(ירושלים) – ארגון Human Rights Watch אמר היום כי שתי החלטות נפרדות שקיבל בית המשפט העליון של ישראל ב-5 במאי 2015 מאפשרות לרשויות המדינה לפנות בכפייה את תושביהם של שני כפרים ערביים מבתיהם. תושבי הכפרים, האחד בישראל והשני בגדה המערבית הכבושה, כבר נעקרו מבתיהם בעבר עקב פעולות של הרשויות הישראליות.
לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "זהו יום עצוב כשהחלטות בית המשפט העליון של ישראל מספקות כסות משפטית לפינויים בכפייה, כפי שאירע במקרה של שני הכפרים הללו. על ממשלת ישראל לאפשר לקהילות הכפרים להישאר במקומן, ולא לכפות עליהן עקירה נוספת".
בין 750 לאלף אזרחים ישראלים, החיים באום אל-חיראן, כפר בנגב שבדרום ישראל, עומדים בפני עקירה. ישראל העבירה את תושבי הכפר למקום מושבם הנוכחי במסגרת הסכם משנת 1956, המתיר להם לגור במקום בתמורה לוויתורם על תביעותיהם לבעלות על קרקע שממנה הכוחות הישראליים גירשו אותם לטענתם בכוח בשנת 1948. הרשויות הישראליות סירבו להכיר בכפר, לספק לו שירותים בסיסיים כגון מים או חשמל, או להכין עבורו תכנית מתאר כדי לאפשר לתושבים לקבל היתרי בנייה. בשנת 2009, אישרו הרשויות הישראליות תכניות לשימוש בקרקע להקמת יישוב יהודי.
בית המשפט העליון פסק כי הקרקע שייכת למדינה וכי היא רשאית לחזור בה מההיתר שנתנה לתושבי אום אל-חיראן לגור במקום, על אף שדחה את טענת המדינה כי התושבים הם פולשים. כמו כן פסק בית המשפט כי החלפת הכפר בשכונה עם "מוסדות המיועדים לציבור היהודי הדתי", אינה צעד מפלה כיוון שבעקרון, התושבים הבדואים של אום אל-חיראן יוכלו לרכוש בתים במקום.
סלים אבו אל-קיעאן, תושב אום אל-חיראן ששוחח עם ארגון Human Rights Watch לאחר פסיקת בית המשפט העליון, קרא לישראל לעמוד בהסכם שעליו חתמה בעבר, להתיר לתושבי הכפר להישאר במקומם, ולהכיר בכפר, או לאפשר לתושבים לשוב לאדמותיהם המקוריות. לדבריו, "אין לנו בעיה לגור ליד אף אחד, אבל הם לא יכולים להעביר אותנו בכפייה כדי להביא אנשים חדשים".
בפסק הדין השני, סירב בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ להקפיא צווים להריסת סוסיא, כפר פלסטיני בדרום הר חברון שבגדה המערבית שבו חיים 340 תושבים. התושבים בנו את בתיהם על אדמותיהם החקלאיות בשנת 1986, לאחר שישראל הכריזה על מיקומו המקורי של הכפר, הסמוך למיקום הנוכחי, "אתר ארכיאולוגי", ופינתה אותם מהמערות ששימשו להם כבתים.
בשנת 2013 דחה המנהל האזרחי (היחידה הצבאית המחזיקה בסמכויות בנושא השימוש בקרקע בגדה המערבית) תכנית מתאר שהייתה מאפשרת לתושבים לקבל היתרים חוקיים לבנות את בתיהם ולהרחיבם. הדחייה התבססה בחלקה על טענות ממשלת ישראל כי המרחק של הכפר מהמרכז העירוני הקרוב ביותר תותיר את התושבים בכלל ואת הנשים בפרט לכודים ב"מעגל העוני", על אף העובדה שהמרכז העירוני בו מדובר נמצא במרחק של שלושה קילומטרים בלבד.
תושבי סוסיא עתרו לבג"ץ נגד דחיית התכנית בידי המנהל האזרחי וביקשו להקפיא בשלב זה את ביצוע צווי ההריסה. אולם, פסק הדין של בג"ץ, שהסתכם בשלושה משפטים, התיר לרשויות להרוס את בתי התושבים מבלי להמתין לתוצאות הדיון בעתירה. בג"ץ החליט כי די בנכונות שהפגינו הרשויות הישראליות "לפעול לבחינת אפשרות לקידום מקבץ תכנון חלופי" עבור תושבי הכפר כדי לאפשר להן לבצע את תכניותיהן.
נאסר מחמוד נוואג'עה, תושב סוסיא בן 33, אמר לארגון Human Rights Watch לאחר פסיקת בג"ץ כי הוא ותושבים אחרים בכפר "חיים עכשיו בפחד. אנחנו לא יכולים לישון. [בכל רגע] הם יכולים לבוא ולגרש אותנו מהאדמה שלנו, זה סיוט".
התנחלות יהודית, הנקראת גם היא סוסיא, ובה "מאחזים" שנבנו ללא אישור ממשלת ישראל, שוכנת כיום ליד האתר הארכיאולוגי, וכוללת לפחות 23 בתים של מתנחלים ישראלים שנבנו על קרקע בבעלות פלסטינית פרטית. כך לדברי הארגון הישראלי "רגבים" התומך בהתנחלויות ופועל למען הפקעה של קרקע כזו. אולם, תושבי הכפר הפלסטיני אינם יכולים לבנות או להרחיב את בתיהם באורח חוקי על הקרקע שבבעלותם, שכן הרשויות הישראליות מסרבות להכין תכנית מתאר לאזור.
קמר משרקי אסעד, עורכת דין בארגון רבים לזכויות אדם הפועל מטעם תושביה הפלסטיניים של סוסיא, אמרה לארגון Human Rights Watch כי ארגון "רגבים" פנה לבג"צ בשנת 2011 בדרישה להרוס את הכפר הפלסטיני. זאת, לאחר שארגון רבנים לזכויות אדם עתר לבג"ץ שנה קודם לכן בדרישה כי בית המשפט יורה לרסן את אלימות המתנחלים, שעל-פי הטענה מנעה מפלסטינים מסוסיא לגשת לאדמתם החקלאית. בית המשפט הכריז על 12% מאדמותיהם של התושבים כקרקע ה"סגורה בפני ישראלים", אולם התושבים טוענים כי הם ממשיכים לסבול מאלימות מתנחלים ביתר שטחיהם.
ארגון Human Rights Watch תיעד בעבר כיצד הרשויות הישראליות מיישמות חוקי תכנון הן בנגב והן בגדה המערבית באופן מפלה, שמגביל לעיתים קרובות את יכולתם של ערבים לבנות באופן חוקי. כשמונים אלף בדואים חיים תחת איום מתמיד בהריסה ב-35 כפרים בנגב שישראל אינה מכירה בהם, בתנאים דומים לאלה של הכפר אום אל-חיראן.
בגדה המערבית, ישראל הקצתה רק אחוז אחד של השטח הנמצא בשליטתה המנהלית, המכונה שטח C, לפיתוח פלסטיני. בין השנים 2000 ל-2012 הרשויות הישראליות אישרו פחות מ-6% מהבקשות שהגישו פלסטינים להיתרי בנייה. לעומת זאת, רשויות אלה אישרו תכניות מתאר המשתרעות על-פני 26% מהשטח עבור התנחלויות ישראליות.
ארגון Human Rights Watch מצא גם כי במקרים מסוימים מדיניות הרשויות הישראליות בכל הנוגע לתכנון ולהריסת מבנים בגדה המערבית עלולה לעלות בפועל כדי העברה בכפייה.
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, שאותה אישררה ישראל בשנת 1991, מחייבת את הרשויות הישראליות לכבד את הזכות לדיור נאות. בית הדין הבינלאומי לצדק קבע כי חובותיה של ישראל בתחום זכויות האדם חלות על השטחים הכבושים. הוועדה המוסמכת לפרש את האמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות הבהירה כי הזכות לדיור נאות כוללת הגנה מפני פינויו של אדם מביתו בניגוד לרצונו על-ידי המדינה (צעד המוכר במשפט זכויות האדם כ"פינוי בכפייה"). זאת, אלא אם כן יש בידי המדינה להראות כי מדובר בצעד סביר ומידתי העולה בקנה אחד עם עקרונות זכויות האדם. העובדה שהחלטה על פינוי נתונה לביקורת שיפוטית מסוג כלשהו אינה מכשירה אותה בהכרח על-פי משפט זכויות האדם. משפט זכויות האדם הבינלאומי אוסר על מדינות להפלות נגד קבוצות מיעוט, לרבות בכל הנוגע לזכויות בקרקע ולזכויות דיור. על ממשלות להראות כי כל יחס מבחין המשפיע באורח שלילי על קבוצה הוא מידתי ביחס למטרה לגיטימית. במקרה של תושבי סוסיא ואום אל-חיראן, ההחלטות על העקירה הכפויה מפלות שכן הן מבוססות על החלטות תכנוניות המתייחסות לתושבים ערבים באורח שונה מהיחס שלו זוכים תושבים יהודים, שלא ניתן להצדיקו כמשרת מטרה לגיטימית.
אם תוציא ישראל לפועל את תכניתה לפנות פלסטינים מסוסיא, הדבר יהווה הפרה חמורה של חובותיה על-פי אמנות ג'נבה משנת 1949, וניתן יהיה להעמיד לדין את האנשים האחראים לכך בגין פשעי מלחמה. אמנת ג'נבה הרביעית אוסרת על "העברה בכפייה של מוגנים, יחידים או רבים", אלא אם כן הדבר נדרש למען ביטחונם או בשל שיקולי הכרח צבאיים. שום רשות ישראלית, לרבות בית המשפט העליון, לא הצדיקה עקירה זו כצעד זמני שנועד להגנה על התושבים עצמם או נובע משיקולי הכרח צבאיים.
לדברי ויטסון, "ההחלטות של בית המשפט העליון בנושא אום אל-חיראן וסוסיא מתעלמות מהמשפט הבינלאומי בכך שהן מאשרות פינויים מפלים בישראל ובשטחים הכבושים בידי הרשויות הישראליות." לדבריה, "על ממשלת ישראל לשנות את מדיניותה מיסודה כך שיישובים ערביים יזכו לאותן אפשרויות לבנייה חוקית שלהן זוכים אזרחים יהודים".
