During a demonstration in Alexandria, protesters hold pictures of 28-year-old Khaled Said, beaten to death on the streets of Alexandria by two undercover police officers on June 6, 2010. Said’s death set off an unprecedented series of demonstrations across the country.

© 2010 AP Photo

(קהיר) - ארגון Human Rights Watch אמר בדו"ח שפרסם היום כי עינויים הם בעיה חמורה במצרים וכי הדרישה להפסקת ההתעללות המשטרתית היא אחד הכוחות המניעים מאחורי ההפגנות ההמוניות שסחפו את המדינה במהלך השבוע האחרון. לדברי ארגון Human Rights Watch, על הממשלה במצרים להעניק עדיפות גבוהה למיצוי הדין עם האחראים לעינויים ולביטול חוקי החירום המאפשרים תרבות של פטור מעונש לאנשי כוחות הביטחון.

הדו"ח "'תלחץ עליו עד שהוא יודה': פטור מעונש על עינויים במצרים", שאורכו 95 עמודים (באנגלית), מתעד כיצד ממשלתו של הנשיא חוסני מובארק מעניקה הסכמה שבשתיקה להתעללות משטרתית בכך שאינה דואגת לכך שגורמי אכיפת החוק שנטען כי ביצעו עינויים ייחקרו ויועמדו לדין פלילי, ומותירה את הקרבנות ללא סעד.

לדברי ג'ו סטורק, סגן מנהלת חטיבת המזרח התיכון וצפון אפריקה בארגון Human Rights Watch, "מגיע לתושבי מצרים שמדינתם תשים אחת ולתמיד קץ לנוהג המושרש כל כך של שימוש בעינויים. להתנהלותה המבישה של ממשלת מצרים בתחום זה יש חלק עצום בסיבות שבעטיין ההמונים ממשיכים לצאת בימים אלה לרחובות".

המקרה של ח'אלד סעיד, גבר בן 28 שהוכה למוות בחודש יוני בידי שני שוטרים בלבוש אזרחי ברחוב בעיר אלכסנדריה, עמד בראש הכותרות וגרר הפגנות ברחבי המדינה. התובע המקומי סגר תחילה את תיק החקירה, והורה לקבור את סעיד, אך בעקבות התגברות המחאה הציבורית החליט התובע הכללי לפתוח את החקירה מחדש ולהעביר את הנושא לטיפול בית המשפט. "כולנו ח'אלד סעיד" הוא שמה של קבוצת פייסבוק שתרמה לפרוץ ההפגנות ההמוניות ב-25 בינואר 2011.

הדו"ח מאיץ בגורמים רשמיים לבצע  רפורמות חוקיות, מבניות ופוליטיות כדי להבטיח שמערכת המשפט תמצה את הדין עם האחראים לעינויים ותרתיע מפני שימוש בעינויים בעתיד. בדו"ח נבחנו עשרות מקרי עינויים ומוות במשמורת המדינה שהקרבנות או בני משפחותיהם הגישו בגינם תלונות ופתחו בכך בהליכים משפטיים.

לדברי ארגון Human Rights Watch, רוב רובן של התלונות על עינויים לעולם לא מגיעות לבתי המשפט, כיוון שהמשטרה מהלכת אימים על הקרבנות המגישים את התלונות ועל העדים, בשל מערכת משפטית לקויה ובשל עיכובים בהפניית הנפגעים לבדיקות רפואיות. גורם נוסף לכך היא העובדה שמלאכת איסוף הראיות וזימון העדים מוטלת על אותה יחידה משטרתית שאליה משתייכים המענים.

המקרה של סעיד היה יוצא דופן. היה זה אחד המקרים הבודדים שבהם הסיקור התקשורתי וזעם הציבור גרמו לאנשי משרד התובע הכללי להתערב באופן שהבטיח חקירה מהירה ומלאה. בחודש נובמבר 2009 פרסמה המשטרה נתונים שלפיהם בין השנים 2006 ו-2009 דנו בתי המשפט במצרים רק שישה שוטרים לעונש בגין עינויים ויחס בלתי אנושי, על אף מאות תלונות שהוגשו על עינויים ועל מוות במשמורת. בחודש יולי 2010 אישר בית דין לערעורים באלכסנדריה עונש מאסר של חמש שנים שנגזר על שוטר שביעי.

לדברי סטורק, "במדינה שבה העינויים עודם בעיה חמורה ושיטתית, העובדה ששבעה שוטרים בלבד הורשעו במהלך ארבע שנים משקפת ניתוק משווע מהמציאות, ומותירה מאות קרבנות ומשפחות ללא דין צדק".

ארגון Human Rights Watch מצא כי גורמי אכיפת החוק משתמשים בעינויים ובהתעללות כדבר שבשגרה - הן כלפי עבריינים פליליים רגילים והן כלפי מתנגדי שלטון ועצירים ביטחוניים - כדי לגבות מהם הודאות בכפייה, כדי לסחוט מהם מידע אחר או פשוט כדי להענישם.