סוריה

סוריה היא מדינת משטרה דכאנית, בה מוּחלת חקיקת חירום מאז שנת 1963, אך בשנת 2011 הסתבר כי היא אינה חסינה מפני תנועות האביב הערבי התומכות בדמוקרטיה. ההפגנות נגד הממשלה החלו באמצע חודש מארס במחוז דַרְעָא שבדרום, והתפשטו עד מהרה אל אזורים אחרים במדינה. כוחות הביטחון הגיבו באכזריות, הרגו לפחות 3,500 מפגינים, ועצרו אלפים באופן שרירותי, ובהם גם ילדים מתחת לגיל 18. מרבית העצורים הוחזקו כשהם מנותקים מן העולם החיצון, ורבים מהם נחשפו לעינויים. כוחות הביטחון אף פתחו במבצעים צבאיים רחבי היקף בערים שהתמרדו ברחבי המדינה.

במקביל ביצעה הממשלה כמה תיקוני חקיקה בניסיון, שלא צלח, לשכך את גל המחאה. הממשלה ביטלה את מצב החירום, חוקקה חוק תקשורת חדש, והעניקה אזרחות למספר כורדים שהיו נטולי מעמד. אך נכון למועד כתיבת שורות אלה, הדיכוי המתמשך והעקוב מדם משקף את נחישות הממשלה לחסלאת ההתנגדות ולהימנע מביצוע תיקונים העלולים לערער את סמכותה.

הרג מפגינים ועוברי אורח

מאמצע חודש מארס ואילך השתמשו כוחות הביטחון וארגונים חמושים הנתמכים על-ידי הממשלה באלימות, לעתים מזומנות קטלנית, כדי לתקוף ולפזר מפגינים שהיו ברובם הגדול לא אלימים. בשל הגבלות על כניסה לשטח המדינה לא ניתן לאמת את מספר ההרוגים המדויק, אך נכון ל-15 בנובמבר תיעדו ארגונים מקומיים הרג של 3,500 אזרחים.

רבים ממעשי ההרג בוצעו במהלך ירי על מפגינים ועל מסעות הלוויה. למשל, בחודש אפריל נהרגו לפחות 15 בני אדם בכיכר מגדל השעון החדש בעיר חוֹמְס שבמרכז המדינה, בעת שמפגינים ניסו לארגן שביתת שבת, ועוד לפחות 34 מפגינים נהרגו בעיר הדרומית אִזְרָע. בכמה מקרים כוחות הביטחון השתמשו תחילה בגז מדמיע או ירו באוויר כדי לפזר את ההתקהלויות, אך במקרים רבים אחרים הם ירו ישירות על המפגינים ללא כל אזהרה מוקדמת. אנשים רבים נפגעו בראשם, בצווארם ובחזם, והדבר מלמד כי הפגיעה בהם הייתה מכוונת. בכמה מקרים רדפו כוחות הביטחון אחר מפגינים והמשיכו לירות עליהם גם כשניסו להימלט.

הרשויות בסוריה טענו שוב ושוב כי כוחות הביטחון מגיבים להתקפות מזוינות של כנופיות טרוריסטים. ברוב המקרים שארגון Human Rights Watchתיעד טענו עדים בתוקף כי ההרוגים והפצועים לא היו חמושים וכי לא סיכנו את חייו של איש. רק במקרים מעטים השתמשו מפגינים בכוח קטלני נגד כוחות הביטחון הסוריים, ולעתים קרובות הדבר בוצע בתגובה להפעלת כוח קטלני בידי כוחות הביטחון.

הפרות שבוצעו במהלך מבצעים צבאיים רחבי היקף

כוחות הביטחון ניהלו כמה מבצעים צבאיים רחבי היקף בעיירות ובערים שהתמרדו נגד הממשלה. מבצעים אלה כללו מעשי הרג רבים ומעצרים והובילו לכליאה ולשימוש בעינויים. בחודש אפריל צרו טנקים ונגמ"שים על העיר דרעא במשך 11 יום, ולדברי פעילים מקומיים הרגו לפחות 115 תושבים. תושבי דרעא אמרו לארגון Human Rights Watchכי כוחות ביטחון השתלטו על כל שכונות העיר, הציבו צלפים על גגות מבנים ברחביה ומנעו כל תנועה של תושבים באמצעות ירי על כל מי שניסה לצאת מביתו. כוחות הביטחון יצאו למסע מעצרים נרחב, וכלאו מאות אנשים באופן שרירותי. עצורים ששוחררו סיפרו כי הם, כמו גם מאות עצירים אחרים שראו במעצר, סבלו מעינויים באמצעים שונים ומיחס משפיל מצד כוחות הביטחון.

בחודש מאי תקפו כוחות הביטחון את עיר החוף בניאס, והשתמשו באצטדיון הספורט שלה כמתקן כליאה. כמו כן, כוחות הביטחון תקפו את העיר תַּלְכָּלָח', הסמוכה לגבול לבנון, ואילצו למעלה מ-3,000 סורים לחצות את הגבול ולברוח ללבנון. בחודש יוני שיגרו כוחות הביטחון טנקים לתוך העיר הצפונית גִ'סְר א-שׁוּר'וּר בעקבות התנגשויות מזוינות בין אנשי כוחות הביטחון שהוצבו במקום לבין תושבים. בחודש יולי הסתערו כוחות הביטחון על חָמָה, שבה התקיימו ההפגנות הגדולות ביותר נגד הממשלה בסוריה, ועל-פי רשימות הרוגים שסיפקו פעילים מקומיים, הרגו לפחות מאתיים תושבים בתוך ארבעה ימים. בחודש אוגוסט נכנסו טנקים ומשוריינים לשכונת א-רָמֵל בעיר החוף לָטָקִיָיה. בין החודשים מאי וספטמבר פשטו כוחות הביטחון כמה פעמים גם על השכונות בָּאבּ א-סִבָּאע, בָּאבּ עָמְרוּ ואל-בָּיָיאדָה בעיר חומס.

מעצרים שרירותיים, העלמה בכפייה ועינויים

כוחות הביטחון עצרו באופן שרירותי אלפי אנשים ועינו רבים מהעצורים. לא ניתן לאמת את מספר העצירים המדויק, אך ממידע שארגון Human Rights Watchאסף עולה כי בין החודשים מארס וספטמבר עצרו כוחות הביטחון למעלה מ-20 אלף בני אדם. רבים מהעצירים היו גברים צעירים בשנות העשרים או השלושים לחייהם, אך היו בהם גם ילדים, נשים וקשישים. נראה כי הממשלה שחררה את רוב העצירים לאחר כמה ימים או שבועות, אך נכון למועד כתיבת שורות אלה כמה מאות מהם עדיין נעדרים.

לדברי עצירים ששוחררו, שיטות העינויים כללו הכאה ממושכת במקלות, בכבלי חשמל שזורים ובמכשירים אחרים; מכות חשמל; שימוש ב"לוח עינויים" מאולתר ממתכת או מעץ; ובמקרה אחד לפחות, אונס של עציר באמצעות אלה. החוקרים והסוהרים גם השפילו את העצירים בדרכים שונות, כמו אילוצם לנשק את נעליהם ולהצהיר כי הנשיא בשאר אל-אסד הוא אלוהים עבורם. כמה עצירים אמרו כי שוביהם איימו עליהם שוב ושוב כי יוציאו אותם להורג בו במקום. כל העצירים תיארו תנאי כליאה מחרידים בתאים שבהם שוררת צפיפות כה רבה עד שבחלקם העצירים נאלצים לישון בתורות.

לדברי פעילים מקומיים, לפחות 105 עצירים מתו במשמורת בשנת 2011. במקרים של מוות במשמורת שארגון Human Rights Watchבחן נראו על הגופות סימני עינויים שאין לטעות בהם, ובכלל זה חבורות, חתכים וכוויות. הרשויות לא מסרו למשפחות שום מידע על הנסיבות שבהן מתו יקיריהן, ולמיטב ידיעתו של ארגון Human Rights Watchלא נפתחה שום חקירה בעניין. בכמה מקרים נדרשו משפחותיהם של עצירים שמתו, כתנאי לקבלת הגופה, לחתום על הצהרה ולפיה "כנופיות חמושות" הרגו את בן המשפחה ולהתחייב לא לקיים הלוויה פומבית. עם האנשים שמתו במעצר נמנו מנהיגי מחאה בולטים כמו הפעיל הקהילתי רִ'יָאת' מַטָּר, בן 26 מהפרבר דָארָיָא הסמוך לדמשק. בחודש ספטמבר החזירו כוחות הביטחון את גופתו של מטר למשפחתו, ארבעה ימים לאחר שנעצר.

מניעת טיפול רפואי

במקרים רבים מנעו הרשויות בסוריה ממפגינים פצועים גישה לטיפול רפואי. בכמה מקרים מנעו כוחות הביטחון מאמבולנסים להגיע לפצועים ולפחות בשלושה מקרים שארגון Human Rights Watchתיעד פתחו כוחות הביטחון באש על אנשי צוות רפואי. באחד המקרים הללו, שהתרחש בחודש מארס, נהרגו בדרעא רופא ואחות.

כוחות הביטחון גם עצרו מפגינים פצועים רבים בבתי החולים, ואילצו בכך רבים מהפצועים לפנות לטיפול במרפאות שדה מאולתרות – שהוקמו בבתים פרטיים או במסגדים – מחשש פן ייעצרו. בחודש ספטמבר אמרו עובדי בית חולים לארגון Human Rights Watchכי כוחות הביטחון הוציאו בכוח 18 פצועים מבית החולים אל-בָּר שבחומס, וכי חמישה מהם הוצאו מתוך חדרי הניתוח.

מעצר פעילים ועיתונאים

מאז פרצו ההפגנות באמצע חודש מארס עצרו כוחות הביטחון הסוריים מאות פעילים, לעתים מזומנות אך משום ששוחחו עם כלי התקשורת או סייעו בארגון ההפגנות. בחודש אפריל עצרו כוחות הביטחון את רָאסֵם אל-אָתָאסִי, בן 66, לשעבר נשיא הארגון הערבי לזכויות האדם בסוריה וכיום חבר בהנהלת הארגון הערבי האזורי לזכויות האדם. שופט חוקר צבאי הורה על מעצרו של אל-אתאסי למשך 15 יום כדי לחקור את חלקו בתמיכה במחאה. בחודש מאי עצרו כוחות הביטחון את מוחמד נָגָ'אתִי טָיָארָה, פעיל למען זכויות האדם מהעיר חומס ששוחח עם כלי התקשורת הבינלאומיים על הדיכוי הממשלתי. נכון למועד כתיבת שורות אלה, טיארה עדיין מוחזק במעצר.

הדיכוי כוון גם נגד נשים שהיו פעילות במחאה. בחודש מאי עצרו כוחות הביטחון את העיתונאית והפעילה דָאנָה אל-גָ'וָואבְּרָה, מחוץ לביתה בדמשק. אל-ג'וואברה, ילידת דרעא, הייתה פעילה בניסיונות לפרוץ את המצור על העיר באמצעות ארגון שיירות סיוע. באותו חודש עצרו הרשויות בדמשק גם את עו"ד קתרין א-טָאלִי, בת 32 העוסקת בתחום זכויות האדם, וכלאו אותה במשך יומיים ללא קשר עם החוץ.

בחלק מהמקרים, כאשר לא עלה בידי כוחות הביטחון לאתר את הפעיל שחיפשו, הם עצרו בני משפחה. בחודש מאי עצרו כוחות הביטחון במשרדו את וָאאֵיל חָמָאדֶה, פעיל פוליטי הנשוי לאשת זכויות האדם הבולטת רָזָאן זָיְיתוּנֶה. ב-30 באפריל הגיעו כוחות הביטחון לביתם של בני הזוג בחיפוש אחריהם, ומשלא מצאו אותם עצרו תחתם את אחיו הצעיר של חמאדה, עַבְּד א-רַחְמָאן בן העשרים. ואאיל ועבד א-רחמאן שוחררו על-ידי כוחות הביטחון רק כמה חודשים מאוחר יותר.

ממשלת סוריה עצרה גם עיתונאים שניסו לדווח על הדיכוי שהממשלה מפעילה. בחודש מארס עצרו כוחות הביטחון הסוריים את סולימאן אל-ח'אלידי, כתב רויטרס ואזרח ירדני, בגין דיווח על מעשי האלימות בדרעא. הם החזיקו אותו במשך ארבעה ימים ללא קשר עם החוץ ואז גירשו אותו מהמדינה. בחודש אפריל עצרו כוחות הביטחון אל ח'אלד סִיד מוחמד, עיתונאי צרפתי-אלג'ירי עצמאי, וכלאו אותו ללא אפשרות תקשורת עם החוץ במשך קרוב לחודש. כוחות הביטחון עצרו גם את דורות'י פַּרְוָואז – אזרחית ארה"ב, קנדה ואיראן – עם הגיעה לסוריה בחודש אפריל, והחזיקו אותה ללא קשר עם החוץ במשך שישה ימים. בנוסף, הם עצרו את רָ'אדִי פְרָאנְסֶס ורַ'סָּאן סָעוּד, שני עיתונאים לבנונים, וכלאו אותם למשך פרקי זמן קצרים.

רפורמות

הרשויות הסוריות ביצעו כמה תיקוני חקיקה בניסיון להשקיט את גל המחאה, אך הדיכוי המתמשך סיכל את השפעת התיקונים והפך כל ניסיון להעריך באיזו מידה מתכוונת הממשלה ליישמםלבלתי אפשרי. ב-14 באפריל הוציא הנשיא אסד צו להענקת אזרחות לקבוצה של כורדים ילידי סוריה שהיו עד אז נטולי מעמד אזרחי. ב-21 באפריל ביטל אסד את מצב החירום שהיה בתוקף במדינה מאז שנת 1963 וכן את בית המשפט לביטחון המדינה, שהיה בית משפט חריג שבו לא חלות כמעט שום בטוחות לקיום הליך הוגן. בחודשים מאי ויוני הוציא אסד גם שני צווים של חנינה כללית, מהם נהנתה קבוצה מצומצמת של אסירים פוליטיים.

הרשויות בסוריה הכניסו גם כמה תיקונים בחוק, שעתידים לדבריהן להפוך את המערכת הפוליטית במדינה לפתוחה יותר ולהגביר את חירותם של כלי התקשורת. ב-28 ביולי פרסם אסד צו המאשר חוק מפלגות חדש. בחודש אוגוסט פרסם אסד צו בדבר חוק בחירות כלליות, ואישר חוק תקשורת חדש שנועד להגן על חופש הביטוי, על אף שחוק זה עדיין מחייב את כלי התקשורת "לכבד חופש ביטוי זה" בכך שיממשו אותו "מתוך מודעות ואחריות".

זכויות הנשים והילדות

החוקה הסורית מבטיחה שוויון מגדרי, ונשים רבות פעילות בחיים הציבוריים. עם זאת, חוקי המעמד האישי ודיניהעונשיןמכילים הוראות המפלות נשים ונערות לרעה, בייחוד בכל הנוגע לנישואין, לגירושין, למשמורת ילדים ולירושה. דיני העונשין בסוריה כבר אינם פוטרים לגמרי מאשמה את מי שמבצע פשעים המכונים "פשעים על רקע כבוד המשפחה", אך הוא עדיין מסמיך שופטים להטיל עונש מופחת במקרה שהפשע בוצע מתוך כוונה "מכובדת". חוק האזרחות משנת 1969 שולל מנשים סוריות הנשואות לגברים זרים את הזכות להעביר את אזרחותן לילדיהן או לבני זוגן.

גורמי מפתח בינלאומיים

בתגובה לדיכוי הטילו ארה"ב והאיחוד האירופי עיצומים על יחידים ועל ישויות משפטיות, ובכלל זה איסורי נסיעה והקפאת נכסים של בעלי תפקידים בכירים בממשלה ובכוחות הביטחון, של גורמים עסקיים שהפיקו תועלת מהדיכוי הממשלתי או סייעו לו, וכן של ישויות משפטיות רבות. הן ארה"ב והן האיחוד האירופי הקפיאו את נכסיהם של חברות ובנקים סוריים הקשורים לממשלה או לתומכיה, וממשל ארה"ב אסר על ישויות משפטיות ואזרחים בארה"ב לנהל עסקים עם חברות ובנקים אלה. בחודש ספטמבר אסר האיחוד האירופי, הרוכש 95% מהנפט שסוריה מייצאת, על רכישת נפט סורי, וכן אסר על חבָרות באיחוד להשקיע בתעשיית הנפט של סוריה.

כמה ממדינות ערב שילבו כוחות לגינוי הדיכוי הסורי. בחודש אוגוסט החזירו ערב הסעודית, בחריין, כווית ותוניסיה את שגריריהן מדמשק להתייעצויות. בחודש נובמבר החליטה הליגה הערבית להשעות את חברותה של סוריה לאחר שזו לא יישמה תכנית שקיבלה על עצמה להפסקת האלימות.

טורקיה, שהייתה עד לאחרונה בת ברית קרובה ושותפת סחר עיקרית של סוריה, גינתה פעם אחר פעם את הדיכוי הסורי ועצרה לפחות שני משלוחי נשק למדינה. כמו כן אירחה טורקיה כמה מפגשים של האופוזיציה הסורית.

בחודש אוגוסט אישרה מועצת הביטחון של האו"ם פה אחד הצהרה נשיאותית המגנה את "ההפרות הנרחבות של זכויות האדם והשימוש בכוח נגד אזרחים בידי הרשויות בסוריה". עם זאת, בחודש אוקטובר סירבו רוסיה וסין, וכן הודו, ברזיל ודרום אפריקה, לתמוך בהחלטה של מועצת הביטחון להפעיל לחץ ניכר על ממשלת סוריה.

בחודש אפריל החליטה מועצת זכויות האדם על "גינוי חד-משמעי של השימוש באלימות קטלנית נגד מפגינים לא אלימים". דו"ח של נציבות זכויות האדם של האו"ם מחודש אוגוסט העלה "דפוס של הפרת זכויות האדם... העלול לעלות לכדי פשעים נגד האנושות", והמועצה שבה וגינתה את "ההפרות החמורות והשיטתיות של זכויות האדם בידי הרשויות הסוריות", והקימה "ועדת בדיקה בינלאומית עצמאית כדי לחקור את כל ההפרות שבוצעו לכאורה מאז חודש מארס 2011". הוועדה מונתה בחודש ספטמבר ואמורה הייתה לפרסם את הדו"ח שלה בשלהי נובמבר, אולם נכון למועד כתיבת שורות אלה לא ניתנה לה גישה לסוריה. נָאבִי פִּילַאי, הנציבה העליונה של האו"ם לזכויות האדם, המליצה למועצת הביטחון בתדריך שקיימה בחודש אוגוסט להפנות את הטיפול במצב בסוריה לבית הדין הפלילי הבינלאומי.