא ידעה למי לעזור קודם, לי או לילדים שלה. היא צעקה על אחיה, "תעזור לאבא שלך!" שכן שמע את הצרחות שלה ובא לעזור להוציא אותי מהבית, וזה לא היה קל – היו הריסות בכל מקום.
אל-מסרי אמר כי הצבא הישראלי לא נתן אזהרה מוקדמת על התקיפה.
ג'מאל אל-רוזי, שלבנו בן ה-27 שיתוק מוחין, תיאר את הקושי לעזור לבנו לצאת מבית המשפחה כאשר שכונתם, רימאל שבעיר עזה, ספגה הפצצה ישראלית כבדה ב-10 באוקטובר:
בדרך כלל הבן שלי יכול ללכת בעזרת קב, אבל כשהתחילה ההפצצה, הוא קפא. הוא התאבן, תחב אצבעות לאוזניים והתחיל לצרוח. רק ביקשתי ממנו לעמוד על הרגליים כדי לעזור לי להזיז אותו, אבל הוא לא הצליח. נאלצתי לשים אותו על הרצפה ולגרור אותו לצד השני של הדירה, לפינה אחרת שאולי תהיה בטוחה יותר.
אל-רוזי אמר כי הצבא הישראלי לא נתן אזהרה מוקדמת על התקיפה.
לאחר ההתקפה ומכיוון שהמעלית לא פעלה ללא חשמל, אל-רוזי עבר עם משפחתו מביתם שבקומה השלישית לבית של קרוב משפחה בקומת קרקע. אל-רוזי אמר שהוא עדיין חרד מאוד לביטחונם:
לעבור זה סיכון גדול. להישאר בבית זה סיכון. אנחנו אף פעם לא יודעים מתי תבוא ההפצצה, לאיזה צד ללכת, איפה להתחבא. אין מקומות מסתור.
ואם זה מה שאני מרגיש, תארו לעצמכם מה מרגישים קשישים ואנשים עם מוגבלות? בבניינים הגבוהים בעזה שאין להם מעליות מתפקדות כרגע – איך אנשים יברחו?
אבו שאקר, גבר בן 49 עם מוגבלות גופנית שהתגורר בשכונת זייתון בעיר עזה, אמר כי בניין הסמוך לביתו נפגע במה שלדעתו היה תקיפה ישראלית ב-10 באוקטובר. בתקיפה נהרגו 19 בני אדם. זמן קצר לפני התקיפה, יצאו שניים מילדיו, בני שמונה ו-26, לקנות אוכל במרכול סמוך. אבו שאקר אמר כי נכותו הקשתה עליו לצאת לעזרת ילדיו:
כשהפציצו אותנו התחלתי לבכות. כולם מסביבי רצו, ואני פשוט עמדתי שם והרגשתי את המוגבלות שלי. שניים מהילדים שלי נעדרו. לא ידעתי מה לעשות, איך לחפש את הילדים שלי [...] עצרתי את השכנים שלי באמצע הרחוב, אנשים שלא הכרתי, כולם צרחו, ושאלתי שוב ושוב: "איפה שאקר [בנו]?" הייתי כל כך מבולבל. פשוט עמדתי שם במשך שעה וצרחתי את שמות הילדים שלי כי מישהו אמר לי שהם עלולים להיות מתחת להריסות. אחרי שעה וחצי קיבלתי הודעה שהם פצועים ונמצאים בבית החולים.
אבו שאקר אמר כי הצבא הישראלי לא נתן אזהרה מוקדמת על התקיפה.
גם בפעולות איבה קודמות, כאשר כוחות ישראליים התריעו מראש על תקיפה, אזהרות אלה לא תמיד היו יעילות, בייחוד עבור אנשים עם מוגבלות.
לטיפה אל-ג'עברי, אישה בת 40 עם מוגבלות, אמרה כי האזהרות של הצבא הישראלי לא היו יעילות עבור אנשים רבים עם מוגבלות. "בחלק מהבתים מקבלים טלפון ואז נותנים לך שלוש עד חמש דקות להתפנות", אמרה. "עבור אנשים רבים עם מוגבלות, זה לא מספיק – הם צריכים עזרה של שני אנשים".
מספר מרואיינים תיארו את הפחד שחשו בשל הידיעה שלא יוכלו לברוח בבטחה אם ביתם יותקף.
אימאן, בת 33, שלאחותה בת ה-24 עפאף שיתוק מוחין, אמרה כי היא חוששת מהצורך לברוח מתקיפות אוויריות בייחוד בגלל אחותה. אימאן אמרה שבמהלך פעולות האיבה בשנת 2019, היא נאלצה לשאת את אחותה ולתפוס מחסה מתחת למדרגות בבניין שלהן, כיוון שלא יכלה להמשיך הלאה. "הפעם לא נוכל לברוח [...] כיסא הגלגלים הישן של אחותי לא מתאים לה, והיא כבדה מכדי שאוכל לסחוב אותה. אפילו לא הייתי יודעת לאן ללכת".
אימאן הוסיפה כי הבריחה מרתיעה בשל ההרס הרב מסביבן וחוסר הנגישות הכללי, גם לו היה לאחותה כיסא גלגלים מתאים.
בשנת 2020 תיעד ארגון Human Rights Watch כיצד תשתיות בלתי-נגישות ברחבי עזה משפיעות על יכולתם של אנשים עם מוגבלות לממש את זכויות האדם שלהם על בסיס שוויוני. ארגון Human Rights Watch מסר כי ההרס הנוכחי החמיר את המצב הקשה ממילא.
רבים בעזה מתקשים להתפנות למקומות בטוחים יותר. ב-15 באוקטובר, דיווחה רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC כי בית יתומים בצפון עזה – שמתגוררים בו 22 ילדים של-12 מהם מוגבלויות – לא הצליח להתפנות עקב העזרה הרבה שמקצת הילדים נזקק לה.
סאאד ג' (שם בדוי), גבר בן 33 עם מוגבלות גופנית המשתמש בכיסא גלגלים ומתגורר בדירה במרכז עזה, אמר כי הוא חושש שייאלץ לברוח. "השכונה הזו לא מותאמת לאנשים עם מוגבלות", אמר. "אם היא תופצץ או אם הלחימה תגיע לפה, אני לא אוכל לברוח לשום מקום".
בדר מוסלח, פעיל זכויות נכים בן 39, בעל מוגבלות ראייה ואב לשלושה ילדים בני שנתיים, שמונה ו-10, מארח בביתו במרכז עזה חמש משפחות שנמלטו מהצפון. "אני מרגיש שאני לא יכול להגן על המשפחה שלי או על האורחים שלי בגלל המוגבלות שלי", אמר. "מה אעשה אם אצטרך לפעול מהר? גם לא הייתי יודע לאן ללכת. אין מקום בטוח".
מוסלח הסביר מדוע החליט לא לברוח לאחר שאיזור מגוריו נפגע בתקיפות אוויריות של ישראל:
אני לא רואה. אני רגיל לבית שלי ואני מפחד ללכת למקום שבו אני לא מכיר כלום, שבו אני לא יודע להתמצא [...] אבל, גם לאן אפשר ללכת? בכל בתי הספר מסביב יש יותר מדי אנשים [...] יש להם הרבה בעיות, במיוחד כשזה נוגע למים ושירותים.
מוסלח ופידאא עומר, פסיכולוגית ומתורגמנית לשפת סימנים, תיארו את הקשיים שמתמודדים עימם אנשים עם לקויות שמיעה במהלך התקיפות. "עוד לפני המלחמה, הייתה בעיה עצומה בגישה למכשירי שמיעה ולסוללות", אמר מוסלח. "עכשיו, זה מסכן עוד יותר את חייהם של אנשים שתלויים במכשירי שמיעה כדי לשמוע מה קורה סביבם כדי שיוכלו להגן על עצמם".
אימאן, אישה בת 19 עם לקות שמיעה, סיפרה כי חיפשה מחסה בבית הספר היסודי לבנות בח'אן יונס שבדרום רצועת עזה לאחר ששכונת מגוריה, אל-פוח'רי שבדרום רצועת עזה, הותקפה. אימאן סיפרה כי המחסור בעזרים פוגעים בביטחונה האישי: "אין לי מכשיר שמיעה, אז אני לא יודעת מתי הם מפציצים! אני מרגישה את הרטט מתחת לרגליים שלי ואני רואה אנשים רצים בלי לדעת מה קורה!"
מספר תושבים עם מוגבלות אמרו כי המחסור בחשמל והשיבושים בגישה לאינטרנט שנגרמו עקב הפגיעה בתשתיות, המחסור בחשמל והניתוק שככל הנראה יזמה ישראל, הקשו עליהם עוד יותר למצוא מידע חיוני שיכול היה לסייע להם להחליט לאן, מתי וכיצד לברוח למקום בטוח יותר.
השבתת שירותי טלפון ואינטרנט עלולה לגרום לפגיעה משמעותית באוכלוסייה האזרחית, לרבות סכנת מוות או פציעה כאשר אי-אפשר להחליף מידע על אודות שיקולי ביטחון, גישה למתקנים רפואיים, למקורות מזון ולמקלטים. חשוב לציין, הגבלות מעין אלה פוגעות ביכולתם של ארגונים הומניטריים להעריך מה נחוץ ולסייע לאוכלוסיות בסיכון. היעדר מידע לגבי התנאים והנסיבות העומדים בפני האוכלוסייה הנפגעת עלול גם להגביר את הסבירות לפציעה ולמוות.
השפעת הוראות הפינוי
על פי הערכת האו"ם, למעלה מ-1.4 מיליון פלסטינים ברצועה עזבו את בתיהם מאז החלו פעולות האיבה ב-7 באוקטובר. הוראת הפינוי של ישראל מיום 13 באוקטובר שיועדה לצפון רצועת עזה, עלולה לעלות כדי העברה בכפייה, שהיא הפרה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי ופשע מלחמה. לעקירה בכפייה השפעה יתרה על אנשים עם מוגבלות. אף שהצדדים ללחימה מתבקשים לתת אזהרות יעילות כדי לסייע לאזרחים להגן על עצמם, הוראה הניתנת למיליון איש להתפנות כאשר אין מקום בטוח ללכת אליו ואין דרך בטוחה להגיע לשם, אינה אזהרה יעילה. עבור אנשים עם מוגבלות, הכורח לעזוב את הבית מפחיד במיוחד, ולא כולם יכולים לציית להוראת הפינוי של ישראל.
אנשים עם מוגבלות בצפון עזה אמרו שהם מרגישים שנאלצו לעזוב את בתיהם או את מקום מגוריהם הזמני ללא כל התחשבות במוגבלותם.
זהרה אל-מדהון, אישה בת 39 עם מוגבלות גופנית, החליטה תחילה להישאר מאחור כשמשפחתה נמלטה.
"הם לא נתנו לנו מקום בטוח ללכת אליו", אמרה אל-מדהון. ואולם, כמה ימים מאוחר יותר נמלטה גם היא לאחר שלדבריה קיבלה שיחת טלפון מאדם שטען כי הוא מהמודיעין ישראלי ושהזהיר אותה לעבור דרומה. "הבית שלי היה המקום הבטוח שלי. עזבתי רק בגלל השיחה. פחדתי שאשאר מאחור לבדי".
אל-מדהון מתגוררת כעת במחנה עקורים בתנאים קשים ואמרה שהיא שוקלת לשוב לביתה.
אבו שאקר מצא מקלט בבית ספר של אונר"א בשכונת זייתוני בעיר עזה. לדבריו, הוא לא הצליח לעבור לדרום עם אשתו בת ה-43, הסובלת ממחלה כרונית, עם שבעת ילדיו ששניים מהם נפצעו בתקיפות אוויריות, ועם הוריו בשנות ה-70 לחייהם: "ישראל מפציצה את האזור שבו אנחנו נמצאים כל הזמן, פוגעת ליד בתי הספר כדי להפחיד אותנו ובמקביל מודיעה ש'מי שנמצא בצפון חייב לעבור דרומה', אבל לאן? איך? הדרכים בטוחות בכלל?"
אנשים עם מוגבלות המתגוררים במרכז הרצועה אמרו כי הם חוששים שממשלת ישראל תפרסם הוראה דומה לעבור דרומה גם עבורם. סאאד, בן 33, שמשתמש בכיסא גלגלים, אמר שהפחד הגדול ביותר שלו הוא להיאלץ לפנות את ביתו במרכז הרצועה:
אין מקום בטוח עבורי [כאדם עם מוגבלות]. הפחד הכי גדול שלי הוא שאצטרך לעזוב את ביתי [...] השכונה שבה אני גר לא מותאמת לאנשים עם מוגבלות, וגם לא המקומות שחבריי [בעלי מוגבלות] נאלצו ללכת אליהם.
סאאד אמר שבתיהם של כמה מחבריו בעלי מוגבלות נהרסו בתקיפות אוויריות ושמקצתם איבדו את העזרים שלהם. חבר אחד עם שיתוק עבר ארבע פעמים. לדבריו, "בפעם האחרונה שדיברנו, המקום שבו מצא מחסה הופצץ, והוא העביר את הלילה ברחוב. כל פעם שהוא צריך לעבור, מישהו צריך לסחוב אותו".
מחסור בתרופות
חסימת הסיוע ההומניטרי לעזה בידי ישראל הובילה למחסור חמור בציוד רפואי, באספקה רפואית ובתרופות. ההפצצות על הרצועה הקשו גם הן על גישה לתרופות ולציוד רפואי. ב-25 באוקטובר, דיווחה אונר"א כי מלאי התרופות שברשותה "מידלדל באורח קריטי".
ד"ר מוסטפא, גבר עם מוגבלות גופנית, נמלט מביתו בצפון עזה בעקבות הוראת הפינוי של ישראל ב-13 באוקטובר ומצא מחסה בבית החולים אל-הילאל שבח'אן יונס עם ששת ילדיו, שלשניים מהם מוגבלות, וכן עם אמו בת ה-75, הלוקה בשיתוק. ד"ר מוסטפא סיפר כי מלאי התרופות שברשותו לטיפול בלחץ דם גבוה ובסוכרת עבורו ועבור אמו הולך ואוזל. אמו של ד"ר מוסטפא זקוקה לכיסא גלגלים, אך אין לה גישה אליו.
סמיח אל-מסרי סיפר כי הוא נוטל תרופות מאז איבד את רגליו. בעת שנמלט, היה ברשותו נאורונטין, תרופה נוגדת פרכוסים ואפילפסיה עבור הנזק העצבי והכאבים שהוא סובל מהם, ליום אחד בלבד. הפסקה פתאומית של נאורונטין עלולה לגרום בין היתר לרעד, לקצב לב מהיר וללחץ דם גבוה.
כשהבית שלנו הופצץ אתמול בלילה ונאלצתי לברוח, היו לי רק שני כדורים. מחר הם ייגמרו ואני לא יודע איך להשיג עוד תרופות. אם לא אקח את התרופה, לא אוכל לנשום ויהיו לי דפיקות לב.
סאאד ג' סיפר שאזל לו הבקלופן – תרופה המשמשת לטיפול בעוויתות שריר – והנאורונטין, שהוא נוטל בדרך כלל שלוש פעמים ביום.
הוא סיפר כי הוא חושש לגשת למשרד הבריאות בעיר עזה, ששם הוא מקבל את התרופות בשגרה, כי מדובר בבניין ממשלתי באזור הפינוי. סאאד תיאר מה קורה כשאינו נוטל את התרופות: "זה החמיר את מצב השרירים והעצבים שלי. יש לי עוויתות בשרירים, ואני לא יכול לעצור את תגובות הגוף שלי. זה גם עלול לגרום לי ללחץ דם גבוה ואני עלול לחלות ממש עם חום גבוה".
אל-מדהון, האישה בת ה-39 עם מוגבלות וששוהה כעת במחנה עקורים, אמרה שלא הצליחה ליטול תרופות לטיפול בלחץ דם גבוה ובסוכרת שהיא זקוקה להן מאז החלה הלחימה: "בדרך כלל, אני מקבלת את התרופות מאונר"א, אבל אין ארגון בשטח כרגע שנותן תרופות".
צפיפות במקלטים
משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים דיווח כי הצפיפות ב-150 מקלטי החירום שתוכננו על ידי אונר"א מדאיגה ביתר שאת, כאשר מספר העקורים בכל מקלט עולה על פי 2.5 מן הקיבולת. המשרד דיווח כי המקלטים אינם ערוכים לענות על צורכיהם של עקורים עם מוגבלות, שלהערכתם מונים יותר מ-15% מכלל אוכלוסיית העקורים.
משרד הבריאות הפלסטיני דיווח על מספר הולך וגדל של מקרים של מחלות מגיפה, בעוד ארגון רופאים ללא גבולות הזהיר כי הצפיפות במקלטים המאולתרים ותנאי ההיגיינה הירודים בשילוב היעדר גישה למים נקיים מגבירים את הסיכון למחלות המועברות דרך מים.
אנשים עם מוגבלות שהפכו עקורים ונמצאים כעת בבתי חולים, בבתי ספר ובמחנות מאולתרים, דיווחו כי הם סובלים מצפיפות קשה, מתנאים מחרידים ומחוסר גישה לשירותים בסיסיים. אל-מסרי, ששוהה בבית חולים, אמר: "יש לי שטח של רק מטר אחד. אני לא יכול לזוז, ואין מספיק שירותים לכולם".
אבו שאקר אמר שבבית הספר שהוא שוהה בו ישנם 4,000 בני אדם: "כל פינה בבית הספר מלאה, כשפונים ימינה, יש שם מישהו, שמאלה, אותו דבר. רוב האנשים מנסים להתאים את הגוף למקום שיש על הרצפה. אין להם גם במה להתכסות, ואין פרטיות".
אימאן, האישה בת ה-19 עם לקות השמיעה, אמרה שהיעדר גישה למכשיר שמיעה תורם לחרדה ולפחד: "אני מרגישה לבד, מבודדת מכל האנשים [...] אני לא יכולה ליצור קשר עם אף אחד, אין חשמל בבתי הספר, אין אינטרנט ואין טלפונים. יצאתי מהבית בלי כלום".
אחותה של אימאן, עביר, בת 30, שגם לה לקות שמיעה, אמרה כי היא מרגישה מחנק עקב הצפיפות במקלט: "החוויה הזו כואבת, אני לא יכולה לחשוב או להתרכז. אני לא יכולה לנשום. אני מרגישה בנוח רק בבית שלי וזהו".
היעדר גישה למים
כרכיב של המצור המוחלט שהטילה על הרצועה, ניתקה ישראל את אספקת המים ב-11 באוקטובר. אנשים עם מוגבלות אמרו שיש להם גישה מוגבלת למי שתייה נקיים, וכמה מהם אמרו שאין להם ברירה אלא להשתמש במי תהום. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים דיווח בעבר כי מי התהום ברצועה "לא ראויים לשתייה" כמעט בכלל.
אבו שאקר אמר שלאנשים עם מוגבלות כמוהו קשה יותר להשיג מי שתייה נקיים. לדבריו, לעתים קרובות אין לו ברירה, אלא לשתות את המים המסופקים על ידי העירייה המשמשים בדרך כלל רק לשירותים.
ואם לא די בכך, אפילו מי התהום עלולים להיות בלתי-נגישים עקב מחסור בחשמל לשאיבתם.
מוסלח, אדם בעל לקות ראייה שמארח בביתו 40 עקורים נוסף על משפחתו בת חמש הנפשות, אמר שהוא נאלץ ללכת ברגל מרחק של שלושה קילומטרים מדי יום כדי להביא מים: "מכיוון שאני לא יכול לראות, אני לוקח את הבת שלי איתי. אנחנו הולכים שלושה קילומטרים כדי להגיע למקום חלוקת המים [...] המים שהם נותנים לנו לא מספיקים ל-40 איש".
אל-מדהון, האישה בת ה-39 המתגוררת במחנה, אמרה: "אני לא מכירה פה אנשים. אין לי גישה למים ולאוכל ואני לא מרגישה בטוחה".
היעדר גישה למזון
עוד לפני 7 באוקטובר, נסמכה 80% מאוכלוסיית הרצועה על סיוע הומניטרי ורבים התקשו להשיג די מזון. ב-21 באוקטובר, כינתה תוכנית המזון העולמית של האו"ם את התנאים בתוך עזה "קטסטרופליים" ואמרה כי יש "צורך נואש במזון".
אנשים עם מוגבלות שרואיינו דיווחו כולם על קשיים בסיפוק צורכי מזון בסיסיים ואמרו כי מוגבלותם משפיעה על יכולתם להשיג מזון לעצמם ולמשפחותיהם.
לפני 7 באוקטובר, נסמכו אבו שאקר ומשפחתו על מזון שחולק על ידי אונר"א. אבו שאקר אמר שהוא מתאמץ מאוד לקנות אוכל: "בדרך כלל, עבור אנשים עם מוגבלות, אחד מבני המשפחה שלהם הולך ומקבל את מה שצריך. אבל מכיוון שאני האבא ולא רוצה לסכן אף אחד ממשפחתי, אני הולך בעצמי – למרות המוגבלות שלי – להשיג את כל המצרכים הבסיסיים".
אבו שאקר אמר כי מיום ליום קשה יותר להשיג מזון: "מאפיות הופצצו או שאזל בהן הקמח. אנחנו 11 נפשות במשפחה שלי, ואפשרו לי היום לקנות רק 25 פיתות, וזה לא מספיק. גם הכסף שלי הולך ואוזל".
מוסלח אמר שאין אוכל לילדים ולמבוגרים עם מוגבלות הזקוקים לתזונה מיוחדת. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים דיווח כי המזון שחולק לאחר כניסת משאיות הסיוע לא ענה על הצרכים של אנשים עם דיספאגיה, קושי בבליעה, שלוקים בו אנשים עם מגוון רחב של מוגבלויות ומצבים רפואיים.
גישה לתברואה/שירותים
כל האנשים עם מוגבלות שרואיינו אמרו כי השירותים בבתי הספר, בבתי החולים ובמקלטים אחרים אינם נגישים עבורם. אל-מסרי אמר: "בית החולים שבו אנחנו נמצאים אינו מיועד לאנשים עם מוגבלות; האסלה לא מתאימה לאנשים שמשתמשים בכיסא גלגלים. זה מצב שמקשה עליי מאוד להשתמש בשירותים".
מוסלח אמר כי רוב השירותים בבתי החולים ובבתי הספר של אונר"א הם שירותי כריעה שאינם נגישים כלל לאנשים רבים עם מוגבלות גופנית.
ד"ר מוסטפא אמר שאמו בת ה-75 מתקשה במיוחד שכן אינה יכולה להשתמש בשירותים הבלתי-נגישים בבית החולים שהיא שוהה בו. הוא אמר גם כי אינו יכול להשיג מוצרי ספיגה עבורה וכי בבית החולים אזל נייר הטואלט. לדבריו, "קשה מאוד להקפיד על היגיינה. לא יכולתי להתקלח מאז תחילת המלחמה. גם אמא שלי לא. אף אחד במשפחה שלי לא היה יכול".
אל-מדהון אמרה שגישה לשירותים היא הבעיה הגדולה ביותר שלה, בייחוד כיוון שאין לה כיסא גלגלים או הליכון: "אני זוחלת על הרצפה כדי להגיע לשירותים".
כל המרואיינים אמרו שאינם יכולים להשיג מוצרי היגיינה בסיסיים כמו נייר טואלט וסבון, ושהם חוששים מהתפרצות מחלות.
השפעה על בריאות הנפש
בספטמבר 2022, דיווח משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים כי שליש מאוכלוסיית הרצועה זקוקים לשירותים פסיכו-סוציאליים עקב מצוקה נפשית גוברת ובעיות בריאות נפש. ארגון Human Rights Watch דיווח בדצמבר 2020 כי אנשים עם מוגבלות מתמודדים עם מצוקה נפשית עקב הסגר שישראל מטילה ועקב חוויות טראומטיות, לרבות חוסר יכולת לברוח ופחדים מתקיפות עתידיות.
ההפצצות והמצור הנוכחיים החריפו את הפגיעה בבריאות הנפש בקרב אזרחים ברצועה, לרבות טראומה בקרב ילדים.
אבו שאקר אמר שבתו בת השמונה לא חזרה לעצמה לאחר שנפצעה במהלך תקיפה אווירית: "כל פעם שאנחנו שומעים טיל או פצצה, בת הזקונים שלי מנסה לאטום את האוזניים כדי לא לשמוע. יש לה תגובה רגשית. כמבוגרים, אנחנו כל כך מבולבלים. אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם כל מה שקורה".
מומחי בריאות תיארו את השפעת ההפצצות והמצור על בריאות הנפש של אנשים עם מוגבלות. פידאא עומר, הפסיכולוגית העובדת בבית הספר היסודי לבנות בח'אן יונס בדרום רצועת עזה שחוסות בו כעת 3,000 משפחות, רבים מהם אנשים עם מוגבלות, אמרה:
מה שאני רואה זה הרבה פחד. הרבה עצב ואכזבה. אנחנו מתים כל יום ושום דבר לא משתנה. כשאני בבית הספר, אני רואה הרבה אנשים בוכים. יש ילדים ומבוגרים שהפסיקו לדבר. אי-אפשר לקבל מהם שום תגובה. ואז יש תגובות ענקיות לכל סוג של צליל, במיוחד אצל הילדים. הם מנסים לאטום את האוזניים כדי לא לשמוע את ההפצצה. כאשר למבוגר או לילד יש מוגבלות, זה עוד יותר קשה להם. במיוחד אנשים שלא שומעים.
עומר מספרת כי אנשים רבים עם לקויות שמיעה נמלטו מבתיהם ללא מכשירי השמיעה והם אינם יכולים לתקשר עם אלפי האנשים האחרים השוהים בבית הספר הצפוף והלא מוכר. ניסרין, אישה בת 40 עם לקות שמיעה, השוהה בבית הספר שעומר עובדת בו, אמרה: "הבית שלי הופצץ, כל כך הרבה ילדים נהרגו, המשפחה שלי חסרת בית, אני לא יודעת שום דבר על החברים שלי ומכשיר השמיעה שלי לא איתי. אני לא יכולה לתקשר ואני אפילו לא יודעת על מה לדבר".
עומר הוסיפה כי "אנשים עם מוגבלות גופנית נאלצו לברוח גם ללא כיסאות הגלגלים וההליכונים, ובית הספר לא בנוי עבור משתמשים בכיסאות גלגלים [...] זה מעורר רגשות רבים ושונים לגבי התנהלותם השגרתית במצבם הנוכחי".
עומר תיארה אילו צעדים היא נוקטת כדי לספק לאנשים מידה מסוימת של תמיכה:
יש לי רגשות משלי, אבל אני מנסה כמיטב יכולתי לתמוך באנשים שם. לדוגמה, אני לוקחת איתי את נגן ה-MP3 שלי ומשמיעה מוזיקה כדי לשנות את ההרגשה שלהם, רק להפסיק את המחשבות על המלחמה. אני גם מנסה לארגן מפגשי ציור, בתקווה שזה יעזור למצב הרוח, [וגם] כתיבה וסיפור סיפורים.
