שאלות ותשובות על מעשי האיבה בין ישראל לחמאס
30 בדצמבר 2008
השאלות והתשובות שלפניכם עוסקות בנושאים הקשורים למשפט ההומניטארי הבינלאומי (דיני המלחמה), החל על העימות הנוכחי בין ישראל לחמאס. בשל הקשיים הביטחוניים וההגבלות על הגישה לרצועה, לא ערך עד כה ארגון Human Rights Watch חקירה משמעותית בשטח. בכוונתנו לספק קווים מנחים שיסייעו בניתוח המצב למי שמעוניין לבחון את הלחימה כמו גם לצדדים לעימות ולכל מי שיש באפשרותו להשפיע עליהם.
שאלות ותשובות אלה מתמקדות במשפט הבינלאומי החל על ניהול מעשי האיבה על-ידי כל אחד מהצדדים לעימות. הן אינן מתייחסות לסוגיית צדקתן של ההתקפות של חמאס או של ישראל, או לנושאים אחרים הנוגעים ללגיטימיות של הפתיחה במלחמה. בהתאם למנדט הארגוני שלו, מחזיק ארגון Human Rights Watch בעמדה ניטראלית בנוגע לסוגיות אלה של jus ad bellum (הדינים הנוגעים לצדקת השימוש בכוח מזוין), שכן אנו מאמינים כי זוהי הדרך הטובה ביותר לקדם את מטרתנו העיקרית: עידוד כל הצדדים לעימות המזוין לכבד את המשפט ההומניטארי הבינלאומי, או את ה- jus in bello (הדינים הנוגעים לניהול מניח את הדעת של מלחמה).
אילו דינים של המשפט ההומניטארי הבינלאומי חלים על העימות הנוכחי בין ישראל וחמאס?
נגד מי ניתן לצאת למתקפה צבאית?
מהן החובות של ישראל וחמאס בנוגע ללחימה באזורים מיושבים?
האם צדדים לוחמים נדרשים להזהיר אזרחים מראש על התקפות? מה נחשב לאזהרה "יעילה"?
האם ישראל רשאית לתקוף באופן חוקי תחנות משטרה ואנשי משטרה ברצועת עזה?
האם ישראל רשאית לתקוף מסגדים ברצועת עזה?
האם ירי הרקטות של חמאס על ישראל חוקי?
האם זה חוקי לתקוף באופן ממוקד מנהיגים של חמאס ואת משרדיהם ובתיהם?
האם רשאית ישראל לתקוף את תחנות הרדיו והטלוויזיה של חמאס?
האם המצור שמטילה ישראל על רצועת עזה חוקי?
מהן חובותיהם של ישראל וחמאס ביחס לסוכנויות הומניטאריות?
על מי ניתן להטיל את האחריות להפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי?
אילו דינים של המשפט ההומניטארי הבינלאומי חלים על העימות הנוכחי בין ישראל וחמאס?
על העימות המזוין הנוכחי בין ישראל לבין חמאס וארגונים פלשתיניים חמושים נוספים חלים כללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי ההסכמי וכן כללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי המנהגי. המשפט ההסכמי, וחשוב מכל סעיף 3 המשותף לכל אמנות ג'נבה משנת 1949 שישראל היא צד להן, קובע סטנדרטים מינימאליים החלים על כל הצדדים המעורבים בסכסוך מזוין שאינו בינלאומי - כלומר, סכסוך בין מדינה לבין ארגון חמוש שאינו מדינה. דיני הכיבוש, המעוגנים באמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949, רלוונטיים גם הם. דינים אלה מוסיפים לחול ברצועת עזה בשל שליטתה המתמשכת של ישראל בהיבטים רבים של החיים ברצועה, על אף נסיגת כוחותיה. נוסף לכך, הדינים המנהגיים של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, המעוגנים בנוהג מבוסס של מדינות, מחייבים את כל הצדדים לסכסוך מזוין, כולל מדינות וארגונים חמושים שאינם מדינות.
המשפט ההומניטארי הבינלאומי מקנה לאזרחים ולאנשים אחרים שאינם לוחמים הגנה מפני סכנות העימות המזוין. הוא מתייחס לניהול מעשי האיבה - אמצעי ודרכי הלחימה - של כל הצדדים לעימות. הכלל הראשון במעלה קובע כי על הצדדים לעימות להבחין בכל עת בין לוחמים לבין אזרחים. אסור, בכל מצב שהוא, לכוון התקפות על אזרחים. כפי שיוסבר להלן, הצדדים ללוחמה נדרשים לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על-מנת לצמצם ככל הניתן את הפגיעה באזרחים ובאובייקטים אזרחיים. כמו כן עליהם להימנע מהתקפות שאינן מבחינות בין לוחמים לאזרחים, או מהתקפות שיגרמו נזק שאינו מידתי לאוכלוסייה האזרחית.
סעיף 3 המשותף מקנה מספר הגנות בסיסיות לאזרחים ולאנשים שיצאו ממעגל הלחימה כמו לוחמים שבויים ומי שנכנעו או אינם מסוגלים להילחם בשל פציעה או מחלה. הסעיף אוסר על נקיטה באלימות נגד אנשים כאלה - ובייחוד על רצח, יחס אכזרי ועינויים - וכן על פגיעה בכבודם האישי ועל יחס מבזה או משפיל.
אמנת ג'נבה הרביעית (וכללי האג משנת 1907), העוסקים בדיני הכיבוש, מתייחסים לנושאים כמו גישה לסיוע הומניטארי ומעצר של אזרחים מסיבות ביטחוניות. כפי שצוין לעיל, ארגון Human Rights Watch סבור כי רצועת עזה עודנה נתונה במצב של כיבוש, על אף שישראל הסיגה את כוחותיה ואת מתנחליה בשנת 2005. זאת כיוון שישראל מוסיפה לשלוט במרחב האווירי והימי של הרצועה ובגבולותיה היבשתיים, כמו גם ברשתות החשמל, המים, הביוב והתקשורת הטלפונית ובמרשם התושבים.
נגד מי ניתן לצאת למתקפה צבאית?
המשפט ההומניטארי הבינלאומי מגביל את האמצעים ואת שיטות הלחימה המותרים לצדדים לסכסוך מזוין ומחייב אותם לכבד אזרחים ולוחמים שבויים ולהגן עליהם. הרעיונות המונחים ביסודו של משפט זה הם "חסינות אזרחית" ועקרון ה"הבחנה". בעוד המשפט ההומניטארי הבינלאומי מכיר בכך שלא ניתן להימנע ממספר מסוים של נפגעים אזרחיים במהלך סכסוך מזוין, הוא מטיל על הצדדים ללחימה חובה להבחין בכל עת בין לוחמים לבין אזרחים, ולמקד את התקפותיהם רק בלוחמים ובמטרות צבאיות אחרות. אזרחים מאבדים את חסינותם מפני התקפה רק כאשר הם משתתפים באורח ישיר במעשי האיבה, ורק למשך פרק הזמן שבו הם משתתפים.
המשפט ההומניטארי מגן גם על אובייקטים אזרחיים, המוגדרים ככל דבר שאינו נחשב למטרה צבאית. חל איסור על התקפות ישירות נגד אובייקטים אזרחיים כגון בתים ודירות, אתרי דת, בתי-חולים, בתי-ספר ואתרים תרבותיים - אלא אם כן נעשה בהם שימוש למטרות צבאיות. אובייקטים אזרחיים הופכים למטרה לגיטימית להתקפה כאשר הם הופכים לאובייקטים צבאיים - כלומר, כאשר הם תורמים תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית, והשמדתם, תפיסתם או נטרולם יקנו יתרון צבאי מובהק. שימוש כזה יכלול פריסה של כוחות צבאיים במקומות שהיו נחשבים בדרך כלל לאובייקטים אזרחיים. כאשר קיים ספק בנוגע לטיבו של אובייקט, חובה להניח שהוא אזרחי.
המשפט ההומניטארי אוסר על התקפות חסרות הבחנה. התקפות חסרות הבחנה הן כאלה שמטבען פוגעות במטרות צבאיות ובאזרחים ובאובייקטים אזרחיים גם יחד, ללא הבחנה. דוגמאות להתקפות חסרות הבחנה הן התקפות שאינן מכוונות נגד מטרה צבאית ספציפית או התקפות שבהן נעשה שימוש בכלי-נשק שאותם לא ניתן לכוון על מטרה צבאית ספציפית. התקפות חסרות הבחנה אסורות כוללות הפצצה של אזור, שהינה התקפה המבוצעת באמצעות ארטילריה או באמצעים אחרים, תוך התייחסות למספר מטרות צבאיות מובהקות הנפרדות בבירור זו מזו והממוקמות באזור שבו קיים ריכוז של אזרחים ושל אובייקטים אזרחיים, כאל מטרה צבאית אחת.
כמו כן אסורות התקפות המפרות את עקרון המידתיות. התקפות שאינן מידתיות הן אלה שניתן לצפות כי יגרמו לאובדן נלווה של חיי אזרחים או לנזק נלווה לאובייקטים אזרחיים שיהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הממשי והישיר שלו ניתן לצפות מההתקפה.
מהן החובות של ישראל וחמאס בנוגע ללחימה באזורים מיושבים?
רצועת עזה היא אחד האזורים המיושבים בצפיפות הרבה ביותר בעולם. המשפט ההומניטארי הבינלאומי אינו אוסר על לחימה באזורים עירוניים, אף שנוכחותם של אזרחים רבים מטילה על הצדדים הלוחמים חובה חמורה יותר לנקוט באמצעים על-מנת למזער את הנזק לאזרחים.
החוק ההומניטארי מחייב את הצדדים לסכסוך לנקוט בזהירות מתמדת במהלך פעולות צבאיות על-מנת לחוס על חייה של האוכלוסייה האזרחית ו"לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים" על-מנת למזער את האובדן הנלווה של חיי אזרחים ואת הנזק הנלווה לאובייקטים אזרחיים. אמצעי זהירות אלה כוללים עשיית כל הניתן על-מנת לוודא כי האובייקטים אותם תוקפים הם מטרות צבאיות ולא אזרחים או אובייקטים אזרחיים, ומתן "אזהרה מוקדמת יעילה" בדבר ההתקפה כאשר הנסיבות מאפשרות את הדבר.
כוחות הפרוסים באזורים מיושבים חייבים להימנע ממיקום מטרות צבאיות בסמוך לאזורים המיושבים בצפיפות, ולהתאמץ להרחיק אזרחים מקרבתן של מטרות צבאיות. על הצדדים הלוחמים נאסר להשתמש באזרחים על-מנת להגן על מטרות או על פעולות צבאיות מפני התקפה. "הגנה" משמעותה כאן שימוש מכוון בנוכחותם של אזרחים על-מנת להעניק לכוחות או לאזורים צבאיים חסינות מפני התקפה. דוגמה פשוטה לשימוש ב"מגנים אנושיים" היא השתלטות על ביתה של משפחה מבלי להתיר לבני הבית לעזוב את המקום ולמצוא מחסה, על-מנת להרתיע את האויב מפני התקפה.
אולם, בה בעת, גם הצד התוקף אינו משוחרר מחובתו להביא בחשבון את הסכנה הנשקפת לאזרחים רק מפני שהוא סבור שהצד המתגונן אחראי לכך שמיקם מטרות צבאיות לגיטימיות בתוך או בקרבת אזורים מיושבים. במילים אחרות, נוכחות מפקד של חמאס או של מתקן צבאי בתוך אזור מיושב אין בה כדי להצדיק תקיפה של האזור תוך התעלמות מהאיום הנשקף לאוכלוסייה האזרחית.
האם צדדים לוחמים נדרשים להזהיר אזרחים מראש על התקפות? מה נחשב לאזהרה "יעילה"?
מאז החלה ההתקפה האווירית הישראלית על רצועת עזה ב-27 בדצמבר 2008, השמיעה ישראל אזהרות כביכול בדבר התקפות, שהופנו לאוכלוסייה האזרחית. האזהרות נמסרו בצורת כרוזים שפוזרו ממטוסי קרב ובאמצעות הודעות טלפוניות. הכרוזים, החתומים על-ידי מפקדת צה"ל, מופנים ל"תושבי האזור" ומצהירים: "למען ביטחונכם הנכם מתבקשים לפנות את האזור מיד". האזהרות הטלפוניות, שנמסרו בחלקן בשיחה "חיה" שבה פנה המתקשר לנמען בשמו ובחלקן הוקלטו מראש, הודיעו לתושבי הרצועה כי עליהם לעזוב את בתיהם שכן "פעילות טרור" התקיימה באזור מגוריהם.
המשפט ההומניטארי הבינלאומי מחייב את הצדדים ללוחמה, לתת "אזהרה מוקדמת יעילה" בדבר התקפות העלולות להשפיע על אוכלוסייה אזרחית, עד כמה שהנסיבות מאפשרות את הדבר. התשובה לשאלה מה ייחשב לאזהרה "יעילה" תלויה בנסיבות. בהערכת הנסיבות יש להביא בחשבון את תזמון האזהרה ולבחון באיזו מידה יכולים האזרחים לעזוב את האזור. נראה כי האזהרות שנתנה ישראל עד כה היו כלליות מכדי שייחשבו ל"יעילות" - זאת כיוון שלא סיפקו מידע ספציפי כלשהו בדבר מועד או מקום ההתקפה.
אזרחים שאינם מתפנים בעקבות אזהרות עודם זכאים למלוא ההגנה שמעניק המשפט ההומניטארי הבינלאומי. לולא כן, יכולים היו הצדדים ללוחמה להשתמש באזהרות כאלה על-מנת לכפות על אזרחים עקירה, ולאיים עליהם בפגיעה מכוונת אם לא יצייתו. לפיכך, גם לאחר שניתנו התראות, מחובתם של הכוחות התוקפים להמשיך ולנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על-מנת להימנע מאובדן חייהם של אזרחים ומפגיעה ברכושם. אמצעי זהירות אלה כוללים את ביטולן של התקפות כאשר מתברר כי המטרה היא מטרה אזרחית או כי הפגיעה באזרחים תהיה בלתי-מידתית ביחס ליתרון הצבאי הצפוי כתוצאה מהן.
המשפט ההומניטארי הבינלאומי אוסר גם על "מעשי אלימות או איומים באלימות שמטרתם העיקרית היא לזרוע פחד בקרב האוכלוסייה האזרחית". הצהרות הקוראות לפינוי אזורים, שאינן אזהרות ממשיות ואשר נועדו בעיקר לזרוע בהלה בקרב התושבים או לכפות עליהם לעזוב את בתיהם שלא על-מנת לשמור על ביטחונם, מהוות הפרה של איסור זה. איסור זה אינו מתייחס להשפעותיהן של התקפות חוקיות, המעוררות מטבען פחד, אלא לאותם איומים בדבר התקפות על אזרחים שנועדו למטרה ספציפית זו.
האם ישראל רשאית לתקוף באופן חוקי תחנות משטרה ואנשי משטרה ברצועת עזה?
ישראל תקפה שוב ושוב תחנות משטרה ברצועת עזה, כשהיא הורגת ופוצעת מספר רב של שוטרים. חוקיותן של התקפות אלה תלויה במספר גורמים; אין זה נכון לקבוע כי המשטרה ותחנות המשטרה ברצועת עזה נחשבות באורח אוטומטי למטרות צבאיות תקפות.
על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי נחשבת המשטרה לגורם אזרחי - לפיכך היא חסינה מפני התקפה - אלא-אם-כן שולבה קודם לכן באופן רשמי לתוך הכוחות המזוינים של אחד הצדדים לסכסוך או השתתפה באורח ישיר במעשי האיבה. לפיכך, לא ניתן לתקוף באורח חוקי אנשי משטרה העוסקים רק בפעולות שיטור רגילות, כגון כיוון התנועה או אכיפת חוק רגילה, בעוד שאנשי משטרה שהם לוחמי חמאס עשויים להיחשב למטרה לגיטימית להתקפה. אנשי משטרה העוסקים באכיפת חוק רגילה אך גם משתתפים מעת לעת בלחימה ניתן לתקוף, כמו אזרחים אחרים, רק כאשר הם משתתפים באורח פעיל במעשי האיבה, ורק למשך פרק הזמן שבו הם משתתפים בהם.
תחנות משטרה נחשבות לאובייקטים אזרחיים. עם זאת, במקרה שתחנת משטרה משמשת למטרות צבאיות, כמו מפקדה צבאית של חמאס או מקום אחסון לכלי נשק שנועדו ללחימה, ניתן לתקוף מטרה זו באורח חוקי. בכל מקרה, אסור שהתקפות כאלה יגרמו פגיעה לא מידתית באזרחים, ולפיכך, בהתקפה כזו יש להביא בחשבון כל נזק שניתן לצפות באורח סביר כי ייגרם לאנשי משטרה או לאנשים אחרים שאינם משתתפים במעשי האיבה. מבלי לערוך חקירות נוספות בשטח לא ניתן בשלב זה לקבוע האם תחנות המשטרה שהתקיפה ישראל שימשו למטרה צבאית כלשהי, והאם היו לפיכך מטרות לגיטימיות להתקפה.
האם ישראל רשאית לתקוף מסגדים ברצועת עזה?
מסגדים, כמו כל אתר פולחני אחר, נחשבים לאובייקטים אזרחיים שאסור לתקוף אלא-אם-כן הם משמשים למטרות צבאיות, כמו מפקדה צבאית או מקום אחסון לכלי נשק ולתחמושת. על כל הצדדים לנקוט באמצעי זהירות במהלך פעולות צבאיות על-מנת להימנע מפגיעה באתרי פולחן ובנכסי תרבות אחרים.
האם ירי הרקטות של חמאס על ישראל חוקי?
כצדדים לעימות מזוין, מוטלת על חמאס ועל הארגונים הפלשתיניים החמושים האחרים חובה להישמע להוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. פגיעה ממוקדת במתקנים צבאיים ובמטרות צבאיות אחרות מותרת, אך על חמאס לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על-מנת להימנע מפגיעה באזרחים ואסור לו לכוון התקפות על אזרחים או לשגר התקפות חסרות הבחנה או כאלה שיגרמו לאזרחים נזק שאינו מידתי ביחס לתועלת הצבאית הצפויה מהן. מפקדי חמאס חייבים לבחור אמצעי התקפה שניתן לכוון על מטרות צבאיות ולמזער את הנזק הנלווה לאזרחים. כאשר כלי-הנשק שבהם משתמש חמאס הם כה בלתי-מדויקים עד שלא ניתן לכוון אותם על מטרות צבאיות ללא סיכון משמעותי כי ייגרם נזק לאזרחים, עליו להימנע מהשימוש בהם. התקפות מכוונות על אזרחים אסורות בכל נסיבות שהן.
הרקטות שיורה חמאס - רקטות קסאם מייצור מקומי ורקטות "גראד" מתקדמות מעט יותר שפותחו על-ידי רוסיה - נחשבות לנשק כה בלתי-מדויק שלא ניתן לכוונו באורח המבחין בין מטרות צבאיות לאובייקטים אזרחיים. זאת לכל הפחות כאשר הן מכוונות על אזורים מיושבים - כפי שנעשה עד היום. מהצהרות של גורמים רשמיים בחמאס עולה כי הארגון מכוון את הרקטות שלו על ריכוזי אוכלוסייה ישראליים. השימוש ברקטות כאלה נגד אוכלוסייה אזרחית מפר את האיסור על התקפות מכוונות או חסרות הבחנה. בדומה לכך, צד לעימות היורה רקטות מתוך אזורים מיושבים - ובכך חושף אזרחים להתקפה נגדית - מפר את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על-מנת להגן על האזרחים שבשליטתו מפני השלכותיהן של התקפות.
האם זה חוקי לתקוף באופן ממוקד מנהיגים של חמאס ואת משרדיהם ובתיהם?
המשפט ההומניטארי הבינלאומי מתיר לתקוף באורח ממוקד מפקדים צבאיים במהלך עימות מזוין, בתנאי שהתקפות כאלה עומדות מכל בחינה אחרת בתנאים שנקבעו בכללים המגנים על אזרחים. במצב נורמלי מנהיגים פוליטיים, שהם אזרחים, אינם יכולים להיחשב למטרה לגיטימית להתקפה. החריג היחיד לכלל זה הוא כאשר תפקידם כולל פיקוד על כוחות צבאיים, תכנון התקפות או השתתפות ישירה אחרת במעשי איבה, שבמהלכה הם הופכים למטרה לגיטימית להתקפה.
על-פי הצלב האדום הבינלאומי, השתתפות ישירה במעשי האיבה משמעותה "פעולות מלחמה אשר על-פי טבען ומטרתן סביר שיגרמו נזק ממשי לאנשים ולציוד של הכוחות החמושים של האויב", והיא כוללת פעולות הגנה. לפיכך, מנהיגים מדיניים של חמאס המפקדים על כוחות לוחמים ייחשבו למטרות לגיטימיות. עם זאת, אין די בעצם היותו של אדם מנהיג של חמאס על-מנת להפוך אותו למטרה לגיטימית להתקפה צבאית.
תקיפה של אתר שבו מתגוררים או עובדים לוחמים מותרת בעקרון. עם זאת, כמו בכל התקפה על מטרה צבאית לגיטימית אחרת, על הכוח התוקף להימנע מהתקפה אם זו צפויה לגרום נזק שאינו מידתי לאוכלוסייה האזרחית או אם תבוצע באורח שאינו מבחין בין לוחמים לאזרחים. בהתאם לחובתו לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על-מנת להימנע מפגיעה באזרחים, על הכוח התוקף לשקול גם האם קיימים אתרים חלופיים שבהם ניתן לתקוף את הלוחמים מבלי להעמיד אזרחים בסיכון.
האם רשאית ישראל לתקוף את תחנות הרדיו והטלוויזיה של חמאס?
התקפות צבאיות על מתקני שידור המשמשים לתקשורת צבאית הן לגיטימיות על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, אך התקפות כאלה על תחנות טלוויזיה ורדיו אזרחיות אסורות, אם נועדו בעיקר לפגוע במורל הציבורי או להפעיל לחץ פסיכולוגי על האוכלוסייה האזרחית. תחנות הטלוויזיה והרדיו האזרחיות הן מטרות לגיטימיות רק כאשר הן עונות על הקריטריונים שנקבעו למטרה צבאית לגיטימית; כלומר, אם נעשה בהן שימוש באופן שתורם "תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית" והשמדתן בנסיבות השוררות באותה עת יש בה כדי להעניק "יתרון צבאי מובהק". ספציפית לענייננו, מתקני השידור האזרחיים המופעלים על-ידי חמאס יוכלו להיחשב למטרות צבאיות אם, למשל, יעשה בהם שימוש על-מנת לשגר פקודות צבאיות או לקדם באורח ממשי אחר את המערכה הצבאית של חמאס נגד ישראל. אולם, מתקני שידור אזרחיים אינם הופכים למטרות צבאיות לגיטימיות פשוט מפני שהם משדרים תעמולה לטובת חמאס או נגד ישראל. בדיוק כפי שהחוק אינו מתיר לתקוף אוכלוסייה אזרחית על-מנת לפגוע במורל שלה, כך הוא אוסר גם על תקיפת מתקנים המשמשים לעיצוב דעת הקהל ותו לא; שני הדברים אינם תורמים באורח ישיר לפעולות צבאיות.
גם כאשר תחנות שידור הופכות למטרות צבאיות לגיטימיות, כיוון שהן משמשות להעברת תשדורות צבאיות, עומדת בעינה החובה לכבד את עקרון המידתיות. משמעות הדבר היא כי על הכוחות הישראליים לוודא בכל עת שהסיכונים הנשקפים לאוכלוסייה אזרחית כתוצאה מביצוע התקפה כזו אינם עולים על התועלת הצבאית הצפויה ממנה. על הכוחות לנקוט באמצעי זהירות מיוחדים ביחס למבנים הממוקמים באזורים עירוניים, כולל מתן אזהרה מוקדמת על התקפה בכל עת שהדבר ניתן.
האם המצור שמטילה ישראל על רצועת עזה חוקי?
על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, ישראל עודנה הכוח הכובש ברצועת עזה, אף שהסיגה את נוכחותה הצבאית הקבועה ואת מתנחליה בשנת 2005. זאת כיוון שהיא מוסיפה לשלוט באורח יומיומי ואפקטיבי ברוב היבטי החיים ברצועה. כפי שצוין לעיל, בנוסף לשליטה האפקטיבית בגבולות היבשה, האוויר והים של הרצועה, יש לישראל שליטה ניכרת גם בכל הנוגע לרשתות החשמל, המים, הביוב והתקשורת הטלפונית בשטח זה ובמרשם התושבים. ישראל מוסיפה לאכוף על רצועת עזה מצור, אמצעי השולל מאוכלוסייתה מזון, דלק ושירותים בסיסיים ומהווה צורה של ענישה קולקטיבית תוך הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.
מהן חובותיהם של ישראל וחמאס ביחס לסוכנויות הומניטאריות?
על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, צדדים לסכסוך חייבים לאפשר מעבר מהיר, ללא הפרעה, של סיוע הומניטארי אשר יחולק באורח חסר פניות לאוכלוסייה הנצרכת לו. הכוחות הלוחמים חייבים להסכים לאפשר את קיומם של מבצעי סיוע ואינם רשאים לסרב לכך מטעמים צבאיים. הכוחות יכולים לנקוט באמצעים שונים על-מנת לשלוט בתוכן המשלוחים ההומניטארי ובדרך העברתם, על-מנת לוודא שאינם כוללים כלי נשק. עם זאת, עיכוב מכוון של משלוחי סיוע הוא אסור.
נוסף לכך, המשפט ההומניטארי הבינלאומי מחייב את הכוחות הלוחמים להבטיח את חופש התנועה של אנשי צוותי הסיוע, החיוני לביצוע תפקידם. הגבלות על תנועתם ניתן להטיל באורח זמני בלבד ורק בשל צורך צבאי חיוני.
על מי ניתן להטיל את האחריות להפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי?
הפרות חמורות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, המבוצעות מתוך כוונה פלילית, הן פשעי מלחמה. פשעי מלחמה, המפורטים בהוראות הנוגעות ל"הפרות החמורות" של אמנות ג'נבה וכן כמשפט מנהגי בחוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי ובמקורות אחרים, כוללים קשת רחבה של עבירות, עליהן נמנות בית היתר התקפות מכוונות, חסרות הבחנה ולא-מידתיות, הפוגעות באזרחים, לקיחת בני ערובה, שימוש במגנים אנושיים והטלת עונשים קולקטיביים. כמו כן ניתן להטיל על יחידים אחריות פלילית על ניסיון לבצע פשע מלחמה וכן על תכנון של פשע מלחמה ועל עזרה או הסתה לביצועו.
נוסף לכך, אנשים שתכננו פשעי מלחמה או הסיתו לביצועם עשויים להימצא גם הם אחראים. ניתן גם להעמיד לדין מפקדים ומנהיגים אזרחיים בשל אחריותם הפיקודית לפשעי מלחמה, כאשר ידעו או צריכים היו לדעת על ביצועם ונקטו באמצעים בלתי-מספקים על-מנת למנוע אותם או להעניש את האחראים להם.
על מדינות חלה החובה לחקור ולהעמיד לדין באורח הוגן אנשים הנמצאים בשטחן והנחשדים במעורבות בפשעי מלחמה.
