בשנת 2010 שרר במרוקו ובסהרה המערבית מצב לא אחיד בכל הנוגע לזכויות האדם, ובתחומים מסוימים היה המצב בהחלט בכי רע. הממשלה, בגיבוי בתי משפט הלהוטים לרצותה, השתמשה בחקיקה מדכאת כדי להעניש ולכלוא יריבים לא-אלימים, ובייחוד גורמים המותחים ביקורת על המלך או על מוסד המלוכה, מטילים ספק בזכותה של מרוקו על הסהרה המערבית או "משמיצים" את האסלאם בניגוד לחוק או תוך "שחיטת פרות קדושות".
הממשלה מגבילה באופן מיוחד את זכויות האדם באזור הסהרה המערבית, שמרוקו טוענת לריבונות עליו, ואשר היא מושלת בו כאילו היה חלק משטחה שלה. תנועה הפועלת למען עצמאותה של סהרה המערבית ואשר בסיסה בגולה, הידועה בכינויה חזית "פוֹלִיסָריוֹ" ("החזית העממית לשחרור סָאגִייָה אל-חַמְרָא ורִיוֹ דֶה אוֹרוֹ"), דורשת לקיים משאל עם שיעסוק בין השאר בשאלת העצמאות. לאורך השנים כלאו הרשויות במרוקו פעילים רבים שקידמו עמדה זו, והציעו לאפשר באזור זה אוטונומיה בריבונות מרוקנית.
הטרור והלחימה בטרור
מאות אנשים שנחשדו כקיצונים אסלאמיים, ואשר נעצרו לאחר הפיגועים בקזבלנקה בשנת 2003, עודם מוחזקים בכלא. רבים מהם הורשעו במשפטים לא הוגנים לאחר שהוחזקו במעצר חשאי ונחשפו להתעללות ולעתים לעינויים. חלקם נידונו למוות, עונש שמרוקו לא ביטלה אף כי לא יישמה אותו מאז שנת 1993. בשנת 2007 בוצעו פיגועים נוספים, והמשטרה עצרה מאז מאות אנשים שנחשדו כאנשי מיליציה אסלאמיים, ואשר רבים מהם הורשעו ונכלאו בגין השתייכות ל"רשת טרור" או בגין עריכת הכנות להצטרף ל"ג'יהאד" בעיראק או במקומות אחרים.
על-פי דיווחים רבים שהגיעו מפי עצירים, סוכנויות המודיעין המשיכו לחקור חשודים בטרור במתקן מעצר בעיר תמארה הסמוכה לרבאט שהרשויות אינן מכירות רשמית בקיומו. חשודים רבים טענו כי שוטרים עינו אותם במהלך החקירה, בזמן שהוחזקו במשמורת לפני הגשת כתב האישום במשך תקופה העולה על 12 הימים שהחוק מתיר בכל הנוגע לחשודים במעורבות בטרור. כך למשל, כמה גברים שנעצרו בחודשים מארס ואפריל בעיר קזבלנקה או בקרבתה בחשד לקשרים עם אל-קאעידה סיפרו לארגון Human Rights Watch כי סוכנים בלבוש אזרחי, שלא הציגו בפניהם צווי מעצר או תעודות כלשהם, כיסו את עיניהם והובילו אותם למתקן סודי, שהיה להערכתם מתקן תמארה. לדבריהם, הסוכנים החזיקו בהם וחקרו אותם במקום זה במשך תקופות של עד 36 ימים, ולאחר מכן העבירו אותם לכלא משטרתי רגיל. רובם ציינו כי עונו. הממשלה הכחישה באופן רשמי את הטענות הללו בפני ארגון Human Rights Watch וציינה כי המעצרים והכליאה בוצעו במקרים אלה על-פי החוק.
בחודש אוגוסט ניתן פומבי להקלטות שבוצעו בידי סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב, הסי־אַיי־אֵיי, ואשר עולה מהן כי בשנת 2002 העבירה ארה"ב את רמזי בן א-שיבה למרוקו לצורך חקירתו במתקן סודי המופעל בידי רשויות המדינה, וכי לאחר מכן הטיסה אותו לגואנטנמו. הרשויות במרוקו מכחישות כי הן מפעילות בתי סוהר סודיים.
התמודדות עם הפרות העבר
לאחר עבודתה החלוצית של ועדת הצדק והפיוס של מרוקו, שהושלמה בשנת 2005, הכירה הממשלה באחריותה ל"היעלמויות" ולהפרות חמורות אחרות שבוצעו בעבר, ופיצתה כ-16 אלף קרבנות או את קרוביהם. אולם, לא ידוע על אף גורם מרוקני רשמי או חבר בכוחות הביטחון המרוקניים שהועמד לדין על הפרות שבוצעו במהלך התקופה שבין 1956 לבין 1999, שהוועדה חקרה. כמו כן, הממשלה טרם יישמה את מרבית הרפורמות המוסדיות שהוועדה המליצה לערוך כדי להבטיח שההפרות לא יישנו בעתיד. בחודש ספטמבר הודיעה הממשלה כי תהפוך כמה בתי כלא סודיים שנודעו לשמצה לאתרי זיכרון עבור "שימור הזיכרון וחידוש שיקומו".
התנהלות המשטרה ומערכת המשפט הפלילי
בתיקים בעלי גוון פוליטי, הנאשמים זוכים למשפט הוגן רק לעתים רחוקות. השופטים מתעלמים דרך קבע מבקשותיהם של נאשמים הטוענים כי עונו להיבדק על-ידי רופא, מסרבים לזמן עדים העשויים להביא לזיכוי הנאשמים, ומרשיעים נאשמים על יסוד הודאות שנראה כי נגבו בכפייה. ב-16 ביולי אשרר בית המשפט לערעורים של רבאט את ההחלטה משנת 2009 להרשיע את כל 35 הנאשמים בתיק "בליראג'" באישומים שכללו את הקמתה של רשת טרור. בית המשפט הותיר על כנו את מאסר העולם שנגזר על מי שנטען שהנהיג את החבורה, עבד אל-קאדר בליראג', והפחית לעשר שנות מאסר את עונשיהם של חמישה אישים פוליטיים שנמנו גם הם על הנאשמים. כפי שאירע במשפט הראשון, בית המשפט לערעורים ביסס את ההרשעות כמעט באופן בלעדי על "הודאות" שנתנו הנאשמים למשטרה, אף כי מרביתם התנערו מהצהרות אלה בבית המשפט. בית המשפט סירב לחקור טענות בדבר עינויים, מעצר בבתי סוהר סודיים וזיוף הודאות.
ב-8 באוקטובר עצרו הרשויות את הפעילים הסהרווים הנודעים למען העצמאות, עלי סאלם א-תאמכ, אבראהים דחאן ואחמד א-נאסרי, שפעילותם לא הייתה אלימה, והשליכו אותם לבית הסוהר. ארבעה פעילים סהרווים אחרים שנעצרו באותו זמן שוחררו מאוחר יותר עד לפתיחת משפטם. המשטרה עצרה את השבעה עם שובם מביקור גלוי וחסר תקדים שערכו עם הנהגת פוליסריו במחנות הפליטים הסהרוויים ליד תִּנְדוּף שבאלג'יריה. בתחילה, שופט בקזבלנקה העביר את הטיפול בשבעת הנאשמים לבית דין צבאי בטענה שהעברות שבוצעו לכאורה כללו פגיעה ב"ביטחון החוץ של המדינה" על-ידי "פגיעה בשלמות הטריטוריאלית של מרוקו". אך כמעט שנה לאחר מכן החזיר שופט צבאי את הטיפול במקרה לבית משפט אזרחי באשמה פחותה בחומרתה של "פגיעה בביטחון הפנים" של מרוקו. משפטם נפתח ב-15 באוקטובר ומיד נדחה, בזמן ששלושה מהנאשמים נכנסים לשנתם השנייה במעצר עד תום ההליכים.
הסטודנטים הסהרווים עבדאללה דיחאני ועלי תומי השתחררו מבית הכלא בחודש אפריל לאחר שריצו שישה חודשי מאסר בגין "העלבת מוסדות המדינה". השניים הואשמו בסעיף זה לאחר שהצהירו כי אין הם מכירים לא במשטרת מרוקו ולא במרוקו עצמה במהלך ויכוח פוליטי עם נוסעים אחרים ברכבת.
חופש ההתאגדות, ההתאספות והתנועה
מרוקו מתגאה בכך שפועלות בה אלפי אגודות עצמאיות. עם זאת, גורמי ממשלה מונעים בשרירותיות את ההכרה החוקית מכמה ארגונים, ובכך הם פוגעים בחירותם לפעול. עם הגופים שנפגעו נמנים ארגונים להגנה על זכויות הסהרווים, האימאזיע'ין (בֶּרְבֵּרִים), מהגרים מאפריקה שמדרום לסהרה ובוגרי אוניברסיטה מובטלים. כמו כן נפגעו אגודות צדקה וארגונים העוסקים בתחומי התרבות והחינוך שעם מנהיגיהם נמנים חברים בתנועת "צדק ורוחניות" הפועלת בכל רחבי המדינה בקריאה לכינונה של מדינה אסלאמית ומערערת על סמכותו הרוחנית של המלך עבדאללה.
הממשלה אינה מכירה בדרך כלל בתנועת "צדק ורוחניות" כאגודה חוקית, אך היא גילתה סובלנות כלפי פעילויות רבות שקיימה, אף כי מנעה פעילויות אחרות. ב-28 ביוני עצרה המשטרה שבעה מחברי התנועה בעיר פאס לאחר שחבר לשעבר בתנועה טען כי חטפו ועינו אותו. לדברי החשודים, המשטרה עינתה אותם והכריחה אותם לחתום על הודאות מבלי שקראו אותן תחילה. בדיקה רפואית שנערכה לאחד הנאשמים העלתה כי הוא סבל מפציעות שנראה כי תאמו לתקופה שהיה נתון למשמורת המשטרה. נכון למועד כתיבת שורות אלה, שבעת הגברים עומדים למשפט באשמת חטיפה ועינוי.
הממשלה מגלה בדרך כלל סובלנות כלפי עבודתם של ארגונים רבים לזכויות האדם הפעילים ברבאט ובקזבלנקה, אך פעילים בודדים שילמו מפעם לפעם מחירים גדולים על חשיפתן של רעות חולות. שכּיבּ אל-ח'יארי, נשיא האגודה לזכויות האדם בריף, מרצה מאז חודש פברואר 2007 שלוש שנות מאסר בגין "ביזוי חמור של מוסדות המדינה" ובעברות הון מינוריות. הרשויות עצרו אותו לאחר שהאשים גורמים מרוקניים רשמיים במעורבות בסחר בסמים. ב-24 בנובמבר 2009 אישר בית משפט לערעורים בקזבלנקה את הכרעת הדין.
הקצין בדימוס קדור טרזאז, יליד שנת 1937, עודנו כלוא לאחר שבחודש נובמבר 2008 הורשע בבית דין צבאי ב"חשיפת סודות ביטחון", במשפט שארך יום אחד, רק משום שבשנת 2005 פנה במכתב למלך עם דברי ביקורת על מה שהוא הגדיר כטיפולה העלוב של מרוקו בטייסים שהוחזקו בידי פוליסריו כשבויי מלחמה.
בדרך כלל הרשויות אינן מונעות מארגונים בינלאומיים לזכויות האדם לבקר במרוקו. הפיקוח על כך הדוק יותר בסהרה המערבית, אך כי הרשויות באל-עיון הקלו את הדרישה שהציבו בשנת 2009 שלפיה על זרים להודיע להם לפני שהם מבקרים פעילים סהרווים בבתיהם.
פעילים סהרווים נהנו מחופש רב יותר לצאת לחו"ל בהשוואה לשנת 2009, ונתקבלו פחות דיווחים על החרמת דרכוניהם בידי הרשויות, על סירובן להנפיק להם דרכונים או על כך שמנעו מהם לעלות לטיסות.
עבור מרבית ההתכנסויות תחת כיפת השמיים נדרש אישור מטעם משרד הפנים. משרד זה יכול לסרב להעניק היתר אם הוא סבור שההתכנסות עלולה "להפריע לסדר הציבורי". אף כי פעולות מחאה ציבוריות רבות מתנהלות ללא הפרעה, שוטרים חמושים באלות פיזרו בכוח כמה הפגנות. אחד הגורמים שהמשטרה הרבתה לפזר את פעולות המחאה שלו הוא האגודה הלאומית של בוגרי האוניברסיטה המובטלים, שסניפיה קיימו פעולות כאלה ברחבי המדינה. כך למשל, ב-31 במארס הסתערו שוטרים על משמרת מחאה שקיימה האגודה בנאדור, פיזרו אותה, פצעו כמה אנשים ועצרו ארבעה מהמארגנים למשך זמן קצר.
בתחילת חודש אוקטובר כמה אלפי תושבים סהרווים מאל-עיון שבסהרה המערבית הקימו מחנה אוהלים בסמוך לעיר כדי להמחיש באופן דרמאטי שורה של עוולות כלכליות. הרשויות נשאו ונתנו עם מנהיגי המחנה, אך ב-8 בנובמבר בשעות הבוקר הורו למפגינים לעזוב, ולאחר מכן פירקו בכוח את עיר האוהלים שלהם, בעיקר באמצעות זרנוקי מים וגז מדמיע. הרשויות נתקלו בהתנגדות אלימה מסוימת ונרשמו נפגעים בקרב כוחות הביטחון ובקרב האזרחים. באותו יום פרצה מחאה על כך בקרב סהרווים בעיר אל-עיון, ואנשים נוספים בשני הצדדים נפגעו, ובהם גברים ונשים סהרווים רבים שהשוטרים הכו באכזריות בשעה שהיו במשמורת. נכון למועד כתיבת שורות אלה, ארגון Human Rights Watch חוקר את האירועים הללו.
חופש העיתונות
כלי התקשורת העצמאיים במרוקו, הן המודפסים והן המקוונים, מתחקרים גורמים בממשלה וענייני מדיניות ומבקרים אותם, אך כאשר הם חוצים קווים אדומים מסוימים הם מסתכנים בהעמדה לדין וחשופים להתנכלות. חוק התקשורת קובע תקופות מאסר על הפצה "בזדון" של "מידע כוזב" שסביר כי יפריע לסדר הציבורי, וכן על התבטאויות המהוות לשון הרע, ביזוי משפחת המלוכה או פגיעה "באסלאם, במוסד המלוכה או בשלמות הטריטוריאלית" של מרוקו, דהיינו בתביעה של מרוקו על סהרה המערבית.
היומון הערבי הפרובוקטיבי והעצמאי "אח'באר אל-יום" נפתח מחדש בשם "אח'באר אל-יום אל-מר'רבייה" לאחר שבית משפט הורה על סגירתו ב-30 באוקטובר 2009 משום שפרסם קריקטורה שבה הוצג דיוקן בן דודו של המלך מוחמד השישי באופן פוגעני לכאורה. אולם, ענף התקשורת המצומצם ממילא של עיתונות עצמאית ורצינית איבד בשנת 2010 פרסומים מרכזיים - השבועונים "נִישָאן" ו"לֶה ז'וּרְנָל" והיומון "אל-ג'רידה אל-אולה", שנסגרו מסיבות כלכליות. בשנים האחרונות היו העיתונים "לה ז'ורנל" ו"אל-ג'רידה אל-אולה" מושא להליכים משפטיים רבים, שמאחורי חלקם עמדו מניעים פוליטיים, ואשר במסגרתם הם הואשמו בהוצאת דיבה או בעברות אחרות.
ב-12 ביוני העניק המלך חנינה לעיתונאי היחיד שהוחזק בכלא במהלך המחצית הראשונה של שנת 2010, דְרִיס שַׁחְתָאנֶה, עורך השבועון "אל-משעל". שחתאנה ריצה שמונה חודשי מאסר מתוך שנה שנגזרה עליו בגין פרסום "בזדון" של "ידיעות כוזבות" על מצב בריאותו של המלך.
הטלוויזיה הממלכתית של מרוקו מעניקה במה מסוימת לעיתונות חוקרת, אך במה מצומצמת ביותר ניתנת בה לביקורת ישירה על הממשלה או להתנגדות לסוגיות מרכזיות. בחודש מאי הודיע משרד התקשורת כי תחנות זרות, הזוכות לנתח צפייה גדול במרוקו, חייבות להצטייד מבעוד מועד באישור כדי לצלם מחוץ לבירה. המשרד סירב זו השנה השנייה ברציפות להכיר בשני כתבים של רשת אל-ג'זירה מבלי לספק הסבר לכך, וב-29 באוקטובר הודיע על השעיית פעולות הערוץ במרוקו בטענה שהערוץ "סילף באופן קשה את דמותה של מרוקו ופגע בבוטות באינטרסים היסודיים שלה, ובייחוד בשלמותה הטריטוריאלית", רמיזה ברור לסוגיית סהרה המערבית.
חופש הדת וחופש התרבות
במרוצת שנת 2010 גירשה מרוקו בהליך מקוצר למעלה ממאה אזרחים זרים מהזרם הפרוטסטנטי מתוך כמה מאות פרוטסטנטים החיים במדינה באופן חוקי. הרשויות מסרו לחלקם בעל-פה כי הם הפרו חוקים האוסרים על הטפה להמרת דת, אך לא העמידו איש מהם לדין בטרם כפו עליהם לעזוב. במקרים אחרים, הרשויות אמרו למגורשים כי יציאתם את הארץ הייתה בגדר "צורך דחוף לביטחון הלאומי או לביטחון הציבור", וזוהי נוסחה משפטית המאפשרת גירוש מידי ללא כתב אישום וללא הליך הוגן.
בחודש אפריל 2010 פרסם משרד הפנים חוזר שהקל על הורים לרשום שמות פרטיים של אימאזיע'ין (בֶּרְבֵּרִים) לתינוקות הנולדים. אך במקרים מבודדים הוסיפו הרשמים האזרחיים לדחות שמות בלשון האימאזיע'ין, והדבר הביא פעילים מקרב האימאזיע'ין לקרוא למשרד הפנים להבטיח כי כל הרשמים יצייתו לנאמר בחוזר שהופץ.
הפרת זכויות האדם על-ידי פוליסריו
ב-21 בספטמבר עצרה חזית "פוליסריו" את מוסטפא סלמא סידי מולוד, פליט סהרווי המתגורר במחנות תִנדוף שבאלג'יריה, עם שובו מסהרה המערבית שבשליטת מרוקו. זאת, לאחר שמולוד הודיע ברבים בעת ששהה באזור זה על תמיכתו בהצעת מרוקו להשאיר את סהרה המערבית בריבונותה תוך הענקת מידה מסוימת של אוטונומיה לתושבים. חזית "פוליסריו" טענה כי סלמא נעצר בגין "ריגול" ו"בגידה", אך ב-6 באוקטובר הודיעה על שחרורו. נכון למועד כתיבת שורות אלה, הוא עדיין נמצא בחסותה של פוליסריו, בעוד נציבות הפליטים של האו"ם פועלת ליישבו מחדש במקום אחר על-פי בחירתו.
גורמי מפתח בינלאומיים
בשנת 2008 העניק האיחוד האירופי למרוקו "מעמד מתקדם", והציב אותה מעט מעל יתר המדינות החברות ב"מדיניות השכנוּת" שלו. מרוקו היא הנהנית הגדולה ביותר במזרח התיכון, אחרי פלשתין, מסיוע של האיחוד האירופי, והיא מקבלת 580 מיליון אירו עבור השנים 2013-2011.
צרפת היא השותפה המובילה של מרוקו למסחר והמקור העיקרי שלה לסיוע בתחום הפיתוח הציבורי ולהשקעות פרטיות. צרפת הגדילה את "הסיוע לפיתוח בחו"ל" שלה ל-600 מיליון אירו בשנים 2012-2010. צרפת מיעטה מאוד למתוח ביקורת בפומבי על דפוסי הפעולה של מרוקו הנוגעים לזכויות האדם, ותמכה בגלוי בתכנית האוטונומיה שלה לסהרה המערבית.
ארה"ב מספקת סיוע כספי למרוקו, שהנה בת ברית קרובה, ובכלל זה מענק בגובה 697 מיליון דולר בפריסה של חמש שנים החל בשנת 2008 מתאגיד אתגר המילניום לצמצום ממדי העוני ולדרבון צמיחה כלכלית. בכל הנוגע לזכויות האדם, ארה"ב המשיכה לשבח בפומבי את מאמצי הרפורמה של מרוקו ואת ההתקדמות שהשיגו נשים במדינה. דו"ח מחלקת המדינה על המאבק בטרור לשנת 2009 שיגר למרוקו את המסר הלא נכון, משום שנזכרו בו לחיוב הרשעותיהם של חשודים בטרור במדינה מבלי להזכיר את הדיווחים על הפרת כללי המשפט ההוגן במקרים ממין זה. גורמים רשמיים משגרירות ארה"ב ברבאט אמרו לארגון Human Rights Watch כי דחקו במרוקו לשנות את חוק העיתונות שלה, לדאוג להליך הוגן לנוצרים זרים העומדים בפני גירוש, ולהחיל את חוקיה על אגודות בדרך עקבית יותר, ובכלל זה באמצעות הכרה בארגוני זכויות האדם הלא ממשלתיים של הסהרווים שנכון להיום נעדרים כל הכרה חוקית.
בחודש אפריל 2010 חידשה מועצת הביטחון של האו"ם למשך שנה את כתב המינוי של משלחת האו"ם למשאל העם בסהרה המערבית. עם זאת, המועצה סירבה פעם נוספת להרחיב את תחום אחריותה של המשלחת כך שיכלול פיקוח והגנה על זכויות האדם. מרוקו מתנגדת לכלול נושא זה בתחומי אחריותה של משלחת האו"ם, ואילו חזית "פוליסריו" מביעה תמיכה בכך.
בשנת 2008 הכריז המלך מוחמד השישי שמרוקו תמשוך את הסתייגויותיה מהאמנה לביעור כל צורות אפליית הנשים לרעה, אך הדבר לא נעשה בפועל נכון למועד כתיבת שורות אלה. מרוקו לא אשררה את אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי ואף לא את האמנה להגנה על כל בני האדם מפני היעלמויות כפויות, אך השתתפה בניסוחה של זו האחרונה.