השאלות והתשובות שלפניכם נוגעות למסגרת המשפטית הבינלאומית החלה על אלימות ועל שימוש בכוח בגדה המערבית. באוקטובר 2023 פרסם ארגון Human Rights Watch מסמך שאלות ותשובות שהתמקד במשפט הבינלאומי החל על מעשי האיבה המתחוללים בין כוחות ישראליים לארגונים פלסטיניים חמושים ברצועת עזה בעקבות ההתקפות בראשות חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר. ב-8 במאי דיווח ארגון Human Rights Watch על הרג פלסטינים בגדה המערבית.
- אילו דינים בינלאומיים חלים בגדה המערבית?
- אילו סטנדרטים משפטיים מסדירים את השימוש בכוח בגדה המערבית?
- כאשר כוחות ישראליים פושטים על יישובים פלסטיניים בגדה המערבית, האם הם רשאים להשתמש בכוונה תחילה בכוח קטלני נגד אנשיהם של ארגונים פלסטיניים חמושים?
- האם מתנחלים ישראלים בגדה המערבית הם מטרות חוקיות?
- איזו אחריות מוטלת על רשויות בכל הנוגע למעשי אלימות שמבצעים אנשים בשטחן?
הגדה המערבית, לרבות ירושלים המזרחית, ורצועת עזה, הן שטח כבוש (ביחד הן מרכיבות את השטח הפלסטיני הכבוש) – כך על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, המכונה גם דיני מלחמה. משפט זה נוגע להתנהלותם של כל הצדדים בסכסוך מזוין, לרבות אמצעי הלחימה, שיטות הלחימה והיחס לאנשים המוחזקים במשמורת, והוא מקנה לאזרחים ולאחרים סדרה של הגנות. הוא מכיר בכיבוש הישראלי כסכסוך מזוין מתמשך. דיני הכיבוש, החלים בשטח כבוש, מעוגנים בעיקר באמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949, בתקנות האג משנת 1907 ובמשפט הבינלאומי המנהגי.
משפט זכויות האדם הבינלאומי חל גם הוא על התנהלותה של ישראל כלפי פלסטינים בשטח הכבוש. כך, לדוגמה, ועדת האו״ם לזכויות האדם, גוף עצמאי המורכב ממומחים ואָמון על פרשנות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR), קבעה פעם אחר פעם שמדינות מחויבות לכבד גם מחוץ לגבולותיהן את אמנות זכויות האדם שהן אשררו, ובאופן ספציפי יותר, ש"הוראות האמנה יחולו לטובת האוכלוסייה בשטחים הכבושים״.
בית הדין הבינלאומי לצדק אישר עמדה זו בחוות הדעת המייעצת שלו בנוגע לגדר ההפרדה שהקימה ישראל וציין כי האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות "חלה על פעולות שנוקטת מדינה בעת שהיא מפעילה את סמכות השיפוט שלה מחוץ לשטחה-שלה״. מדינת פלסטין אשררה גם היא את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות ואמנות נוספות שעניינן זכויות אדם, ובכך העניקה משנה תוקף לתחולתן בכל רחבי השטח הכבוש.
ישראל טוענת כי חובותיה בתחום זכויות האדם אינן חלות בשטח הפלסטיני.
דיני הכיבוש מתירים לכוח כובש להטיל הגבלות ביטחוניות על אזרחים, אולם הם גם מחייבים אותו להשיב על כנם את החיים הציבוריים של האוכלוסייה הכבושה. במצב של כיבוש מתמשך חובה זו גוברת עם הזמן, שכן לכובש יש הזדמנויות רבות יותר לפתח מענים המותאמים יותר לאיומים ביטחוניים, וכך לצמצם את ההגבלות המוטלות על זכויות. בנוסף, פגיעה הנגרמת עקב השעיה בלתי מוגבלת של זכויות יסוד של האוכלוסייה הכבושה מחמירה עם הזמן. לאחר יותר מחצי מאה של כיבוש, ארגון Human Rights Watch קרא לרשויות הישראליות לכבד במלואן את זכויות האדם של הפלסטינים, בהתאם לאמת המידה של הזכויות שמהן נהנים אזרחי ישראל.
הרשות הפלסטינית מחויבת גם היא להגן על זכויות האדם בגדה המערבית ולא להפר את זכויות האדם ואת דיני המלחמה.
המשפט ההומניטרי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי מספקים מערכות כללים ברורות המסדירות את השימוש בכוח. ההיבטים הספציפיים של מצב נתון מכתיבים אם יש ליישם בו את הכללים הנוגעים לחוקיות השימוש בכוח במצבים של אכיפת חוק, על פי משפט זכויות האדם הבינלאומי – או את הכללים הנוגעים לשימוש בכוח על פי דיני המלחמה.
כאשר ישראל וארגונים פלסטיניים חמושים לא-מדינתיים מעורבים במעשי איבה, כדוגמת אלה המתבצעים בלחימה המתמשכת ברצועת עזה מאז ההתקפות בהובלת חמאס ב-7 באוקטובר, מעשיהם כפופים לסטנדרטים המעוגנים בדיני המלחמה, המורכבים מהמשפט ההסכמי ומהמשפט ההומניטרי הבינלאומי המנהגי, שעניינם סכסוכים מזוינים שאינם בינלאומיים. המשפט ההסכמי, ובייחוד סעיף 3, המשותף לאמנות ג'נבה משנת 1949, מקנה הגנות בסיסיות לאזרחים וללוחמים שבויים, הן אלה המשתייכים לכוחות מזוינים של מדינה והן אלה המשתייכים לארגונים חמושים לא-מדינתיים.
אולם כאשר כוחות הביטחון הישראליים, אם חיילים ואם שוטרים, מבצעים תפקידים שעניינם אכיפת חוק על האוכלוסייה הכבושה, חלים עליהם הסטנדרטים הבינלאומיים הנוגעים לאכיפת חוק, לרבות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות ועקרונות היסוד של האו"ם בדבר השימוש בכוח ובכלי נשק בידי גורמי אכיפת החוק.
בגדה המערבית אין כעת עילה מספקת לבסס קביעה בדבר קיומו של סכסוך מזוין שאינו בינלאומי בין ישראל לארגונים פלסטיניים חמושים. מצב זה עשוי להשתנות אם עוצמת האלימות המזוינת בגדה המערבית תגיע לרמה מסוימת וארגונים חמושים בגדה המערבית יפגינו רמת ארגון שדי בה כדי שאפשר יהיה לדרוש מהם ציות לדיני המלחמה. אם וכאשר הארגונים הפלסטיניים החמושים הלוחמים כעת ברצועת עזה יבצעו פעולות צבאיות בגדה המערבית, יהיה אפשר להחיל את דיני המלחמה על הלחימה בין ארגונים חמושים אלה לבין הצבא הישראלי.
ככלל, כדי שסכסוך ייחשב לסכסוך מזוין שאינו בינלאומי, צריך שמעשי האיבה יתנהלו בכוח הנשק ובעוצמה המחייבת את הממשלה להפעיל את כוחותיה המזוינים נגד ארגונים חמושים לא-מדינתיים הפועלים נגדה. לצורך הערכת העוצמה יש להביא בחשבון, למשל, את "מספרם של העימותים הבודדים, מִשכם ועוצמתם", את "סוגי הנשק והציוד הצבאי האחר שבשימוש", וכן את "מספר האנשים וסוגי הכוחות המשתתפים בלחימה". לצורך הערכת רמת ההתארגנות של הארגון החמוש הלא-מדינתי יש להביא בחשבון את רמת ההנהגה המשותפת, את מידת קיומה של מטרה משותפת, את קיומו של מבנה פיקוד ואת היכולת לתכנן, לתאם ולבצע פעולות צבאיות.
בהתבסס על סטנדרטים אלה ועל ממצאי מחקרים מחיל ארגון Human Rights Watch את הסטנדרטים לאכיפת חוק המעוגנים במשפט זכויות האדם הבינלאומי בניתוח פשיטות ישראליות שבוצעו לאחרונה בגדה המערבית. ארגון Human Rights Watch החיל סטנדרטים דומים בניתוח הפעלת הכוח בידי ישראל בשנים 2018–2019 נגד הפגנות "צעדת-השיבה הגדולה" ברצועת עזה, לאורך הגדרות המפרידות בין הרצועה לישראל.
גם כאשר מחילים סטנדרטים של אכיפת חוק על ניתוח אירועים ספציפיים של שימוש בכוח בגדה המערבית, הגנות מסוימות המעוגנות בדיני המלחמה ממשיכות לחול אף הן, היות שהגדה המערבית היא שטח כבוש.
הצבא הישראלי מבצע אכיפת חוק בגדה המערבית ופועל ככוח שיטור. לפיכך, על פעולות השיטור שהוא מבצע בגדה המערבית חלים הסטנדרטים לאכיפת חוק המעוגנים במשפט זכויות האדם הבינלאומי. סטנדרטים אלה קובעים כללים נוקשים בנוגע לשימוש של גורמי אכיפת החוק בכוח ובנשק חם. הם אוסרים על שימוש בנשק חם למעט במצבים מסוימים, כמו התמודדות עם "איום מיידי במוות או בפציעה חמורה" או "ביצוע פשע חמור במיוחד הכרוך בסכנת חיים חמורה", ו"רק כאשר אין די באמצעים חמורים פחות להשגת המטרות הללו". הם מתירים שימוש מכוון בנשק חם רק כאשר הדבר בלתי נמנע לחלוטין לשם הגנה על חיי אדם.
סטנדרטים אלה אוסרים על כוחות הביטחון להשתמש בכוונה תחילה בכוח קטלני, גם נגד חברי ארגונים חמושים, כאשר לא נשקפת סכנת חיים מיידית.
הרג מכוון של בני אדם בידי אנשי כוחות ביטחון במצבים שעליהם חלים סטנדרטים אלה – פרט לְמה שהסטנדרטים לאכיפת החוק מתירים – הוא הפרה חמורה של הזכות לחיים, כפי שהוגדרה במשפט זכויות האדם הבינלאומי.
ההתנחלויות אינן חוקיות על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי. עם זאת, אזרחים ישראלים המתגוררים בהתנחלויות לא-חוקיות בשטח הכבוש אינם מאבדים את ההגנות שמקנים להם דיני המלחמה. סעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית קובע כי ״המעצמה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית שלה לשטח הכבוש על ידה״. ואכן, מאחר שהמתנחלים הישראלים הם אזרחים, העברתם לתוך השטח הכבוש היא בגדר פשע מלחמה מצד הרשויות המבצעות העברה זו. העובדה שאדם עבר מרצונו להתגורר בהתנחלות, או שהוא מתגורר בהתנחלות, אין בה כדי לעשות אותו למטרה צבאית לגיטימית.
לאזרחים ישראלים המתגוררים בהתנחלויות שמורות ההגנות שדיני המלחמה מקנים לכל אזרח באשר הוא. אולם כאשר מתנחלים או אזרחים ישראלים אחרים מצטרפים לפעולות צבאיות של הצבא הישראלי, או מעורבים בפעולות צבאיות במסגרת כוחות ביטחון אזרחיים מאורגנים שהוקמו בידי רשויות מוניציפליות בהתנחלויות, הם עלולים "להשתתף ישירות במעשי איבה".
כוחות ביטחון אזרחיים אלה כפופים לאחריות המבצעית של משרד הביטחון של מדינת ישראל ושל הצבא הישראלי, וכן של מועצות ההתנחלויות, ועל פי צו צבאי משנת 1971, הם פועלים "מטעם הצבא". הם ממלאים תפקיד ביטחוני החורג מבדיקת זהותם של אנשים, והם מוסמכים להשתמש בכוח קטלני, בדומה לכוחות צבאיים. לפי דיווחים בתקשורת, הרשויות הישראליות חילקו רובי סער ל"כיתות כוננות אזרחיות" בעקבות ההתקפות על ישראל בהובלת חמאס ב-7 באוקטובר.
כאשר מתנחלים משתתפים בפועל במעשי איבה, הם מאבדים את חסינותם מפני התקפה ונעשים למטרות צבאיות לגיטימיות. אזרחים מאבדים את חסינותם מפני התקפה אך ורק כאשר הם משתתפים במישרין במעשי איבה. בדומה לכך, אנשי מילואים של כוחות מזוינים לאומיים, לרבות בצבא הישראלי, נחשבים לאזרחים – למעט כאשר הם בתפקיד; במקרה זה הם לוחמים העשויים להיות יעד להתקפה בכל רגע נתון, אלא אם כן נשבו או פורקו מנשקם.
גם כאשר מתנחלים יחידים מאבדים לזמן-מה את ההגנות המוקנות להם כאזרחים בשל השתתפותם הישירה במעשי איבה, לוחמים פלסטינים התוקפים מטרות צבאיות חייבים לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להימנע מפגיעה באזרחים אחרים ובאובייקטים אזרחיים.
אותן אמות מידה בנוגע להשתתפות ישירה בפעולות איבה חלות על התנהלותם של אזרחים פלסטינים המשתתפים בלחימה לצד ארגונים פלסטיניים חמושים במהלך מעשי איבה הכוללים שימוש בנשק חם, כפי שקבע ארגון Human Rights Watch במסמך שאלות ותשובות שפרסם בשנת 2023, בעקבות ההתקפות על ישראל בהובלת חמאס ב-7 באוקטובר.
מדינות וארגונים חמושים לא-מדינתיים, המעורבים בסכסוך מזוין, נושאים כולם באחריות להבטיח שהכפופים להם בשרשרת הפיקוד יצייתו למשפט ההומניטרי הבינלאומי, לרבות הגנה על אזרחים. בנוסף, על מדינות חלה החובה לחקור הפרות חמורות של דיני המלחמה ופשעים אחרים המפֵרים את המשפט הבינלאומי והמתרחשים בשטחן, או תחת סמכות שיפוטן, או המבוצעים בידי אנשי כוחותיהן, ולהעניש באורח הולם בגין מעשים אלה.
על פי עקרון האחריות הפיקודית, בעלי תפקידים צבאיים ואזרחיים עשויים לשאת באחריות פלילית בגין פשעי מלחמה שבוצעו בידי כוחות או יחידים הכפופים בפועל לפיקודם ולשליטתם, אם הם ידעו או צריכים היו לדעת שהכוחות מבצעים פשעי מלחמה אך לא נקטו צעדים סבירים כדי למנוע את הפשעים או כדי לפעול לחקירתם ולהעמדה לדין בגינם.
משפט זכויות האדם הבינלאומי מטיל חובות על רשויות של מדינה, ומכיר גם בגורמים לא-מדינתיים המבצעים תפקידים של ממשלה, לצורך שמירה על חוק וסדר בהתאם לסטנדרטים של זכויות האדם. על רשויות אלה מוטלת החובה לא לנקוט אפליה, עוינות, אלימות או שימוש בלתי חוקי בכוח, ולא לעורר, לעודד או להסית למעשים כאלה. חובה זו חלה על הרשויות הישראליות והפלסטיניות. עליהן לנקוט את כל האמצעים החוקיים העומדים לרשותן כדי למנוע התקפות בלתי חוקיות, אסור להן לשבח, לחלוק כבוד או להעניק תגמול בגין התקפות כאלה, ומחובתן לחקור עוולות אפשריות ולחייב את האחראים להן לתת עליהן את הדין.
