גורמים רשמיים בלבנון הביעו בשנת 2010 נכונות גוברת והולכת לדון בסוגיות הנוגעות לזכויות האדם, אך נמנעו מיישומן של רבות מהרפורמות שהיו נחוצות כדי לשפר את מצב זכויות האדם במדינה.

הרשויות דחו הצעת חוק שהיה בה כדי להבטיח את זכותן של נשים להעביר את אזרחותן לבני זוגם ולילדיהן. בנוסף לכך, הרשויות הפרו את הבטחותיהן ולא נקפו אצבע כדי לשפוך אור על גורלם של אנשים שנעלמו במלחמת האזרחים שהתחוללה בשנים 1990-1975. בחודש אוגוסט עבר סוף סוף בפרלמנט תיקון חקיקה, שנועד להקל על השתלבות פליטים פלשתינאים בשוק העבודה, אך הרפורמה לא עמדה בציפיות.

במחצית השנייה של השנה גבר המתח בלבנון בשל חקירת בית הדין שהקים האו"ם, אשר מונה לבחון את נסיבות הריגתו של ראש הממשלה לשעבר רפיק אל-חרירי בשנת 2005, ונוכח החשש שהמדינה תשקע שוב בתוהו ובוהו.

עינויים, התעללות ותנאי הכליאה

החוק בלבנון אוסר על עינויים, אך מיצוי הדין בנושא זה נותר השנה חמקמק כשהיה. כמה עצירים, ובמיוחד חשודים בריגול למען ישראל ולוחמי ג'יהאד, סיפרו לארגון Human Rights Watch כי חוקריהם עינו אותם בכמה מתקני מעצר, ובהם משרד הביטחון ואגף המידע של כוחות ביטחון הפנים. בשנת 2008 אשררה לבנון את הפרוטוקול האופציונאלי של האמנה נגד עינויים, אך עד כה טרם הקימה מנגנון מניעה לאומי שיקיים ביקורים במתקני כליאה ויפקח על הפעלתם, כנדרש בפרוטוקול זה.

התנאים בבתי הסוהר נותרו בכי רע. במתקני הכליאה עדיין שוררת דרך קבע צפיפות יתר וקיימת בעיה מתמשכת של היעדר טיפול רפואי נאות. לפי כוחות ביטחון הפנים, עצירים המוחזקים לפני משפטם מהווים כשני שלישים מכלל העצירים.

לבנון התמידה בשנת 2010 בהשעייתן בפועל של ההוצאות להורג, אך בתקופה זו נגזרו חמישה עונשי מוות לפחות. מנהיגים פוליטיים רבים קראו להטיל עונש מוות על אנשים שהורשעו בריגול למען ישראל. הנשיא מישל סולימאן, שעל-פי החוק בלבנון כל עונש מוות חייב באישורו, אמר בחודש יולי כי יאשר גזרי דין כאלה שניתנו בבתי דין צבאיים.

חופש הביטוי

על אף שבלבנון פועלת תקשורת תוססת, בשנת 2010 תועדו הטרדות רבות יותר של בלוגרים ושל עיתונאים שמתחו ביקורת על הצבא ועל גורמים בכירים מסוימים. בחודש מארס עצר המודיעין הצבאי לזמן קצר את הבלוגר ח'ודור סלמה, וחקר אותו על כך שביקר את הצבא ואת שלושת ראשי המדינה בסדרת מאמרים שפרסם. בחודש יוני עצרו כוחות ביטחון את נעים חנא, אנטואן רמיא ושיבל קסב על כך שפרסמו בפייסבוק הערות ביקורתיות על הנשיא. שופט חוקר האשים אותם בהוצאת דיבה, השמצה והעלבת הנשיא, אך שחרר אותם בערבות ב-2 ביולי. בחודש אוגוסט זימן המודיעין הצבאי את חסן עוליק, עיתונאי בעיתון "אל-אח'באר", לאחר שדיווח על שיחה שנערכה כביכול בין שר הביטחון אליאס מור לבין מפקד צבא לבנון ז'אן קהווג'י, בנוגע לחשוד בריגול למען ישראל. הוא שוחרר כמה שעות לאחר מעצרו. בחודש אוגוסט המודיעין הצבאי גם עצר לזמן קצר את המתכנן העירוני אסמאעיל שייח' חסן, שפרסם מאמר ובו דברי ביקורת על האופן שבו הרשויות הציבוריות והצבא ניהלו את שיקומו של מחנה הפליטים נהר אל-בארד.

פליטים

הפליטים הפלשתינאים בלבנון, שמספרם מוערך ב-300 אלף, חיים בתנאים חברתיים וכלכליים מחרידים. בחודש אוגוסט תיקן הפרלמנט הלבנוני את חוק העבודה במטרה לאפשר לפליטים פלשתינאים להשיג ביתר קלות אישורי עבודה. התיקון לחוק פוטר את הפליטים מדרישות הדדיוּת, מבטל את עמלות אישור העבודה, ומעניק לפליטים הטבות מוגבלות של הביטוח הלאומי. אולם, במסגרת הרפורמה לא נעשה דבר כדי להסיר את המגבלות המונעות מפלשתינאים לעבוד ב-25 מקצועות לפחות, הדורשים חברות באיגוד עובדים, ובהם עריכת דין, רפואה והנדסה. במסגרת הרפורמה אף הותרה על כנה מערכת של היתרי עבודה הנשענת על שיתוף הפעולה מצד המעסיק, ואשר הביאה בעבר לידי כך שמרבית הפלשתינאים עבדו בשוק השחור. פליטים פלשתינאים עדיין סובלים מחוק מפלה שעבר בשנת 2001 ואשר מונע מהם לרשום רכוש.

פלשתינאים ממחנה הפליטים נהר אל-בארד - שנהרס בקרב שהתחולל בשנת 2007 בין צבא לבנון לבין ארגון פתח אל-אסלאם החמוש - ממשיכים לחיות בתנאי מגורים עלובים. מאמצי השיקום התעכבו, וסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונר"א) דיווחה כי מקבץ הבתים הראשון במסגרת הבנייה מחדש לא יהיה מוכן לפני חודש מארס 2011. צבא לבנון מגביל את התנועה אל המחנה באמצעות הצבת מחסומי דרכים סביבו.

לדברי מקורות ממשלתיים, משרד הפנים חידש את הנפקת המסמכים המזהים הזמניים עבור פלשתינאים בלבנון שאינם מחזיקים בתעודות רשמיות, וזאת במסגרת תכנית לשיפור מעמדם החוקי של לפחות 3,000 פלשתינאים ללא תעודות זהות, שחיו קודם לכן בחשש מתמיד ממעצר. המשרד הקפיא את התהליך בתחילת שנת 2009 בטענה שהוגשו לו טפסים מסולפים.

בנציבות האו"ם לפליטים רשומים, נכון ל-30 בספטמבר, 9,768 פליטים ומבקשי מקלט לא פלשתינאים השוהים בלבנון, למעלה מ-80% מהם מעיראק. היות שלבנון לא אשררה את אמנת הפליטים משנת 1951, אין היא מכירה בתחולתה המשפטית של הכרת נציבות האו"ם במעמד הפליטות והיא נוהגת ככלל ברובם כבמהגרים לא חוקיים שהיא רשאית לעצור. נכון ל-31 באוקטובר מוחזקים במעצר 54 פליטים או מבקשי מקלט מוכרים רק משום שאין ברשותם מסמכי התושבות הנדרשים.

זכויות מהגרי העבודה

מהגרות עבודה (לרוב נשים) המועסקות במשקי בית סובלות מניצול ומהתעללות מצד מעסיקיהן, ובכלל זה משעות עבודה מוגזמות, מאי-תשלום שכר, מכליאה במקום העבודה ובמקרים מסוימים מהתעללות גופנית ומינית. בפני מהגרות המועסקות במשקי בית ותובעות את מעסיקיהן על התעללות ניצבים מכשולים חוקיים והן חשופות לסכנה של כליאה וגירוש, בשל מערכת האשרות המגבילה. בחודש יוני הקים משרד העבודה קו חם לקבלת תלונות מעובדות. גם בשנה זו מתו עובדות רבות שהועסקו במשקי בית, כאשר בחודש אוגוסט לבדו התרחשו שמונה מקרי מוות. מרבית המקרים הללו מסווגים כהתאבדויות.

גברים מקרב מהגרי העבודה - רובם מסוריה וממצרים - מועסקים בבניין ובעבודות כפיים אחרות בתנאי עבודה מסוכנים. עובדים אלה נשדדים לעתים מזומנות ומותקפים באלימות. רשויות המדינה לא עשו כל מאמץ מרוכז להגן עליהם או להביא לדין את הפוגעים בהם.

מעצר זרים לאחר ריצוי עונשם

לפי נתוני כוחות ביטחון הפנים, כ-13% מהעצירים המוחזקים בבתי הסוהר של לבנון הם זרים שסיימו לרצות תקופות מאסר שנגזרו עליהם. נתונים אלה כוללים פליטים ומבקשי מקלט מדיני שאינם יכולים לחזור בבטחה לארצותיהם. המשך כליאתם הוא בלתי חוקי. בחודש ספטמבר 2010 אימצה מועצת השרים של לבנון החלטה שמטרתה המוצהרת היא לצמצם את מספר הזרים העצורים לאחר תקופת המאסר שנגזרה עליהם. עם זאת, ההחלטה טרם יושמה וממילא לא תיתן מענה לסוגיית מעצרם של פליטים ומבקשי מקלט מדיני שאין ברשותם מסמכי התושבות הנחוצים.

זכויות הנשים והילדות

חוקי המעמד האישי, חוקי האזרחות ודיני העונשין בלבנון עדיין כוללים הוראות חוק מפלות הנוגעות לאלימות בתוך המשפחה. בחודש מאי קיבלה מועצת השרים החלטה להרחיב את זכותם של ילדים ובני זוג של נשים בלבנון להתגורר בשטח המדינה. אך בניגוד לגברים לבנונים, נשים לבנוניות עדיין לא יכולות להעביר את אזרחותן לבני זוגן הזרים ואף לא לילדיהן.

בחודש אפריל הניחה מועצת השרים על שולחן הפרלמנט הצעת חוק שנועדה להגדיר אלימות בתוך המשפחה כמעשה פלילי. על-פי הצעת החוק, כל עד לאלימות בתוך המשפחה נדרש לדווח על כך, והפוגעים מחויבים לספק למתלונן או למתלוננת הסדרי דיור חלופיים, קצבה והוצאות רפואיות.

מורשת סכסוכים קודמים ומלחמות העבר

ב-5 בנובמבר 2010 הפקידה לבנון באו"ם את כתב האשרור שלה לאמנה נגד תחמושת המצרר. נפלי תחמושת-המִּשְׁנֶה שנותרו בשטח דרום לבנון לאחר ההפצצה הישראלית בשנת 2006 ממשיכים לפגוע באזרחים. לפי נתוני מרכז פעולת המוקשים הרשמי של לבנון, מאז שנת 2006 נהרגו 45 בני אדם לפחות מנפלי תחמושת-המשנה הללו, ולמעלה מ-300 נפצעו.

הממשלה הבטיחה לפעול לחשיפת גורלם של לבנונים ואזרחים זרים אשר "נעלמו" במהלך מלחמת האזרחים שהתחוללה בלבנון בשנים 1990-1975 ואחריה ולאשרר את האמנה הבינלאומית להגנת כל בני האדם מהיעלמויות כפויות. אך בניגוד להבטחות אלה, בשנת 2010 הממשלה לא עשתה דבר בתחומים אלה.

ועדה סורית-לבנונית רשמית משותפת שהוקמה בחודש מאי 2005 כדי לחקור מקרים של "היעלמות" לבנונים בידי כוחות הביטחון הסוריים לא פרסמה עד כה כל ממצאים בנושא.

בית הדין לרצח אל-חרירי

השנה גבר המתח סביב כוונת בית הדין הבינלאומי שהאו"ם הקים להעמיד למשפט את האחראים לרציחתו של ראש הממשלה לשעבר אל-חרירי בשנת 2005 ולרציחות פוליטיות אחרות, וזאת בציפייה להעמדות אפשריות לדין שייתכן שיגעו לחברים בחיזבאללה. חיזבאללה קראה להחרים את בית הדין, וטענה שהוא "פרויקט ישראלי".

גורמי מפתח בינלאומיים

על ההשפעה בלבנון מתחרים גורמים בינלאומיים ואזוריים רבים.

ברמה האזורית נודעת לסוריה, לאיראן ולערב הסעודית השפעה ניכרת על הפוליטיקה הלבנונית, המופעלת באמצעות בעלי ברית מקומיים.

צרפת, ארצות הברית והאיחוד האירופי מספקים סיוע למגוון רחב של תכניות בלבנון, כולל אימונים לכוחות המזוינים, סמינרים למניעת עינויים ופעילויות של החברה האזרחית. עם זאת, מדינות אלה לא השתמשו בהשפעתן באופן מלא כדי ללחוץ על לבנון לאמץ אמצעים קונקרטיים לשיפור מצב זכויות האדם במדינה, דוגמת חקירת טענות ספציפיות על עינויים או אימוץ חוקים שיכבדו את זכויות הפליטים ומהגרי העבודה.

כוחות רבים של האו"ם המופקדים על השמירה על השלום עדיין מוצבים לאורך הגבול הלא יציב של לבנון עם ישראל, בדרום המדינה.