תגובת הנגד של מפרי הזכויות: התעצמות ההתקפות על פעילים, ארגונים ומוסדות המקדמים את זכויות האדם

מאת קנת' רות'

כל ממשלה מתפתה לעתים להפר את זכויות האדם. כדי לעודד מדינות לעמוד בפיתוי זה, התנועה לזכויות האדם פועלת להעלאת מחירן של ההפרות, כלומר להטיית שיקולי העלות-תועלת העומד מאחורי פעולות הממשלה.

בשנים האחרונות נחלה התנועה לזכויות האדם הצלחה רבה יותר בהעלאת מחירן של ההפרות. כיום, הפעילים יכולים לחשוף הפרות המבוצעות כמעט בכל מקום בעולם, לכוון זרקור של קלון אל האחראים להן ולגייס ממשלות ומוסדות המוטרדים מהנושא כדי שיפעילו את השפעתם למען הקרבנות. במקרים חמורים, התנועה מצליחה לשכנע תובעים בינלאומיים להעמיד לדין את האחראים להפרות. מדובר באמצעים יעילים, שהוכיחו את עצמם גם כאשר תומכים מסורתיים של זכויות האדם התגלו כמשענת קנה רצוץ. יעילותם של כלים אלה גררה תגובת נגד, אשר התעצמה במיוחד בשנת 2009.

ממשלות מסוימות, המפרות את זכויות האדם, ואשר פועלות לעתים בשיתוף פעולה אחת עם השנייה ולעתים אחרות באופן מקביל, מרכזות את מאמציהן במתקפה נחרצת על פעילים, ארגונים ומוסדות המקדמים את זכויות האדם. מטרת המתקפה היא להשתיק את השליח, להסיט את הלחץ, ולהוריד את מחיר הפרת זכויות האדם.

ניתן לטעון כי התקפות אלה מעניקות שלא במתכוון תעודת כבוד לתנועה לזכויות האדם. הרי אלמלא חשו הממשלות את אש המאבק, לא היו טורחות להחניק את מקורותיה. אך מניעיהן הציניים אינם גורעים מן הסכנה. ממשלות אלה נתלות בעילות שונות כדי לתקוף את אושיותיה של התנועה למען זכויות האדם.

שיטות הפעולה מגוונות, החל ברמזים דקים וכלה במעשים גלויים לכול, מהמעודן ועד לחסר הרחמים. במקרים מסוימים, פעילים לזכויות האדם הוטרדו, נעצרו ולעתים אף נהרגו, כאשר בין הנפגעים היו פעילי ציבור, עיתונאים, עורכי דין, עורכי עצומות ופעילים אחרים המתעדים ומפרסמים הפרות או מגנים על קרבנות. כמו כן, ארגונים נסגרו או הושבתו. האמצעים ששימשו לכך נעו מפשיטות משטרה מן הדור הישן ועד לשימוש חדשני יותר בהגבלות המוטלות בחקיקה.

מוסדות בינלאומיים הפכו גם הם מטרה להתקפות. התפתחותה של מערכת המשפט הבינלאומית, ובייחוד של בית הדין הפלילי הבינלאומי, גררה התקפות ארסיות במיוחד מצד מנהיגי ממשלות החוששים מהאפשרות שיועמדו לדין. אלה נועדו ככל הנראה לדכא כל מוסד המסוגל להעניש את מפרי זכויות האדם. התקפות אלה מבוססות על סדרת טיעונים שכביכול נוגעים לצורך בעשיית הצדק בכל הנוגע לגרועים שבפשעים הבינלאומיים, אך למען האמת, אין להם דבר וחצי דבר עם צורך חיוני זה. בנוסף לכך, מועצת זכויות האדם של האו"ם, שהיא הגוף הבין-ממשלתי הראשון במעלה של האו"ם העוסק בזכויות האדם, נפלה קורבן למאמצים מרוכזים לפגוע ביכולתה לפעול באמצעות הגבלתם של קולות עצמאיים שאינם נשלטים בידי ממשלות.

מובן שעלייתה של תנועה חזקה לזכויות האדם לא שמה קץ להפרת הזכויות. הלחץ מסייע לעתים בריסונן של ההפרות, אך לפעמים מוצאות הממשלות יתרונות כה רבים בהפרתן של זכויות האדם עד שהן מוכנות לשלם את המחיר. עם זאת, המגמה היא של ממשלות רבות יותר ויותר המעוניינות לאחוז במקל בשני קצותיו: גם להפר את זכויות האדם וגם לא לשלם על כך את המחיר. הן מקוות להגיע למצב זה - שניתן לתארו כגן עדן למפרי זכויות האדם - באמצעות פגיעה באנשים ובמוסדות הפועלים לגבות מחיר עבור הפרה של זכויות.

מובן שממשלות מתפתות זה זמן רב לתקוף את מבשרי הבשורות הרעות. תולדותיהם של פעילי זכויות האדם רצופות בצנזורה, כליאה, "היעלמות" והרג. אך כיום, עם התחזקות התנועה לזכויות האדם והרחבת השפעתה, הפכו המאמצים להשתקת השליח מעודנים ומתוחכמים יותר. מעשי רצח מבוצעים באופן שיאפשר לטעון כי לא בוצעו. כתבי אישום פוליטיים מוגשים באצטלה של אישומים פליליים רגילים. הצנזורה מושגת באמצעות רגולציה ניטראלית כביכול. מקורות המימון נחסמים. כפי שציין בחודש אוגוסט 2009 דווח האו"ם המיוחד לעניין פעילי זכויות האדם "השיטות והאמצעים המשמשים בארצות מסוימות כדי להגביל את פעילותם של ארגונים לזכויות האדם נפוצים כיום אפילו יותר בכל רחבי העולם".

מבצעי ההפרות הללו אינם נמנים רק עם הממשלות הרודניות הקלאסיות כמו אלה של קובה וסין. מדינות דמוקרטיות כמו סרי לנקה הגבירו את לחציהן על ארגונים מקומיים ובינלאומיים לזכויות האדם המתעדים הפרות, וכך נהגו גם ממשלות כמו זו של רוסיה, שאינן נחשבות לדמוקרטיות של ממש אף על פי שהן מקיימות בחירות.

מאמצים אלה לא הצליחו עדיין להסית את קולה של התנועה לזכויות האדם. רוב הפעילים לזכויות האדם מקבלים את המחמאה הלא מכוונת המשתמעת מהתקפות הנגד ומגבירים את מאמציהם. ולמרות כל זאת, המערכה לפגוע בפעילות למען זכויות האדם מסוכנת. ארגון Human Rights Watch מבקש להדגיש סכנה זו בדו"ח העולמי לשנה זו כדי לחשוף את המגמה האמורה ולנסות להפוך אותה על פיה. הגנה טובה על זכויות האדם תלויה בחיוניותה של התנועה לזכויות האדם, הנתונה כעת למתקפה. אנו פונים לממשלות התומכות בזכויות האדם וקוראים להן לסייע בהגנה על המגנים באמצעות זיהויים של מאמצים ריאקציוניים אלה ויציאה נגדם.

התקפות על פעילים לזכויות האדם

רצח והתקפות אלימות אחרות

ממשלות משתמשות זה זמן רב ברצח לצורך השתקת ביקורת על הפרות זכויות האדם. אך כיום, המפרים נוטים שלא לפעול בגלוי, אלא בוחרים באפשרות הנוחה יותר ומסתתרים מאחורי עבודתם של "תוקפים לא נודעים" שמוסדות הצדק המקומיים מתעלמים ממעשי ההרג שלהם.

רוסיה

בשנת 2009 עמדה רוסיה בחזית מעשי התגמול הרצחניים נגד פעילי זכויות האדם. כמה מן הקורבנות עסקו, כל אחד בנפרד, בדיווח על מעצרים שרירותיים, על עינויים ועל הוצאות להורג ללא משפט שבוצעו ברפובליקה הצ'צנית שסועת המלחמה בידי כוחות הנתונים בפועל לשליטתו של נשיא צ'צניה רמזן קדירוב. תרבות הפטור-מעונש על הפרות שטופחה בידי הרשויות ברוסיה הייתה מטבע הדברים בבחינת זריקת עידוד ליוזמיהם של מעשי ההרג הללו. לדוגמה:

• בחודש יולי חטפו גברים לא מזוהים את נטליה אסטמירובה, שהייתה אחת החוקרות המובילות של הארגון הרוסי לזכויות האדם "ממוריאל", ליד ביתה בגרוזני, בירת צ'צ'ניה. אסטמירובה נרצחה ובמועד מאוחר יותר נמצאה גופתה.

• בחודש אוגוסט חטפו גורמי אכיפת חוק את זרמה סדולייבה ואת בן זוגה אליק דזבריילוב ממשרדם בעיר גרוזני. למחרת נמצאו גופות השניים ועליהן סימני ירי. בני הזוג עבדו עבור ארגון הצדקה "להציל את הדור" שהעניק סיוע לילדים שנפגעו מן הסכסוך בצ'צ'ניה.

• בחודש ינואר נרצח עומר איסראילוב בידי תוקף לא ידוע בווינה שבאוסטריה. איסראילולב שימש בעבר שומר ראשו של רמזן קדירוב והגיש נגדו תלונה על עינויים לבית הדין האירופי לזכויות האדם.

בחודש ינואר נהרגו גם עורך הדין ופעיל זכויות האדם סטניסלב מרקלוב והעיתונאית אנסטסיה באבורובה, שהתלוותה אליו, במוסקבה, מיד לאחר מסיבת עיתונאים שערך מרקלוב. שני חשודים נעצרו, ואחד מהם הודה ככל הנראה כי ירה בשניים ממניעים אישיים הקשורים לכאורה לעבודתו של מרקלוב נגד ניאו-פשיסטים ברוסיה. בעת כתיבת שורות אלה טרם התברר האם זה אכן היה המניע לרצח. מרקלוב גם ייצג את משפחתה של צעירה צ'צ'נית שנהרגה בידי קולונל רוסי. קודם לכן ייצג מרקלוב את אנה פוליטקובסקיה, עיתונאית שהתמחתה בדיווח על הפרות שבוצעו במסגרת שלטונו של קדירוב. פוליטקובסקיה נרצחה במוסקבה בשנת 2006, ורציחתה לא פוענחה עד היום.

חלק מפעילי זכויות האדם הרוסים נאלצו להתמודד עם אלימות שכוונה אליהם גם בשל עבודה שאינה קשורה לצ'צ'ניה.

• אנדריי קולגין, פעיל נגד שחיתות שעבד בארגון "ספרוודליבוסט" (צדק) בפטרוזבודסק שבצפון מערב רוסיה, נמצא מת בחודש יולי 2009, חודשיים לאחר שנעלם. בחימקי הסמוכה למוסקבה הותקף בחודש יולי אלברט פצ'לינצב, שפעל לחשיפת שחיתות מקומית. התוקפים היו שני גברים שירו בפצ'לינצב בפיו "כדי להשתיקו", לדבריהם.
• בחודש אוגוסט הוצת המשרד של "אמהות דאגסטן לזכויות האדם", קבוצה של אמהות שבניהן הועלמו ככל הנראה בכפייה. קודם לכן פורסם שמן של כמה מחברות הצוות של הארגון בעלון שקרא לרצוח פעילים למען זכויות האדם.
• בחודש יוני נעצר אלכסיי סוקולוב, פעיל לזכויות האדם מיקטרינבורג שבאזור אורל, בחשדות מופרכים בעליל. סוקולוב, החבר בארגון ציבורי לפיקוח על בתי הכלא, הוכה בידי שוטרים בעת שאלה לגלגו עליו ואמרו "חושב שאתה תפקח עלינו?"

מדינות אחרות

רוסיה אינה המדינה היחידה התוקפת באלימות פעילים למען זכויות האדם. עם המדינות שבהן פעילים לזכויות האדם נרצחו, "הועלמו", או הותקפו קשות בשנת 2009 נמנות:

• קניה, שבה תוקפים בלתי מזוהים רצחו בחודש מארס את אוסקר קמאו קינגרה ואת ג'ון פול אולו מקרן "אוסקר", שהיא ארגון לסיוע משפטי. הרצח אירע בעיר ניירובי לאחר שהשניים תדרכו את דווח האו"ם המיוחד פיליפ אלסטון על הוצאות להורג ללא משפט שהמשטרה מבצעת.
• בורונדי, שבה נרצח בחודש אפריל ארנסט מאנירומווה מארגון "אולוקום" למאבק בשחיתות. תחילה הקימה הממשלה ועדה שביצעה חקירת דמה. לאחר שהופעלו עליה לחצים, הקימה הממשלה בחודש אוקטובר ועדה נוספת שנראה כי נועדה הפעם לבצע חקירה מהימנה יותר.
• סרי לנקה, שבה אנשים במדים חטפו ו"העלימו" בחודש מאי את סטפן סונת'ראג' מהמרכז לזכויות האדם ולפיתוח. סונת'ראג' לא נראה מאז. מעט לפני חטיפתו שוחרר סונת'ראג' לאחר שהוחזק חודשיים במעצר משטרתי בצו בית המשפט העליון.
• אפגניסטן, שבה נורתה למוות בחודש אפריל סיתארה אצ'קזאי, פעילה בולטת לזכויות האדם מקנדהר. בשבועות שקדמו לרצח התלוננה אצ'קזאי בפני גורמים ממשלתיים על איומים שקיבלה, אך אלה לא נקפו אצבע להגנתה - טענה נפוצה בקרב נשים אפגניות הפעילות בזירה הציבורית, ובכלל זה פוליטיקאיות, עיתונאיות ופעילות לזכויות האדם. הרשויות לא עשו דבר, או כמעט דבר, כדי לאתר את רוצחיה של אצ'קזאי.
• מלזיה, שבה נמצאה בחודש אוגוסט גופתו של נספח הרווחה של השגרירות הפיליפנית, פינארדו קבילאו, לאחר שהוכה למוות באלה. פינארדו נרצח ככל הנראה בשל עבודתו, שבמסגרתה נאבק בסחר בבני אדם.
• הודו, שבה עורכי דין שייצגו חשודים בטרור הותקפו פיזית בידי עורכי דין אחרים, שלהם יוחס לעתים מזומנות קשר למפלגות הינדיות קיצוניות, ואוימו בידי המון. הממשלה לא פעלה נגד האחראים להתקפות אלה. בחודש מארס לדוגמה, התנדבה עו"ד אנג'אלי וארמר, המייצגת חשודים ללא שכר טרחה, לייצג את אג'מל אמיר קסאב, המפגע היחיד ששרד מההתקפות במומבאי בחודש נובמבר 2008. כ-200 בני אדם, שהובלו בידי מנהיגים מקומיים של מפלגת "שיב סנה" הקיצונית, הקיפו את ביתה במומבאי, יידו אבנים וצעקו קריאות גנאי. שופט הורה על הענקת הגנה מיוחדת לעורכת הדין, אך עד עתה לא הועמד לדין איש מהחשודים.
• אוזבקיסטן, שבה נעצרו בחודש מאי 2009 שלושה חברים בברית אוזבקיסטן לזכויות האדם - אלנה אורלאבה, סלומת בוימטובה ואילנור אבדולוב על-פי החשד בידי שוטרים בלבוש אזרחי, בעת שהיו בדרכם למשרד האו"ם בטשקנט כדי למסור דו"ח על פעילי זכויות האדם באוזבקיסטן. כאשר סירבו חברי הברית להזמנה לבקר בתחנת המשטרה, הכו שלושת השוטרים את אבדולוב וכפו על השלושה להיכנס לניידת משטרה שהמתינה במקום. חקירתם של השלושה בתחנה לא נסבה על עברה מסוימת כלשהי והם שוחררו במהרה. אורלאבה הוכרחה לחתום על הצהרה כי לא תשתתף בשום פעילות לזכויות האדם עד ל-10 בחודש יוני, יום כינוסו המתוכנן של המושב השנתי השלישי במסגרת הדיאלוג בין האיחוד האירופי לאוזבקיסטן על זכויות האדם. על אף ההסלמה במעשי הדיכוי, הסיר האיחוד האירופי בחודש אוקטובר את האיסור על מכירת נשק לאוזבקיסטן. איסור זה היה הסנקציה האחרונה שנותרה מתוך אלה שהוטלו על המדינה לאחר טבח אנדיג'אן שבוצע בשנת 2005.

חברות סגורות ותנאים מגבילים לפעילות ציבורית

הדיכוי שממשלות מסוימות מפעילות מגיע לממדים כאלה ששום תנועה מקומית לזכויות האדם אינה יכולה להתקיים בגלוי בתחום שלטונן. במדינות אלה, איש אינו מעז לפעול בגלוי. הממשלות הללו אף מונעות על-פי רוב את ביקוריהם של פקחי זכויות האדם הבינלאומיים. בהקשר זה ראוי לציין את אריתריאה, צפון קוריאה וטורקמניסטן. בבורמה ובאיראן קיימות תנועות מצומצמות לזכויות האדם הנאבקות על קיומן, אך מדינות אלה מונעות את כניסתם של ארגונים בינלאומיים. ערב הסעודית אינה מכירה בקידום זכויות האדם על-ידי גופים לא ממשלתיים. לעתים היא מתעלמת מפעילים יחידים, אך לעתים מזומנות יותר היא פועלת לדיכויים המידי של אנשים אמיצים אלה ברגע שבו הם זוכים לתהודה רחבה יותר, בייחוד בתקשורת המערבית. סומליה כה מסוכנת עד שפיקוח גלוי על זכויות האדם בשטחה הוא כמעט משימה בלתי אפשרית: שלוש השנים האחרונות של סכסוך אלים הביאו להחרבת החברה האזרחית, ורבים מהפעילים נהרגו או נמלטו מהמדינה.

לוב התירה ביקורים בינלאומיים, אך היא חוסמת ביעילות פיקוח עצמאי מקומי כיוון שעצם הרעיון של חברה אזרחית עצמאית סותר את התיאוריה של המנהיג הלובי מועמר קדאפי בדבר שלטונו הבלתי מתווך של ההמון. בסוריה, כל ארגוני זכויות האדם עדיין בלתי מורשים, שכן גורמים רשמיים דוחים שוב ושוב את בקשותיהם להירשם. הארגון הלאומי לזכויות האדם ערער בעבר בפני בית משפט מנהלי על החלטת המשרד לעניינים חברתיים ולעבודה לדחות את בקשתו להירשם. תגובת המשרד הממשלתי הייתה קריאה להעמיד לדין את חברי הארגון.

חברות מסוימות, המתנהלות ככלל בפתיחות, אוסרות על ארגונים בינלאומיים לזכויות האדם לבקר במקומות שבהם מבוצעות הפרות חמורות מסוימות. אינדונזיה אסרה על הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, כמו-גם על ארגונים בינלאומיים לזכויות האדם, לבקר במחוז פפואה. ישראל אסרה על פעילים ישראלים וזרים למען זכויות האדם, וכן על עיתונאים, להיכנס לרצועת עזה במהלך העימות שהתחולל בחודשים דצמבר 2008 וינואר 2009, וממשיכה מאז לאסור על כניסת פעילים לזכויות האדם (אף שמאז העימות ניתן להיכנס לרצועה דרך מצרים ועבודתם של פעילי זכויות האדם שבסיסם בעזה התאפשרה לכל אורך התקופה). סרי לנקה אסרה על כניסת ארגונים מקומיים ובינלאומיים לזכויות האדם ועיתונאים עצמאיים לרוב האזור שבו מתחולל העימות המזוין, שהגיע לשיאו בשנת 2009. כמו כן חסמה סרי לנקה את הגישה למחנות העקורים.

ממשלות מסוימות אוסרות על מומחים עצמאיים ועל דווחי מנגנוני האו"ם לזכויות האדם להיכנס לתחומי המדינה. ממשלות אוזבקיסטן, טורקמניסטן, ווייטנאם מסרבות כולן לאפשר את כניסתם של למעלה מחצי תריסר דווחים הפועלים מתוקף הליכים מיוחדים של האו"ם, בין היתר בנושא עינויים ובנוגע לפעילים לזכויות האדם. זאת, על אף שגופים אלה מגישים זה זמן רב בקשות חוזרות ונשנות למדינות אלה להזמינם לבקר בתחומן. מדינות פוגעניות אחרות פועלות באופן דומה, ובהן מצרים, אריתריאה, אתיופיה, פקיסטן וערב הסעודית. בסוף חודש אוקטובר 2009 מנעה זימבבואה מדווח האו"ם המיוחד לעניין עינויים להיכנס לשטחה, על אף שהזמינה אותו ואישרה את תאריכי הביקור, ואילו רוסיה מסרבת בהתמדה לדאוג להבטחת התנאים הנדרשים לקיום ביקורו של דווח זה.

נראה כי מצפונן של ממשלות מסוימות אינו מטריד אותן כלל כאשר הן מורות על סגירת ארגונים לזכויות האדם:

• בעקבות צו המעצר שהוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי נגד הנשיא עומר אל-בשיר בחודש מארס 2009, סגרה ממשלת סודאן שלושה ארגונים מקומיים לזכויות האדם, ואף סילקה מן המדינה 13 ארגונים הומניטאריים בינלאומיים ולא ממשלתיים שפעלו בדרפור.
• בחודש יולי סגרה ממשלת סין את "יזמת החוקה הפתוחה", הארגון הלא ממשלתי המוביל במדינה בתחום הסיוע המשפטי, שפעל בנושאים כמו הגורמים להתפרצות המחאה הטיבטית בשנת 2008 ושערוריית זיהום החלב במלמין, שבעקבותיו חלו מאות אלפי ילדים.
• באזרבייג'ן הסכימה הממשלה בחודש פברואר לרשום את "המרכז לפיקוח על הבחירות", לאחר שנדחו שש בקשות קודמות שהגיש לרישומו. אולם, שלושה חודשים לאחר מכן סגרה הממשלה את הארגון, לכאורה כיוון שמסר מידע כוזב בנוגע למייסדיו, לכתובתו החוקית ומשום שפתח משרדים אזוריים מבלי ליידע את הממשלה. בשנת 2009 הוקם הארגון מחדש בשם חדש - "המרכז לפיקוח על הבחירות ולחקר הדמוקרטיה" - והגיש שוב בקשה להירשם. אולם, בחודשים מאי ואוגוסט סירב משרד המשפטים לרשום את הארגון.

מעצר, הטרדה, איומים ותקיפות אחרות

ממשלות אחרות מטרידות או עוצרות בגלוי פעילים לזכויות האדם:

• ממשלת קובה אינה מכירה בלגיטימיות של שום ארגון לזכויות האדם. פעילים מקומיים נחשפים תדיר להטרדות ולאיומים במכות ובמעצר אם לא ינטשו את עבודתם, ונשפטים על-פי חוקים גורפים המגדירים כעברה פלילית כמעט כל צורה של התנגדות. בקובה כלואים כיום עשרות פעילים לזכויות האדם, ובהם כמה המוחזקים מכוח חוק "המסוכנות" האורווליאני המאפשר לשפוט אנשים לא רק בגין פשע שביצעו אלא גם כדי למנוע מהם לבצע פשע בעתיד.
• ממשלת וייטנאם אוסרת על פעילותם של ארגונים עצמאיים לזכויות האדם, שהיא מגדירה כמזימה חתרנית להפלת המפלגה הקומוניסטית הוייטנאמית באמצעות "שינוי שקט". פעילים לזכויות האדם נכלאים לעתים קרובות בגין פשעים נגד ביטחון המדינה, כגון "ניצול לרעה של חירויות דמוקרטיות", כמו חופש הביטוי, חופש ההתאספות וחופש ההתאגדות, שנועד "לפגוע באינטרסים של המדינה". עורכי דין המבקשים להגן על פעילים וייטנאמים לזכויות האדם נאלצים גם הם להתמודד עם איומים, הטרדות, שלילת הרישיון, תקיפות פיזיות ומעצר. בחודש יוני 2009 למשל עצרה המשטרה את עו"ד לי קונג דין והאשימה אותו בכך שניצל את ההגנה המשפטית שהעניק לפעילים למען הדמוקרטיה וחופש הדת כדי "להפיץ תעמולה נגד המשטרה ולעוות את החוקה והחוקים הוייטנאמיים". בשנת 2008 אושפזה בכפייה עו"ד בוי קים טאן בבית חולים לחולי נפש לאחר שהגנה על חקלאים שדרשו פיצויים על הפקעת אדמתם.
• באיראן פשטו הרשויות בחודש דצמבר 2008 על משרדיה של כלת פרס נובל לשלום שירין עבאדי, החרימו תיקים ומחשבים ועצרו כמה חברי צוות, לקראת החגיגה המתוכננת לרגל יום השנה השישים להצהרה הבינלאומית בדבר זכויות האדם. בחודש נובמבר 2009 החרימו הרשויות את המדליה שהוענקה לעבאדי במסגרת הפרס שקיבלה ופתחו בהליכים משפטיים בגין אי-תשלום מס על הרכיב הכספי של הפרס. בעקבות הבחירות השנויות במחלוקת לנשיאות שהתקיימו באיראן בחודש יוני 2009 נעצרו עורכי דין בולטים הפועלים למען זכויות האדם כדי למנוע מהם לייצג תומכים של תנועת הרפורמה.
• בערב הסעודית עצרה המשטרה החשאית את פעילי זכויות האדם מוחמד אל-עותייבי וח'לאד אל-עומייר בעת שעמדו להשתתף בהפגנת הזדהות לא אלימה עם תושבי רצועת עזה. כוחות הביטחון החזיקו את השניים במעצר לפני משפט במשך למעלה משישה חודשים, התקופה המרבית שהחוק הסעודי מתיר, וזאת אף כי משרד התובע החליט שלא לפתוח נגדם בהליכים משפטיים. בחודש נובמבר 2009 חשדו הרשויות כי אל-עומייר מעביר לפעילים עמיתים לזכויות האדם מידע בנוגע לתנאי המעצר בכלא אל-חאיר באמצעות טלפון נייד שהחזיק שלא כחוק. בין השאר חשדו הרשויות כי אל-עומייר מסר לעמיתיו מידע בנוגע לשומרים שהכו אסירים ולאסירים שמתו בשל היעדר טיפול רפואי. עקב החשדות נכלא אל-עומייר בבידוד.
• בחודש אוקטובר עצר מנגנון הביטחון הלאומי של סוריה את היית'ם אל-מאלח בן ה-78, שהנו עורך דין בולט בתחום זכויות האדם, לאחר שהופיע בשידורי תחנת טלוויזיה של האופוזיציה וביקר בהם את הדיכוי המתמשך של חופש הביטוי בסוריה. בחודש נובמבר האשים אותו שופט צבאי ב"פרסום מידע כוזב או מוגזם העלול לפגוע ברגשות הלאומיים". משפטו עודנו מתנהל.
• בקמבודיה נעצרו או הועמדו לדין בשנת 2009 יותר מ-60 פעילים קהילתיים, רבים מהם בהאשמות כוזבות, לאחר שסייעו לחברים בקהילתם להתארגן נגד פינויים או נגד הפקעה בלתי חוקית של אדמותיהם בידי חברות פרטיות הקשורות לגורמים רשמיים בכירים בממשלה ובצבא, או לאחר שהעניקו להם ייצוג משפטי.
• תימן עודנה ידועה לשמצה בשל ההעלמות הכפויות בשטחה, כולל זו של מוחמד אל-מקאליח, עיתונאי הכותב עבור העיתון המפלגתי המקוון "Eshtiraki.net". קבוצה של גברים חטפה את אל-מקאליח בחודש ספטמבר 2009 בעיר הבירה צנעא זמן קצר לאחר שמתח ביקורת על הפצצת המורדים בצפון בידי הממשלה. עמיתיו אמרו כי אל-מקאליח זוהה על-ידי מקורותיהם בכלא של ארגון הביטחון הפוליטי, לאחר מכן בכלא של משרד הביטחון ובחודש נובמבר בכלא נוסף בעיר עדן.

ממשלות מסוימות מאיימות להפעיל אלימות, בין במפורש ובין במרומז, כדי להרתיע או להעניש פעילים לזכויות האדם. לדוגמה:

• בקולומביה השמיעו הנשיא אלוורו אוריבה וגורמים בכירים בממשלה האשמות חסרות בסיס הקושרות בין פעילים לזכויות האדם, עיתונאים ופעילים של איגודי עובדים לבין גרילת ה"פארק". האשמות כאלה הן מסוכנות במיוחד נוכח ההיסטוריה הארוכה של ארגונים חמושים בלתי חוקיים במדינה זו הרוצחים פעילים לזכויות האדם בשל עבודתם. סוכנות המודיעין הקולומביאנית, הכפופה ישירות לאוריבה, גם מפעילה פיקוח צמוד על ארגונים לזכויות האדם באמצעות האזנות סתר בלתי-חוקיות, יירוט דואר אלקטרוני ומעקבים.
• ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו האשימה פעילים לזכויות האדם כי הם "טרוריסטים הומניטאריים", ובכך החמירה באורח משמעותי את הסכנה הנשקפת להם ממילא במהלך עבודתם באזור המלחמה של מזרח קונגו.
• כמה פעילים לזכויות האדם מסרי לנקה נמלטו מהמדינה בשל איומים והטרדות. פאייקיאסות'י סרוונמוטו, מנכ"ל צוות החשיבה הקרוי "המרכז לחלופות מדיניות", המותח לעתים קרובות ביקורת על הממשלה, קיבל בחודש אוגוסט 2009 מכתב אנונימי ובו איום ברצח. כמו כן נטען במכתב כי סרוונמוטו נושא באחריות לכך שסרי לנקה עלולה לאבד את הטבות המסחר שלה עם האיחוד האירופי בשל תפקודה הלקוי בתחום זכויות האדם. שבועיים לאחר מכן עצרה המשטרה את סרוונמוטו לזמן קצר בשדה התעופה עם שובו מביקור בחו"ל ותחקרה אותו.
• בניקאראגואה, פעילוֹת למען זכויות האישה שערכו מסע הסברה נגד האיסור המוחלט על הפלות שנחקק בשנת 2006 נחקרו באופן רשמי בנוגע לעבודתן, קיבלו איומים טלפוניים ונחשפו למעשי ונדליזם שמבצעיהם לא נודעו.

על אף שהמשפט הבינלאומי מכיר בהרחבה בזכויות פריון ובזכויות מיניות, זכויות אלה נתונות עדיין למתקפה חברתית ופוליטית בחלקים רבים של העולם. בשנת 2009 נמשכו האפליה והאלימות הקיצונית נגד אלו התובעים הכרה בזכויות אלה, אלימות שהגיעה לעתים לכדי רצח. פעילים למען המאבק באיידס, אנשים הפועלים למען זכותן של נשים להפלות בטוחות וחוקיות וארגונים לא ממשלתיים המקדמים את זכויותיהם של לסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים מותקפים לעתים מזומנות בשל המחלוקת החברתית והפוליטית סביב נושאים אלה. אוגנדה למשל הציעה לחוקק "חוק נגד הומוסקסואליות" שלפיו "קידום" הומוסקסואליות ייחשב לפשע שניתן להעמיד לדין פלילי בגין ביצועו ושארגונים לא ממשלתיים המבצעים פשע זה יפורקו.

תקנות מגבילות

השיטות שהוזכרו לעיל להשתקת התנועה לזכויות האדם אינן מעודנות כלל וכלל. אך בשל שקיפותן יש להן מחיר ישיר מבחינת הנזק שהן מסבות למוניטין של הממשלה המפרה וליחסיה הבינלאומיים. בשל כך, ממשלות המפרות את זכויות האדם בוחרות לעתים מזומנות להשתמש בשיטות גלויות פחות. אחת השיטות הללו, שנראה כי השימוש בה גובר והולך, היא אימוצם של חוקים ותקנות פולשניים, אשר לא נועדו לספק מסגרת שתאפשר את הקמתם ופעילותם של ארגונים לא ממשלתיים, אלא לשלוט בארגונים אלה ולהחריש את קולם. בשנת 2006 ציין דווח האו"ם המיוחד לעניין פעילי זכויות האדם כי "בעוד רק מדינות מעטות אימצו חוקים מקומיים המשקפים את החובות הבינלאומיות המעוגנות בהכרזה [בדבר פעילי זכויות האדם], המגמה הכללית בקרב מדינות הייתה של אימוץ חוקים חדשים המגבילים את מרחב הפעילות למען זכויות האדם". ממשלות שאימצו גישה זו ניסו להעמיד פנים שמדובר רק בפיקוח רגיל על מגזר חשוב, אך הכוונה היא למנוע מארגונים אלה לחייב ממשלות לפעול על-פי סטנדרטים בינלאומיים של זכויות האדם, וזו גם תוצאתה של הגישה.

רוסיה הפיחה רוח חדשה בגישה זו, של הגבלה באמצעות חקיקה, כשאימצה בשנת 2006 חוק שנוי במחלוקת החל על ארגונים לא ממשלתיים. הרשויות אף יישמו תקנות בדבר מיסוי, בטיחות אש והעתקות פיראטיות של תוכנה באופן שנועד להשיג מטרה זו. ארגונים לא ממשלתיים העוסקים בתחומים שאינם שנויים במחלוקת הושפעו משינויים אלה רק במעט, אך ארגונים לזכויות האדם וארגונים אחרים השואפים לקדם מתן דין וחשבון של הממשלה נאלצו להתמודד עם תקנות מכבידות, פיקוח צמוד, ביקורת ספרים המיושמת בסלקטיביות ואיומי סגירה למי שלא ציית לדרישות אלה. לכל הפחות נדרשו ארגונים אלה לכלות את זמנם על מענה לביקורת הפקחים הממשלתיים על חשבון ביצוע עבודתם. על-פי מחקר שנערך בנושא, הרישום של ארגונים לא ממשלתיים הפך ליקר ב-40% מרישומם של מיזמים עסקיים. במקרים הגרועים ביותר, ארגונים אלה צפויים לפירוק או להשעיית עבודתם בגין הפרות טכניות, קלות יחסית, של תקנות או שנמנע מהם בדרכים אחרות לבצע את עיקר עבודתם בשל דרישות הביקורת. בשנת 2009 נתלו בתי משפט בהפרות טכניות של תקנות כדי להורות על פירוק שני משרדים אזוריים של "התנועה למען זכויות האדם". האגודה האזורית לזכויות האדם "אגורה" אינה מסוגלת לבצע את עבודתה החשובה מאז חודש יולי בשל סדרת ביקורות שנועדו להפריע לה.

באתיופיה התקבל בחודש ינואר 2009 חוק חדש החל על ארגוני החברה האזרחית שהשפעתו הרסנית עוד יותר. חוק זה הוביל בפועל להפסקת רוב הפיקוח המקומי על מצב זכויות האדם. החוק אוסר על "ארגונים זרים", המוגדרים ככל גוף המקבל למעלה מ-10% ממימונו מחו"ל, לקיים פעילות כלשהי הקשורה לנושאים של זכויות האדם, זכויות האישה, זכויות ילדים או מִנהל תקין. בהיעדר תורמים מקומיים, משמעות הדבר היא כי ארגונים לא ממשלתיים מקומיים נאלצים להימנע מעיסוק בתחומים רגישים אלה. ממשלת אתיופיה מצדיקה את החוק בטענה כי ממשלות רבות, כגון ארה"ב, אוסרות על מימון זר של מועמדים למשרות פוליטיות. אך מסעות בחירות של מועמדים פוליטיים הם עניין שונה מאוד מפעילותם של ארגוני החברה האזרחית הממשמשים את זכותם לחופש הביטוי, ההתאגדות וההתאספות הלא אלימה. ממשלת אתיופיה טוענת גם כי היא מתירה מימון זר של פעילויות פיתוח (מקור הכנסה משמעותי של הממשלה), אך הדרך הטובה ביותר לוודא כי מאמצי הפיתוח מכוונים למענה על צורכי הציבור היא להתיר את סוג הפיקוח העצמאי שחוק החברה האזרחית מגביל. השפעתו הניכרת של חוק זה הוגברה עוד יותר על-ידי חוק חדש נגד טרור, שבו ניתן להשתמש להגדרת מחאה ציבורית לא אלימה והתבטאות חופשית כפעילות עבריינית במסגרת הגדרה מוגזמת של קידום הטרור.

בהודו נעשה שימוש בחוק הסדרת התרומה הזרה כדי לחסום את מימונם של ארגונים המבקרים את מדיניות הממשלה והתנהלותה וכדי להפריע לעבודתם. זאת, אף על פי שמטרתו הראשונית של החוק הייתה לאסור על מפלגות פוליטיות, פוליטיקאים ומועמדים המתמודדים בבחירות לקבל תמיכה כספית מחו"ל, כדי להבטיח שהבחירות במדינה לא יושפעו מאינטרסים זרים. תיקונים מוצעים בחוק יגבירו את הפגיעה בזכותם של ארגונים לא ממשלתיים לגייס ולקבל מימון לכל פעילות הנתפסת כמזיקה ל"אינטרס הלאומי".

בישראל, ראש הממשלה בנימין נתניהו לא השתמש בחקיקה למטרה זו, אך ניצל את מעמדו כדי לתקוף את בסיס המימון של ארגון חשוב לזכויות האדם. בחודש אוגוסט פנה נתניהו פומבית לממשלות אירופיות בדרישה כי יפסיקו להעניק מימון לארגון החיילים המשוחררים "שוברים שתיקה", זמן קצר לאחר שהארגון פרסם דו"ח שבו נמתחה ביקורת חריפה על התנהלותו של צה"ל ברצועת עזה. הדו"ח כלל את עדויותיהם של 26 חיילים שהשתתפו במבצע הצבאי בעזה. גורם רשמי בכיר במשרדו של נתניהו הצהיר בפומבי: "אנחנו עומדים להקדיש זמן וכוח אדם למאבק בארגונים האלה. לא נשב כמו ברווזים במטווח ולא נאפשר לארגונים לזכויות האדם לירות בנו וליהנות מחסינות".

עם המדינות שממשלותיהן מגבילות בחוק ארגונים לא ממשלתיים ואגודות נמנות:

• מצרים, שבה החוק החל על אגודות קובע ענישה פלילית המשתקת פעילות לגיטימית של ארגונים לא ממשלתיים, בין היתר בגין "עיסוק בפעילות פוליטית או בפעילות של איגודי עובדים", ומתיר פירוק של ארגונים לא ממשלתיים בצו מנהלי. מצרים אף ממשיכה ליישם שלל דפוסי פעולה מנהליים, בעלי אופי פולשני, המגבילים את התפתחותה הטבעית של החברה האזרחית ומספקים שפע של אמצעים להתערבות פוליטית או בירוקרטית. שירותי הביטחון בוחנים ודוחים באורח שגרתי בקשות של ארגונים לא ממשלתיים להירשם כדין ובודקים את מנהיגיהם, פעילויותיהם ומימונם.
• ירדן, שבה חוק שהתקבל בשנת 2009 מתיר לממשלה לסלק את הנהלתו של ארגון לא ממשלתי ולהחליפה בהנהלה הפועלת מטעמה. החוק אף מחייב ארגונים לא ממשלתיים לקבל אישור רשמי עבור כל תרומה זרה.
• אוגנדה, שבה חוק שהתקבל בשנת 2007 מחייב ארגונים לא ממשלתיים להודיע לממשלה שבעה ימים מראש על כל כוונה ליצור "קשר ישיר עם אנשים בכל אזור כפרי באוגנדה".
• טורקמניסטן, שאינה מעמידה כלל פנים כי היא מכבדת את עצמאותם של ארגונים לא ממשלתיים. על-פי חוקיה, ארגון לא ממשלתי חייב לזכות בתמיכתה של סוכנות ממשלתית כדי להירשם כחוק. כמו כן, נדרשים הארגונים לאפשר נוכחות של נציגי הממשלה בכל הפגישות ולרשום במשרד המשפטים כל מענק שהם מקבלים.
• לוב, שבה החוק החל על אגודות מחייב אישור של גוף פוליטי לכל ארגון לא ממשלתי ומתיר התערבות ממשלתית מתמשכת בניהול הארגונים. כל ארגון הנתפס כמתנגד לאידיאולוגיית המהפכה הלובית משנת 1969 נחשב לגוף שפעילותו בלתי חוקית והמעורבים בפעילותו מסתכנים בעונש מוות.

מדיניות הגבלת הפיקוח על מצב זכויות האדם באמצעות חקיקה הוכחה כיעילה כל-כך עד שכמה ממשלות - ולא רק במשטרי דיכוי מסורתיים - הציעו חקיקה דומה. עם המדינות שבהן עומדות ותלויות הצעות חוק כאלה נמנות:

• ונצואלה, שבה מונחת על שולחן האספה הלאומית מאז שנת 2006 הצעת חוק שתחיל על ארגונים לא ממשלתיים המקבלים סיוע מחו"ל דרישות מעורפלות בתחום הרישום וחובה לענות על שאלות פולשניות של הממשלה בנוגע לפעילותם, מימונם והוצאותיהם.
• פרו, שבה ועדה של הקונגרס נקטה צעדים כדי להחזיר לתוקף חוק המתיר לסוכנות ממשלתית לפקח על ארגונים לא ממשלתיים על אף שהחוק נפסל על-ידי בית הדין לענייני חוקה של המדינה.
• קמבודיה, שבה הצהיר ראש הממשלה הון סן בחודש נובמבר 2009 כי בקרוב ייחקק חוק בדבר ארגונים לא ממשלתיים אשר יעקור מן השורש "ארגונים רעים" אשר "מדברים בקול גבוה מדיי", כאלה המשמשים ככיסוי עבור פעילויות פוליטיות או טרוריסטיות וכאלה המקבלים מימון ממדינות זרות כדי להתנגד לממשלת קמבודיה. הצעת חוק בנושא זה צפויה להתקבל בקרוב באספה הלאומית, אף שארגוני החברה האזרחית לא קיבלו לידם את ההצעה כדי לבחון אותה ולהעיר עליה.
• רואנדה, שבה הממשלה מציעה להחמיר את הדרישות החודרניות שכבר מוטלות על ארגונים לא ממשלתיים ומחייבות אותם לספק לממשלה מידע מפורט על ענייני כסף, רשימות של חברי צוות ונכסים ודוחות פעילות שנתיים.
• קירגיסטן, שבה מוצע חוק שיחייב ארגונים לא ממשלתיים לעמוד בדרישות דיווח מכבידות, יאסור עליהם לעסוק בפעילויות "פוליטיות" וינהיג משטר חדש של ביקורות ממשלתיות והתראות. דיונים פרלמנטאריים שהיו אמורים להתקיים בנוגע להצעת החוק נדחו בעקבות מחאה בזירה המקומית והבינלאומית.

שלילת רישיונם של עורכי דין

היות שלעתים מזומנות עורכי דין ממלאים תפקיד מרכזי בהגנה על זכויות, הם מותקפים פעמים רבות באופן מיוחד. הן סין והן איראן שללו את רישיונם של עורכי דין על רקע פוליטי כדי למנוע מהם לייצג קרבנות להפרות של זכויות האדם.

• בסין, הממשלה השתיקה עורכי דין פעילים באמצעות סירוב לחדש את רישיונם, באמצעות הפעלת לחץ על המשרדים שהעסיקו אותם ובאמצעות הגבלת סוגי התיקים שהם רשאים לנהל. צעד הנקמה הנרחב ביותר שננקט עד כה היה מחיקת רישומם של 30 עורכי דין בביג'ינג. כל עורכי הדין שרישיונם נשלל היו מעורבים בתביעות שזכו לפרסום רב נגד מעשי הרשויות המקומיות או המרכזיות: שערוריית החלב המזוהם של חברת "סנלוּ", האשמות בדבר שחיתות בבניית בתי ספר שהתמוטטו ברעידת האדמה שהתרחשה בשנת 2008 במחוז סצ'ואן, ערעור על שליטת הממשלה על לשכת עורכי הדין הרשמית של בייג'ינג וכן שורה ארוכה של מקרים הנוגעים לזכויות האדם: החל בפינוי בכפייה של דיירים וחקלאים וכלה בהעמדות לדין על רקע פוליטי של מתנגדי המשטר ובדלנים דתיים.
• בחודש יוני 2009, לאחר הבחירות השנויות במחלוקת לנשיאות, אימצה ממשלת איראן תקנות חדשות המגבילות מאוד את עצמאותה של לשכת עורכי הדין האיראנית ומעניקות לממשלה את השליטה על זכותו של עורך הדין לעסוק בתחום זה. עד אז, לשכת עורכי הדין, המחזיקה בסמכות הבלעדית להעניק או לשלול רישיונות לעסוק במקצוע, התנגדה למאמצי הממשלה לרסן את פעילותם של עורכי דין המגנים על זכויות האדם.
• בחודש יולי עצר מנגנון הביטחון הלאומי הסורי את מוהנד אל-חסני, נשיא ארגון זכויות האדם הסורי "סוואסיה". שופט חוקר האשים אותו ב"פגיעה ברגשות הלאומיים" וב"פרסום מידע כוזב או מוגזם" בהקשר לעבודתו שבה פיקח על משפטים המתנהלים בבית המשפט העליון לביטחון המדינה. משפטו של אל-חסני עודנו מתנהל. בחודש נובמבר פרסמה לשכת עורכי הדין הסורית החלטה לשלול את רישיונו לצמיתות.

האשמות פליליות

ממשלות רבות השתמשו בהעמדות לדין בהאשמות פליליות כוזבות כדי להשתיק פעילים למען זכויות האדם. כך למשל:

• בניסיון למוטט את ארגון הסיוע המשפטי המוביל בסין, הקרוי "יזמת החוקה הפתוחה", עצרו הרשויות בסין בחודש אוגוסט 2009 את מייסד הארגון שׂ'וּ גְ'ה-יוּנְג וחבר צוות נוסף למשך שלושה שבועות בחשד ל"העלמת מס". הנימוק הרשמי למעצר היה אי-תשלום מס על מענק שהתקבל מאוניברסיטת ייל. הארגון אף נמחק מן הרשומות בסין. מחאה שנשמעה מבית ומחוץ סייעה להבטיח את שחרורו של שׂ'וּ, אך הארגון הלא ממשלתי המוביל בסין בתחום המשפט בשירות הקהילה נותר סגור.
• בחודש נובמבר הורשע בסין הפעיל הוותיק למען זכויות האדם חְוָאנְג צִ'י באשמת "החזקת סודות מדינה", ונגזרו עליו שלוש שנות מאסר במשפט שהתנהל בדלתיים סגורות ומבלי שהרשויות ציינו אילו סודות הוא החזיק לכאורה. חואנג צִ'י הועמד לדין לאחר חקירה שניהל בנוגע לחשד שבנייה רעועה תרמה להתמוטטותם של בתי ספר ברעידת האדמה שהתרחשה בחודש מאי 2008 במחוז סצ'ואן. בחודש אוגוסט 2009 העמידה הממשלה לדין גם את טָאן דְזְווֹזֶ'ן, עורך ספרות ופעיל למען איכות הסביבה, שמשפטו נערך בעיר צ'נגדו באשמת "חתרנות" בשל רשימה שהכין של הילדים שנהרגו ברעידת האדמה במחוז סצ'ואן.
• באוזבקיסטן נעשה שימוש חוזר ונשנה בהאשמות פליליות כוזבות נגד פעילים למען זכויות האדם, ובייחוד נגד אלה אשר פועלים לקידום זכויות החקלאים. כך למשל, בחודש נובמבר 2009 נגזרו חמש שנות מאסר על גאניחון ממטחאנוב, פעיל למען זכויות האדם ולמען זכויות החקלאים שהשמיע דרך קבע דברי פרשנות על מצב זכויות האדם במדינה בשידורי "רדיו אוזודליק", שהנה התחנה האוזבקית של רשת "אירופה החופשית/רדיו חירות". ממטחאנוב הורשע במרמה ובמתן שוחד לאחר שנעצר בחודש אוקטובר במה שנראה כניסיון להפלילו, ונגזרו עליו חמש שנות מאסר. ממטחאנוב קיבל שיחת טלפון מגבר בלתי מזוהה שביקש ממנו לפגוש בו באחד השווקים. על-פי דיווחים, כשהגיע ממטחאנוב לפגישה החל הגבר להכותו ודחף דבר מה לתוך תיקו. ממטחאנוב ניסה לעצור אותו, וכאשר הבין שטמנו לו מלכודת, ניסה להשליך את הפריט שהוחדר לתיקו. עם זאת, הוא נעצר מיד לאחר מכן על-ידי המשטרה, שהחרימה את הפריט. מאוחר יותר התברר כי הפריט לא היה אלא חבילת שטרות בסכום של 500 אלף סום אוזבקי (כ-330 דולר ארה"ב). לדברי ממטחאנוב, מעולם לפני כן לא ראה את האדם שתקף אותו.
• רואנדה השתמשה בחוק הפלילי שלה נגד "אידיאולוגיה של רצח עם" במטרה להשתיק אנשים המותחים ביקורת על המדיניות הנוכחית של הממשלה או אנשים הדורשים כי יינתן דין וחשבון על הפרות שבוצעו בעבר בידי "החזית הפטריוטית של רואנדה". רואנדה אף השתמשה במערכת ה"גצ'אצ'ה" - שיטת משפט חברתית בלתי רשמית שחסרות בה ערובות רבות של משפט הוגן - כדי לטפול האשמות כוזבות על מבקרי ממשלה בדבר מעורבותם כביכול ברצח העם משנת 1994. למרבה האירוניה, צעדים אלה, שננקטו בשם הפיוס הלאומי, פגעו בהקמתם של ארגונים עצמאיים של החברה האזרחית שיכלו לגשר על הפילוג האתני ולסייע בהרגעת המתיחות האתנית.
• ממשלת איראן עצרה פעילים רבים בארגונים לא ממשלתיים וגזרה עליהם תקופות מאסר שונות בגין עבודתם או בגין השמעת דברים שלכאורה "פוגעים בביטחון הלאומי". חלקם הואשמו כי הנם "סוכנים זרים". במקרה קשה יותר הורשעו חברים בארגונים למען זכויות הכורדים, ונגזרו עליהם תקופות מאסר ממושכות, ואף עונש מוות, בגין דיווח על הפרות של זכויות האדם הנוגעות לקהילה הכורדית במסגרת עבודתם. בשנת 2008 הטילה הממשלה גזר דין מוות על פרזאד כמאנגר, חבר ב"ארגון להגנה על זכויות האדם בכורדיסתאן" לאחר שטענה כי הוא היה חבר ב-PKK, מפלגת הפועלים של כורדיסתאן המוגדרת כבלתי חוקית, מבלי שסיפקה הוכחות לכך. הממשלה אף גזרה על סאדק כאבודוונד, שעמד בראש הארגון, 11 שנות מאסר על פעילותו במסגרת הארגון הלא ממשלתי. 12 מעמיתיו נשפטו אף הם לתקופות מאסר.

שימוש מעוות במיוחד בסעיפי אישום מפוקפקים נעשה נגד יבגני ז'ובטיס, מנהלה ומייסדה של "הלשכה הבינלאומית של קזחסטאן לזכויות האדם ולשלטון החוק". ז'ובטיס, שהנו אחד מהבולטים שבפעילי זכויות האדם במדינה, הורשע בחודש ספטמבר 2009 באשמת הריגה שנגעה למותו של צעיר בתאונת אופנוע. חקירתו והמשפט שהוביל להרשעתו היו רצופים פגמים וליקויים פרוצדוראליים ששללו ממנו את הזכות להעמיד לעצמו הגנה ואשר מעוררים חשש שהטרגדיה האנושית הזו נוצלה למטרות פוליטיות.

חוקי לשון הרע הפכו גם הם לכלי מועדף להשתקת ביקורת בתחום זכויות האדם.

• בית משפט במרוקו הטיל בחודש יוני גזר דין של שלוש שנות מאסר על שכּיבּ אל-ח'יארי,  נשיא האגודה לזכויות האדם באיזור רִיף בגין ביקורת שמתח על גורמים רשמיים ולפיה לכאורה היו מעורבים בסחר בסמים ואשר, על-פי כתב האישום, "פגעה ביותר" במוסדות המדינה. בית המשפט אף הרשיע אותו בעברות הון מינוריות.
• נשיא צ'צ'ניה רמזן קדירוב הגיש תביעת דיבה אזרחית ותלונה פלילית על הוצאת דיבה נגד אולג אורלוב העומד בראש ארגון זכויות האדם "ממוריאל" על כך שהאשים אותו באחריות לרצח פעילת זכויות האדם נטליה אסטמירובה. בחודש אוקטובר פסק בית משפט לטובתו של קדירוב בתביעה האזרחית, בטרם הושלמה חקירת הרצח של אסטמירובה. המשטרה חוקרת את אורלוב בחשד לביצוע עברה פלילית של הוצאת דיבה.
• גורמים סרביים רשמיים הגישו בשנת 2009 תריסר תביעות אזרחיות ופליליות נגד נטשה קנדיץ', מנהלת "המרכז למשפט ההומניטארי" ומבקרת בולטת של סרביה בכל הנוגע להימנעותה מהתמודדות מלאה עם הפרות שביצעה בזמן המלחמות בבלקן בשנות התשעים. עם התובעים נמנים גורמים רשמיים במשרד הפנים ובכירים במשטרה, שכולם הואשמו על-ידי קנדיץ' בהשתתפות ישירה או עקיפה בביצוע פשעי מלחמה. ממשלת סרביה לא הגיבה רשמית על הליכים אלה.
• באינדונזיה הוגשו תביעות דיבה פליליות נגד עוסמאן חאמד, מנהלו של אחד מארגוני זכויות האדם המובילים במדינה הקרוי "קונטראס". התובע הוא מושדי פורוופראנג'ונו, שהיה מפקד הכוחות המיוחדים ומשמש היום סגן מנהל שירות המודיעין הלאומי. חאמד מתח ביקורת על זיכויו של מוחדי במשפט פגום ביותר שעסק ברצח של מוניר סעיד ת'אלב, מייסד "קונטראס" באמצעות הרעלה בארסן.

בווריאציה שונה על אותו נושא, עצרו הרשויות בסרי לנקה ארבעה רופאים ממשלתיים למשך כמה חודשים בחשד ל"הפצת מידע כוזב". הבסיס למעצר היה דוחותיהם של הרופאים על הפגזות חסרות הבחנה של הממשלה על בתי חולים באזורים הנשלטים בידי הנמרים הטמילים בשבועות האחרונים לעימות המזוין עם הנמרים.

למרות המגוון והמקוריות של המאמצים שממשלות עושות כדי להצר את צעדיהם של פעילים למען זכויות האדם וכדי להענישם, מניעיהן בדרך כלל דומים. בעולמנו היום, יש מחיר להפרת זכויות האדם. היה מקום לקוות כי עבור מרבית הממשלות יספק מחיר זה סיבה נוספת לכבד את חובותיהן החוקיות ולתמוך בזכויות האדם. אך כפי שתואר לעיל, ישנן ממשלות אשר אינן מסוגלות לעמוד בפיתוי לנסות למזער מחיר זה באמצעות תקיפת השליחים או הגבלתם. הצלחתה של גישה צינית זו תלויה בעצמת תגובתן של ממשלות המחויבות להגנה על זכויות האדם. ארגון Human Rights Watch מלא תקווה שהפניית הזרקור אל מגמה מטרידה זו תוביל לתגובה תקיפה.

התקפות על מוסדות העוסקים בזכויות האדם

בית הדין הפלילי הבינלאומי

תגובת הנגד לפעילות נמרצת לשמירה על זכויות האדם לא הוגבלה לפעילים בתחום זה. אפשר שניצחונה הגדול ביותר של התנועה למען זכויות האדם בעת האחרונה היה תרומתה ליצירת מערכת בינלאומית חדשה לעשיית הצדק עם הגרועים שבעבריינים בתחום זכויות האדם. תהליך זה הגיע לשיאו בשנת 2002 עם הקמתו של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. לפני התפתחותה של מערכת בינלאומית זו לעשיית הצדק, ממשלות שביצעו הפרות של זכויות האדם בקנה מידה נרחב יכלו להניח בסבירות גבוהה כי יתחמקו ממיצוי הדין על רצח המונים באמצעות אלימות או איומים שיחבלו במערכת עשיית הצדק הלאומית שלהן. בית הדין הפלילי הבינלאומי וגופים אחרים מסוגו, כמו בתי הדין לרואנדה, סיירה לאון, ויוגוסלביה לשעבר, מייצגים את האפשרות שהצדק ייעשה מחוץ להישג ידם של רודנים ועריצים השואפים לחבל בכך.

מוסדות אלה עדיין בחיתוליהם, ולעולם לא ניתן יהיה להעמיד בהם לדין את כל החשודים בביצוע הפרות. יתר על כן, פערים מושרשים היטב בין כוחות הם אשר קובעים לעתים קרובות את זהותם של מבצעי ההפרות שמעשיהם ייבחנו במוסדות אלה. לכן, גורמים רשמיים ממדינות מסוימות או כאלה הזוכים לתמיכתן פחות חשופים לאפשרות שיועמדו לדין במוסדות בינלאומיים. פירושן של מגרעות אלה הוא שמעשי זוועה רבים נותרים ללא טיפול. עם זאת, העובדה שלעתים ניתן לעשות צדק ברמה הבינלאומית במקרים שבהם נכשלים המאמצים המקומיים בתחום זה, הריהי התפתחות משמעותית ביותר. הבאתם של מבצעי הפרות לדין מכבדת את קרבנותיהם. בנוסך לכך, האיום הנשקף למבצעי הפרות פוטנציאליים ממנגנון עשיית הצדק פותח פתח להרתעה מפני ביצוע מעשי זוועה ולהצלת חיים.

אולם, ממש כפי שהתפתחויות אלה מבורכות מנקודת מבטם של הקרבנות ושל ניצולי מעשי הזוועה, כך הן בבחינת איום מנקודת מבטם של מבצעי ההפרות. ממש כפי שממשלות המבצעות הפרות תקפו פעילים למען זכויות האדם משום שחשפו הפרות שבוצעו והפעילו לחץ לשינוי, כך הן התחילו לתקוף גם את מערכת עשיית הצדק הבינלאומית על כך שהיא מאיימת על הפטור-מעונש שהן עדיין נהנות ממנו.

המניע המידי למתקפה חדשה זו על עשיית הצדק ברמה הבינלאומית היה בקשתו של בית הדין הפלילי הבינלאומי מחודש יולי 2008 להוציא צו מעצר לנשיא סודן עומר אל-בשיר בגין פשעים שבוצעו בידי כוחות סודניים ומיליציות בנות-ברית של כוחות אלה נגד האוכלוסייה האזרחית בדרפור. בחודש מארס 2009 היה אל-בשיר לראש המדינה המכהן הראשון המבוקש על-ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי בגין אחריות לפשעי מלחמה ולפשעים נגד האנושות.

היה זה מן הראוי שמנהיגי מדינות אפריקה ישבחו את המהלך. אחרי ככלות הכול, במשך למעלה מחמש שנים היסס העולם שעה שאנשי דרפור ניצבו בפני רצח המונים ועקירה בכפייה. לבסוף, מישהו נקט צעד החלטי. למרבה הצער, חלק ממנהיגי אפריקה נראו פחות מוטרדים מטבח אפריקנים מן השורה ויותר מהרעיון ה"מחוצף" שהביא עמו סיכוי שמנהיג אפריקני מכהן באמת ובתמים יובא בפני שופט על אחריות לפשעים נוראיים אלה.

נקודת השפל הגיעה בפסגת האיחוד האפריקני שהתקיימה בחודש יולי 2009 בעיר סִרְת שבלוב. בלחץ נשיא לוב מועמר קדאפי וממשלותיהן של כמה מדינות מצפון-אפריקה אימץ האיחוד האפריקני החלטה הקוראת למדינות היבשת שלא לשתף פעולה עם בית הדין הפלילי הבינלאומי במאמציו ליישם את צו המעצר של אל-בשיר. אמנם, חלק מהממשלות דחו מאוחר יותר עמדה זו, בייחוד ממשלות בוטסואנה ודרום-אפריקה, אך לדאבון הלב, העולם היה עד למחזה עצוב שבו האיחוד האפריקני, שהנו מוסד שהוקם על בסיס עקרונות זכויות האדם ושלטון החוק, תומך במי שלכאורה הנו רוצח המונים ומעדיף אותו על-פני קרבנותיו.

האיחוד האפריקני הציג נימוקים שונים ומשונים לעמדתו, שאף אחד מהם לא היה משכנע. על-פי אחד הנימוקים, מועצת הביטחון של האו"ם לא הגיבה באופן רשמי לבקשת האיחוד האפריקני כי הטיפול בתביעה נגד אל-בשיר יידחה. אלא שבקשה זו הייתה שנויה במחלוקת בלשון המעטה, משום שהיא יצאה מנקודת הנחה שמנהיג שנתן את חסותו לטבח בקנה מידה נרחב בדרפור יהפוך לפתע פתאום את עורו ויהיה לרודף שלום אם רק תינתן לו הזדמנות נוספת. מועצת הביטחון נחלקה בשאלה כיצד להגיב לבקשה, וללא הסכמתן של חמש החברות הקבועות, לא היה בידה לתת לה מענה.

לצד עניין זה, שנראה כתכסיס פרוצדוראלי, חלק ממנהיגי אפריקה התנגדו להסגרה בטענה שבית הדין הפלילי הבינלאומי נקט גישה מפלה לעשיית הצדק משום שכל ארבעת המצבים שהוא התמקד בהם בשעתו התקיימו באפריקה (התובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי ביקש מאז רשות לפתוח בחקירה של מצב חמישי הנוגע לקניה). למעשה, ראוי היה שמדינות אפריקה יקבלו התמקדות זו בברכה: בפעם הראשונה אי-פעם, בית דין בינלאומי מטפל בפשעים חמורים ביבשת. כמו כן, מנהיגי אפריקה לא התנגדו קודם לכן, כשבבית המשפט הועמדו לדין כמה ברוני מלחמה.

אך גישתם השתנתה ברגע שבית הדין הפלילי הבינלאומי הוציא צו מעצר נגד נשיא סודן אל-בשיר בשנת 2008. האיחוד האפריקני, בהנהגת כמה משליטי היחיד הגרועים ביבשת, התחיל להאשים את בית הדין בהתמקדות בלתי הוגנת באפריקנים. לאמתו של דבר, מנהיגים אלה ניסו באופן ציני להגן על אחד משלהם. הם ידעו היטב כי בשלושה מתוך ארבעת המצבים היו אלה הממשלות עצמן שביקשו מבית הדין לפתוח בחקירה. במקרה הרביעי, הלא הוא המקרה של דרפור, טיפולו של בית הדין היה תוצאה של הפנייה ממועצת הביטחון שבוצעה לאחר הצבעה בנושא, שבה תמכו בהחלטה באופן נלהב המדינות בנין וטנזניה שהיו אותה שעה החברות האפריקניות במועצת הביטחון. אפילו הוועדה של האיחוד האפריקני עצמו לעניין דרפור, שהנה גוף מדרג גבוה אשר הוקם בשנת 2009 ומונהג בידי נשיא דרום-אפריקה לשעבר תאבו מְבֵקי, הדגיש את הצורך בהעמדות לדין על פשעים שבוצעו בדרפור. החברה האזרחית באפריקה ומדינות אפריקניות מתקדמות זיהו אל נכון את הניסיונות הבוטים הללו להנציח את הפטור-מעונש ביבשת, והתמקדו בצדק בחובה החוקית של כל הממשלות לכבד את שלטון החוק ובחובה החוקית של כל מדינה החברה בבית הדין הפלילי הבינלאומי לשתף עמו פעולה.

אין בכל האמור לעיל כדי לטעון כי טווח הפעולה של בית הדין היה חף מבעיות. התובע אמנם ביצע בדיקות מקדמיות מעבר לגבולות אפריקה - בייחוד בקולומביה, אפגניסטן, גאורגיה ורצועת עזה - אך טרם קיים חקירות רשמיות מחוץ ליבשת. נראה כי הדבר נובע בין היתר מכך שהתובע מהסס, ככלל, לפעול לפתיחת חקירות מיוזמתו (בניגוד לפתיחת חקירות על יסוד הפנייה, אף כי הפעולה מהעת האחרונה בעניין קניה בוצעה מיוזמתו) או לטפל בתיקים העלולים להעלות סוגיות חוקיות מורכבות. רצון מופגן של בית הדין הפלילי לפעול נגד כל מי שנושא באחריות למעשי זוועה נרחבים יחזק מאוד את הלגיטימציה הציבורית לפעילותו.

בעיה נוספת היא שמדינות רבות לא אשררו את האמנה שמתוקפה פועל בית הדין הפלילי הבינלאומי. בכמה מהמקרים הברורים ביותר הראויים להתערבות בית הדין - סרי לנקה, עיראק, רצועת עזה וצ'צ'ניה - קשה לטפל משום שהממשלה האחראית בכל אחד מהם לא אשררה את האמנה. במקום לתקוף את בית הדין על ליקוייו, מוטב כי הגורמים המעוניינים להרחיב את תחומי פעולתו יקדמו אשרור נרחב של האמנה.

בעיה גדולה אף יותר היא קיומם של סטנדרטים כפולים וחוסר עקביות בגישתן של המעצמות המערביות החשובות. להיטותו של המערב להביא להעמדות לדין, למשל בעניין מעשי הזוועה בגינאה, קניה או דרפור, עומדת בסתירה לאי-רצונו ללחוץ על ישראל ולו להעמיד לדין בבתי המשפט שלה עצמה את אלה העשויים לשאת באחריות לביצוע פשעי מלחמה ברצועת עזה. נטייה זו להגן על מדינות-ידידות המפרות את זכויות האדם מעודדת את מדינות אפריקה "לסגור שורות" ביניהן.

ואף על פי כן, האיחוד האפריקני צריך לשאת בעיקר האחריות על הסולידריות שהפגין כלפי אל-בשיר. העובדה שתחינותיהם של קורבנות לא-אפריקנים של פשעים בינלאומיים נותרו ללא מענה, אין בה כדי להצדיק התעלמות מהקרבנות באפריקה המבקשים כי הצדק ייעשה. עם זאת, על המערב להפסיק לסייע לאיחוד האפריקני לנהוג באטימות לב כלפי אנשיו שלו. דבקות רבה יותר בעקרונות במסגרת ההגנה על הצדק, גם כאשר מעורבים בעניין ידידים, היא הדרך הטובה ביותר לעודד חיקוי של גישה זו ועשיית הצדק בכל הנוגע לפשעים חמורים, יהיו אשר יהיו המקומות שבהם הם מבוצעים.

מועצת זכויות האדם של האו"ם

מועצת זכויות האדם של האו"ם היא מוסד בעייתי. בעוד היא מבקרת שוב ושוב את ממשלת ישראל על הפרות זכויות האדם שהיא מבצעת, המועצה מזניחה מצבים דומים ואף קשים יותר או ממעיטה בערכם. כך למשל, בחודש מאי 2009 הצליחה קבוצה קטנה של ממשלות התומכות באופן מסורתי בזכויות האדם לכנס מושב מיוחד של המועצה כדי לדון במצב החמור בסרי לנקה. זאת, לאחר שממשלת סרי לנקה הפגיזה זמן קצר קודם לכן למוות כמה אלפי אזרחים שהוחזקו בכוח על-ידי הנמרים הטמילים, ולאחר מכן, כשהקרבות הסתיימו בניצחונה, היא כלאה 300 אלף אזרחים. במקום להפעיל לחץ לקיומה של חקירה עצמאית בדבר פשעי מלחמה שבוצעו הן בידי הממשלה והן בידי הנמרים הטמילים, המועצה שיבחה במידה רבה את הממשלה תוך התעלמות מהפרות זכויות האדם שביצעה והתמקדה רק בהפרות שבוצעו בידי הנמרים הטמילים.

החלטה מביכה זו, כמו החלטות מאכזבות אחרות של המועצה, בשום אופן לא נקבעה מראש על יסוד הֶרכבה. רוב המדינות החברות במועצה הן דמוקרטיות וניתן היה לצפות כי יצביעו במועצה בהתאם לאותם עקרונות המנחים אותן בשטחן שלהן. העובדה ששוב ושוב אין הן נוהגות כך משקפת את יכולתן של כמה מהממשלות הדכאניות ביותר בעולם לשכנע חברות אלה להצביע על-פי תחושה מעוותת של סולידריות אזורית או דרומית ולא על-פי עקרונות זכויות האדם שבהם הן דוגלות בשטחן שלהן. כלומר, כמו במקרה של בית הדין הפלילי הבינלאומי והאיחוד האפריקני, המנהיגים המדכאים במועצה הצליחו לשכנע את הדמוקרטיות הללו להעדיף את הסולידריות עם מנהיגים מן הדרום המפרים את זכויות האדם על-פני קרבנותיהם של אותן הפרות.

גם במקרים הללו קיבלה עמדתן של חברות אלה גושפנקה מהנטיות של גוש המערב ומסולידריות שאינה במקומה שגוש זה הפגין. כאשר האיחוד האירופי משקיע זמן כה רב בגיבוש עמדה משותפת עד שלא נותרים לו כוחות להשקיע בכל גורם אחר, או כאשר ארצות הברית, שמגנה על ישראל באופן אוטומטי, תקפה בחודש ספטמבר 2009 את דו"ח הוועדה לבדיקת העובדות על רצועת עזה, שבראשה עמד השופט הדרום-אפריקני לשעבר ריצ'רד גולדסטון, הם מקלים בכך על מנהיגים דכאניים ללכד את השורות בתמיכה במפרי זכויות האדם המועדפים עליהם.

אך מנהיגים דכאניים אלה לא הסתפקו בסדרה של ניצחונות פוליטיים. המועצה היא גוף של ממשלות, אך אחת ממעלותיה היא שהמסורת שלה מספקת הזדמנויות רבות להשמיע קולות עצמאיים. מומחים עצמאיים ודווחים מוסרים דרך קבע מידע במסגרת פעילות המועצה. גם קולם של ארגונים לא ממשלתיים נשמע. וכך גם נציבות זכויות האדם אומרת את שלה. כל אלה הם בבחינת משקל-נגד חשוב למערכת שנכון להיום נשלטת בידי רבים ממפרי זכויות האדם עצמם שהיה מוטב לו המועצה פעלה בעניינם.

נראה כי המנהיגים הדכאניים במועצה נחושים כעת להשתיק קולות אלה כל אימת שהדבר ניתן. הם הציעו טכניקות מגוונות לצמצום הבמה הניתנת להם, החל ב"כללי התנהגות" וכלה בכללים מגבילים ופיקוח. בכך יש כדי לפגוע בכמה מהדרכים החשובות ביותר שבהן המועצה ממשיכה להיות בעלת ערך למרות השליטה הנוכחית של המנהיגים הדכאניים בה. בשנת 2011 צפויה להיערך בחינה של פעילות המועצה, כנהוג מדי חמש שנים. קיימת סכנה כי המזימה לצמצם את הבמה לביקורת תנחל הצלחה במעמד זה, אלא אם כן ניתן יהיה לגייס נגדה מדינות התומכות באופן מסורתי בזכויות האדם.

קובה מספקת דוגמה טובה לאמצעים המניפולטיביים המשמשים את הממשלות מפרות זכויות האדם כדי לחסום קולות עצמאיים. מטרתה הייתה לפגוע בהליך הידוע בכינויו "בחינה תקופתית אוניברסאלית", שהנו חידוש חשוב של המועצה הקובע בחינה אחת לארבע שנים של מצב זכויות האדם בכל מדינה, גם של החזקות ביותר. היות שאת הבחינה מבצעות בעיקר ממשלות, קובה יצאה מגדרה כדי להבטיח כי ממשלות ידידותיות רבות יתגייסו להתבטא בזכות מצב זכויות האדם בשטחה במהלך הבחינה התקופתית, ובכך ניצלה את העובדה שהוקצב זמן מוגבל להשמעת התבטאויות בנושא זה והביאה לצמצום הזמן העומד לרשות המבקרים. כשהגיע תורם של הארגונים הלא ממשלתיים להשמיע את דברם, ביקשה ממשלת קובה לדלל קולות עצמאיים אלה בכך שעודדה עשרות אגודות המאורגנות על-ידי הממשלה למסור דיווחים חיוביים אחידים בזכות תפקודה של ממשלת קובה בתחום זכויות האדם. מאמצים אלה להחריש הערות מצד גורמים עצמאיים הקלה על ממשלת קובה להכחיש כי היא מחזיקה באסירים פוליטיים כלשהם או מגבילה את חופש הביטוי, אף כי הכחשה זו לא הייתה מהימנה. בנוסף, אין כל ראיות לכך שקובה התייעצה עם גורמים עצמאיים כלשהם בשטחה בשעת הכנת המסמכים שהגישה, וזאת בניגוד לנוהג המומלץ.

ועדת האו"ם לארגונים לא ממשלתיים

התקפה זו על קולות עצמאיים של ארגונים לא ממשלתיים המושמעים במסגרת פעילות האו"ם חורגת מגבולות המועצה. כדי לזכות בזכות להשמיע דברים בפני מוסדות האו"ם על ארגונים לא ממשלתיים לקבל "מעמד מייעץ" מוועדת הארגונים הלא ממשלתיים של האו"ם, שגם היא מורכבת מאוסף של ממשלות. כפי שקרה עם המועצה, כך גם כאן נראה כי ממשלות הנוטות להגביל במדיניותן את פעילות הארגונים הלא ממשלתיים מבקשות באופן פעיל להשתתף בוועדה וזוכות בה לייצוג יתר. נכון להיום, עם החברות בוועדה נמנות אנגולה, סין, קובה, מצרים, רוסיה וסודאן. עם הארגונים הלא ממשלתיים שהוועדה דחתה נמנים ארגון נוצרי מסין (שסירב לספק רשימה של החברים בו בסין - חשיפה שהיתה מעודדת פעולות נקם נגדם מצד ממשלת סין), מועצת זכויות האדם האתיופית (שעל-פי ההנחה לא צייתה לחוק החברה האזרחית החדש והמגביל באתיופיה) ופרויקט קואליציית הדמוקרטיה, שבסיסו בארה"ב (משום שסין, קובה ורוסיה התנגדו למה שהן מגדירות כאפלייתן לרעה בפעילותו, אף כי דחייה זו נהפכה על-פיה מאוחר יותר בידי מוסד גבוה יותר של האו"ם). ארגונים המגנים על זכויותיהם של הומוסקסואלים ולסביות מתקשים במיוחד לקבל מעמד מייעץ משום שחברות בוועדה מבכרות כפייה של העדפותיהן המוסריות על פני זכותם של ארגונים לא ממשלתיים לקדם נושאים בחופשיות בשם זכויות האדם של כל האנשים.

המנגנונים האזוריים של אירופה

מוסדות האו"ם אינם ניצבים לבדם מול מתקפת הנגד של מפרי זכויות האדם. בית הדין האירופי לזכויות האדם הוא המוסד הבינלאומי שפועל בעקביות הרבה ביותר כדי לחייב את רוסיה לשאת באחריות למעשיה בצ'צ'ניה, שהנם פוגעניים ביותר. בית הדין הוציא תחת ידו למעלה ממאה פסיקות נגד רוסיה בגין חטיפתם, עינויים והוצאתם להורג של אנשים בצ'צ'ניה, ועל כך שהיא לא חקרה כיאות פשעים אלה. רוסיה מצייתת לצווים שהורו לה לשלם פיצויים, אך היא מסרבת בעקביות ליישם את הרפורמות המבניות שהצטוותה לבצע, כמו למשל ההוראה לשים קץ לפטור-מעונש העומד בבסיסן של רבות מהפרות אלה באמצעות ביצוע חקירות יעילות והעמדה לדין. סירוב זה בולט במיוחד במקרים שבהם ידועה זהותם של המפקד הפוגע או של היחידה הפוגעת מקרב כוחות הביטחון, כפי שקורה לעתים. בכ-40 מהמקרים, ממשלת רוסיה הפרה גם את חובתה לחלוק עם בית הדין מסמכים הנוגעים לעניין. בנוסף לכך, רוסיה ניצבת לבדה בין המדינות החברות במועצת אירופה בחסימת פרוטוקול 14, שהנו תיקון לאמנה האירופית לזכויות האדם אשר יאפשר לוועדה מיניסטריאלית בין-ממשלתית לתבוע ממשלה בפני בית הדין האירופי על סירוב לציית לפסיקותיו.

ממשלת רוסיה גם ממשיכה לדחות את ביקורו של דיק מרטי, דווח האספה הפרלמנטארית של מועצת אירופה לעניין מצב זכויות האדם בצפון הקווקז, ביקור אשר תוכנן זה מכבר.

ועדת זכויות האדם של איגוד אומות דרום-מזרח אסיה

ההתפתחות המוסדית היחידה בשנת 2009 נראתה אמנם כבעלת פוטנציאל חיובי, אך בסופו של דבר הכזיבה. בחודש אוקטובר 2009 חנך איגוד אומות דרום-מזרח אסיה את הוועדה הבין-ממשלתית לזכויות האדם, שהנה מוסד שהקמתו ארכה שנים. אם לשפוט על-פי התקופה הראשונה לפעילותה, התוצאה אינה מצדיקה את ההמתנה. הוועדה חרתה על דגלה לאמץ גישה "בונה", "לא מתעמתת" ו"מהפכנית" לזכויות האדם. אף כי הקווים המנחים של הוועדה כוללים את קידומן של "זכויות האדם וחירויות היסוד של העמים באיגוד אומות דרום-מזרח אסיה" ואת ההגנה עליהן, תחום פעילותה מוגבל על-ידי מחויבותה ל"אי-התערבות בענייני הפנים של מדינות החברות באיגוד", על-ידי כך שסמכותה הוגבלה לקבלת החלטות באמצעות "התייעצות והסכמה כללית" בלבד ועל-ידי התזכורת שלפיה יש להיות מודעים ל"מאפיינים לאומיים או אזוריים יחודיים ולכבוד הדדי לרקעים היסטוריים, תרבותיים ודתיים שונים, והבאה בחשבון של האיזון בין זכויות לבין אחריות". כאשר עקרונות אלה מיושמים יחדיו, הם מעניקים זכות וטו לכל אחת מהמדינות החברות, ושוללים מהמדינות החברות את הסמכות לקבל תלונות, לפקח על מדינה שבה נטען כי מופרות זכויות האדם, לחקור את ההפרות וכן להטיל סנקציות או להקיא מקרבן מדינות חברות סוררות.

ראש ממשלת תאילנד אבהיסיט וג'ג'יווה, המכהן כיו"ר איגוד האומות, הסביר כי על-פי גישת האגודה, "נושא זכויות האדם אינו עניין לגינוי אלא למודעות". וג'ג'יווה הוסיף כי שיפור מצב זכויות האדם הוא "תהליך התפתחותי". היות שעם המדינות החברות באיגוד האומות נמנית בורמה, המונהגת בידי ממשל צבאי אכזרי שאינו מראה כל סימן לכך שהוא מכבד את זכויות עמו, וכן משטרי העריצות המבוצרים בוויאטנם ובלאוס, סביר כי צורת התפתחות זו, שאינה כוללת הפעלת לחץ, תארך זמן רב.

הוועדה החדשה הייתה אמורה לפעול בשיתוף עם החברה האזרחית. אך ב"פגישת הַמִּנְשָׁק" הראשונה דחה יושב הראש התאילנדי את השתתפותם של חמישה מתוך עשרת הגופים שהיו אמורים להשתתף - מבורמה, קמבודיה, לאוס, הפיליפינים וסינגפור - וכך הביא גם שלושה מחמשת הנותרים לבטל את השתתפותם. בפגישה מוקדמת יותר בין שרי חוץ, החליטו המדינות החברות באיגוד כי כל אחת מהן תבחר את ארגון החברה האזרחית שהיא מעוניינת כי ישתתף בפגישות המנשק, ומכאן שעצמאותם של הארגונים לא נחשבה לאמת מידה משמעותית.

סיכום

תנועת זכויות האדם יכולה להסתדר היטב גם ללא תעודת הכבוד המפוקפקת המשתמעת מההתקפות על פעיליה ועל מוסדותיה. אמנם נחמד לדעת כי הגורמים שהלחץ מופעל עליהם מרגישים את אש המאבק, אך תגובת הנגד שלהם עלולה לגרום נזק רב לגורמים שאליהם היא מכוונת. התנועה בכללותה מפגינה יכולת התמודדות מרשימה ומשיבה מלחמה שערה נגד מאמצים ריאקציוניים אלה. אך חלקים ממנה - פעילים מסוימים למען זכויות האדם וארגונים מסוימים - עודם פגיעים וזקוקים לתמיכה.

דבר אחד הוא לומר שממשלות דכאניות רבות נחושות לצמצם את מחיר הפרותיהן, לפגוע ביכולתה של התנועה לתבוע מהן לשלם מחיר על הפרה של זכויות האדם ולשנות את שיקולי העלות-תועלת. דבר אחר הוא לעשות משהו בקשר לכך. אסור שהצלחת המאמצים הללו תהיה תלויה באופן בלעדי באומץ לבם של פעילים יחידים למען זכויות האדם. מן הראוי שהתנועה לזכויות האדם תוכל ליהנות גם מגיבויין של הממשלות התומכות בה לכאורה. השיטות השונות שתוארו במבוא זה לביצוע מעשי נקם, אף שהיו לעתים קרובות מעודנות יותר מאשר בשנים קודמות, גלויות לעיני כול. האם הממשלות התומכות בזכויות האדם יהדפו את האמצעים הללו, או שמא הן יבחרו באפשרות הנוחה של עצימת עיניים? ייתכן מאוד שהתשובה לכך היא שתקבע האם תגובת מפרי הזכויות תנחל הצלחה.

הגיע הזמן להגנה ממשלתית נמרצת יותר על פעילי זכויות האדם ועל מוסדות זכויות האדם בכל רחבי העולם. הדבר מחייב עמידה איתנה יותר לצד אנשים ועקרונות הנתונים למתקפה, גם כאשר התוקף הוא בן ברית. כמו כן, עניין זה מחייב ראייה נכוחה של מעשי הנקם הללו כדי להכיר בהם ולגנות אותם בשל טבעם. הרג של פעיל למען זכויות האדם או מעצר שרירותי שלו אינם הפרות רגילות, וכמוהם גם מחיקה של ארגון לזכויות האדם מהרשומות או התקפה על מוסד בינלאומי העוסק בזכויות האדם. מעשים כאלה הם הודאה שקטה בביצוע הפרות גדולות יותר. ממשלות מנסות להשתיק את השליח משום שהן אינן מעוניינות שהמסר שבפיו יישמע. הדרך הבטוחה ביותר להפוך את הצנזורה הזאת על פיה היא להכפיל את המאמצים להביא לתיקונן של הפרות אלה, שהממשלות מנסות להסתיר.