Palestinians carry the body of 16-year-old Adnan Abu Khater, who, according to Palestinian medics, was shot by Israeli troops near the border with Israel, during his funeral in the Gaza Strip on January 3, 2014.

© 2014 Reuters

 

(ירושלים) – ארגון Human Rights Watchאמר היום כי על הצבא הישראלי להפסיק לאלתר את הירי באזרחים פלסטינים בתוך רצועת עזה. לפי נתוני האו"ם, מאז תחילת שנת 2014 הרגו כוחות צבא ישראליים ארבעה אזרחים ופצעו יותר משישים בסמוך לגדר המערכת שבין ישראל לרצועה. לא נמסרו דיווחים כלשהם על לוחמים פלסטינים חמושים שנהרגו באזורים אלההשנה.

ארגון Human Rights Watchחקר שבע תקריות שאירעו בין 2 בינואר ל-1 במארס, שבהן כוחות ישראליים ירו באזרחים בקרבת הגדר. ארבעה בני אדם נהרגו, בהם תלמיד תיכון שהשתתף בפיקניק ואישה בעלת מוגבלות שכלית שאיבדה את דרכה. חמישה אחרים נפצעו, בהם שני עיתונאים ושני מפגינים שנטעו עצי זית. איש מהם לא סיכן את החיילים או כל אדם אחר. הצבא הישראלי לא טען כי מישהו מהנפגעים בשבעת המקרים היה מעורב בפעולות צבאיות ואף לא שבזמן הירי היו באזור ארגונים חמושים.

לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "מדי חודש בחודשו הכוחות הישראליים פוצעים והורגים פלסטינים לא חמושים שלא עשו דבר מלבד לחצות קו בלתי נראה, ומשתנה, שישראל שרטטה לאורך הגבול, בתוך שטח הרצועה. מזעזע שחיילים ירו בגברים, נשים וילדים, לכאורה פשוט משום שחצו קו".

הצבא הישראלי פרסם הוראות האוסרות כל נוכחות פלסטינית בקרקע שבתוך הרצועה, בסמוך לגדר המערכת, בשטח המשתרע כיום עד למרחק של 300 מטר מהגדר. אולם, כוחות ישראליים ירו לעתים קרובות גם בפלסטינים ששהו במרחק גדול יותר מהגדר. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים מעריך כי שימוש הכוחות הישראליים בתחמושת חיה הפך עד 35% מהקרקע החקלאית ברצועה לשטח שאינו נגיש לחקלאים. פלסטינים החיים ברצועת עזה, המאוכלסת בצפיפות, משתמשים בקרקע הסמוכה לגדר שבין הרצועה לישראל לצורכי חקלאות, לאיסוף חצץ, גרוטאות מתכת וחומרים אחרים הניתנים למחזור, וכן לצורכי נופש.

בשנת 2013 הרגו הכוחות הישראליים חמישה פלסטינים ופצעו שישים בני אדם באזורים הסמוכים לגדר המערכת, כפי שעולה מנתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים. מאז תחילת שנת 2014 הרגו כוחות ישראליים ארבעה אזרחים ופצעו למעלה משישים באזורים הללו, רובם אנשים שהפגינו נגד ההגבלות הישראליות על גישה לאדמות חקלאיות בסמוך לגדר המערכת.

במצבים שבהם כוחות צבאיים ממלאים תפקיד של שיטור או של אכיפת החוק חלים דיני זכויות האדם הבינלאומיים; בנסיבות כאלה, השימוש בכוח קטלני מותר רק כאשר הוא נחוץ לחלוטין כדי למנוע סכנה מידית לחיים. לחיילים ישראלים לא נשקפת כל סכנת מוות מידית מאזרחים פלסטינים לא חמושים באזורי הרצועה הסמוכים לגדר המערכת.

פעם אחר פעם חיילים ישראלים יורים על אזרחים השוהים בסמוך לגדר, מצדה הפלסטיני, וזאת תוך הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי (הקרוי גם "דיני המלחמה") האוסר לתקוף אזרחים.

על-פי דיני המלחמה, מותר לכוון התקפות רק אל מטרות צבאיות, כגון לוחמי אויב. על הכוחות לעשות כל שביכולתם לוודא שמטרותיהם הן אכן אובייקטים צבאיים, ואם ישנו ספק, חובה עליהם לבטל את ההתקפה. אמנם, מותר לתקוף אזרחים המשתתפים באורח ישיר במעשי האיבה, אך תנאי זה אינו מתקיים מעצם הכניסה לאזור אסור. אנשי צבא ההורגים בכוונה אזרחים מבצעים פשע מלחמה.

ב-28 בפברואר חיילים ישראלים ירו באמינה קדייח, אישה בת 58 שסבלה ממוגבלות שכלית ואשר איבדה את דרכה בעת שחזרה הביתה ממסיבת חתונה. באישון לילה שמעו קרובי משפחתה קול ירי בסמוך לגדר המערכת, אך כיוון שחששו כי יותקפו על-ידי מל"טים ישראליים שטסו מעל ראשיהם, לא מצאו את גופתה עד למחרת בשעה 6:00 בבוקר. בדו"ח של בית החולים צוין כי היא נפגעה מירי בבטנה ומתה מאיבוד דם.

ב-13 בפברואר ירו כוחות ישראליים בראשו של אבראהים מנסור, בן 35, והרגו אותו, בעת שהוא ואנשים אחרים אספו חצץ שנועד לשמש לבנייה, במרחק של כמה מאות מטרים מגדר המערכת. עד ראייה אמר לארגון Human Rights Watchשגז מדמיע נורה מתוך כלי רכב של הצבא הישראלי על ארבעה אנשים שככל הנראה לא היו חמושים, וכי הם נמלטו בעקבות הירי. מנסור ואחרים באזור תפסו מחסה למשך זמן מה. כשהמשיכו בעבודתם, הכוחות הישראליים ירו עליהם תחמושת חיה, ומהאש נהרג מנסור ונפצע עובד אחר בעת שהעובדים ניסו להימלט.

ב-24 בינואר ירו כוחות ישראליים למוות בבילאל עווידה, בן 19, בסמוך לגדר המערכת, בעת שצילם אייל במהלך טיול עם חברים. ב-2 בינואר ירו כוחות ישראליים למוות בעדנאן אבו ח'אטר, בן 16, בעת שחגג את סיום הבחינות עם קבוצה של חברים מבית הספר התיכון בפיקניק במרחק של כ-600 מטר מהגדר. עדי ראייה לשני המקרים אמרו לארגון Human Rights Watchשכל הגברים והתלמידים לא היו חמושים.

במקרים אחרים, כוחות ישראליים ירו ופצעו אזרחים פלסטינים שהשתתפו בפעולות מחאה בתוך הרצועה נגד ההגבלות שישראל מטילה על גישת פלסטינים לקרקע חקלאית בסמוך לגדר המערכת ועל עיתונאים שסיקרו את פעולות המחאה. ב-25 בפברואר נפצע בברכו עיתונאי בן 24 בשם נאסר רחמאן, שסיקר הפגנה, מירי של כוחות ישראליים. ב-17 בינואר נפצעו שני גברים פלסטינים שניסו לנטוע עצי זית ועיתונאי מירי של כוחות ישראליים במהלך פעולת מחאה ליד הגדר. שלושתם אמרו לארגון Human Rights Watchשכמה צעירים בהפגנה יידו אבנים על כוחות ישראליים, אם כי לדבריהם, הם עצמם לא היו ליד מיידי האבנים בעת ההיא.

לאחר הפסקת האש שהוסכם עליה בחודש נובמבר 2012 הכריז הצבא הישראלי שיתיר לפלסטינים להתקרב למרחק של עד מאה מטר מהגדר. אולם, בחודש אפריל 2013 הגיב דובר צה"ל לבקשה שהגיש הארגון הישראלי לזכויות האדם "גישה" במסגרת חוק חופש המידע, ואמר כי האזור האסור בכניסה משתרע עד למרחק של 300 מטר מהגדר. בשבע השנים האחרונות כוחות ישראליים ירו לעתים קרובות גם על פלסטינים ששהו במרחק גדול יותר מהגדר.

משנת 2005 ועד שנת 2013 הגיש המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR), שמושבו ברצועת עזה, לצבא הישראלי כעשרים תלונות שבהן דרש לקיים חקירה פלילית בנוגע למעשי הרג ופציעה לכאורה באזורים הסמוכים לגדר המערכת של עזה ובמרחב הימי של הרצועה. חיל הים הישראלי אוכף סגר ימי על עזה ומגביל את השיט של סירות מהרצועה למרחק של עד שישה מיילים ימיים מהחוף.

המרכז הפלסטיני לזכויות האדם דיווח כי הצבא לא פתח בחקירות פליליות כלשהן בעקבות התלונות שהגיש הארגון. לפי דיווח של נציבות האו"ם לזכויות האדם, נכון ל-31 בדצמבר "בתגובות שהתקבלו [מהצבא] נאמר כי התיקים נסגרו כיוון שהנפגעים הפרו את הגבלות הגישה, או משום ששימוש הצבא בכוח קטלני היה במסגרת הוראות הפתיחה באש".

ארגונים חמושים ברצועת עזה ירו לעתים קרובות רקטות לשטח ישראל מאזורים הסמוכים לגדר המערכת. כשירי כזה מכוון אל ריכוזי אוכלוסייה ישראליים, הוא מפר את האיסור הקבוע בדיני המלחמה על התקפות חסרות הבחנה. הכוחות הישראליים אומרים כי חשפו מנהרות שארגונים פלסטיניים חמושים חפרו מרצועת עזה לתוך ישראל.

בפברואר 2014 אמר דובר מטעם הצבא הישראלי לאתר החדשות הפלסטיני "מען" כי מאז תחילת השנה הפעילו ארגונים פלסטיניים חמושים שלושה מטעני נפץ בסמוך לחיילים ישראלים שסיירו לאורך גדר הביטחון; איש לא נפצע. בחודש דצמבר, חברים בארגון פלסטיני חמוש ירו למוות באזרח ישראלי, עובד קבלן של הצבא, בעת שעסק בתיקון גדר המערכת.

ארגון Human Rights Watchאמר כי הנימוק של ישראל לשימוש בכוח קטלני ולפיו הדבר נועד למנוע מארגונים פלסטיניים חמושים לבצע פעולות צבאיות בסמוך לגדר המערכת אינו מצדיק ירי באזרחים שאינם משתתפים באורח פעיל במעשי האיבה. רבים מהנפגעים היו חקלאים ששהו באדמתם שלהם. נציבות האו"ם לזכויות האדם דיווחה כי בחודש דצמבר 2013 כוחות ישראליים פתחו באש עשרים פעמים ממגדל שמירה על חקלאים מבית חאנון שבצפון רצועת עזה, בעת שאלה האחרונים ניסו להגיע לאדמותיהם החקלאיות. לדברי הנציבות, במחצית השנייה של שנת 2013 נפצעו שישה חקלאים מירי כוחות ישראליים בעת שעבדו במרחק העולה על 300 מטר מגדר המערכת.

כלכלתה של רצועת עזה נפגעה קשות מסגירת גבולותיה על-ידי ישראל ומצרים. שיעור האבטלה הגיע לכמעט 40%, ויותר מ-70% מהאוכלוסייה מקבלת סיוע הומניטארי. בנוסף למקרי המוות והפציעה, הנוהג לירות על תושבי הרצועה המתקרבים לגדר המערכת, לרבות יריות אזהרה, שלל מחקלאים רבים גישה לאדמותיהם החקלאיות, ופגע במחייתם.

הן דוברים של הצבא הישראלי והן עדי ראייה פלסטינים אמרו כי הכוחות הישראליים יורים לעתים קרובות יריות אזהרה באוויר ולאחר מכן יורים אל רגליהם של אנשים ברצועה, בסמוך לגדר המערכת, לפני שהם יורים כדי להרוג. אמנם, ירי אזהרה עשוי לצמצם את הסבירות של ירי באזרח, אך אי-ציות לירי כזה אינו הופך אזרח למטרה צבאית לגיטימית. תקיפה מכוונת של אזרחים אסורה, אפילו כאשר מדובר בירי שנועד לפצוע. בעוד כללי אכיפת החוק מעודדים ירי אזהרה ושימוש לא קטלני בכוח, שימוש כזה חייב להיות מידתי ביחס לסכנה המידית הנשקפת לחיילים.

לדברי ויטסון, "ירי באזרחים אינו מדיניות חוקית, לא בסמוך לגדר המערכת של עזה ולא בשום מקום אחר. במקום להתהדר בכך שהם פועלים כראוי כביכול, המפקדים הישראלים צריכים לשנות את מדיניותם ולתקן את דרכיהם כך שיובטח הציות למשפט הבינלאומי".

תקריות ירי בסמוך לגדר המערכת של עזה

הרוגים

אמינה קדייח

אמינה קדייח, בת כ-58, שלדברי משפחתה סבלה ממוגבלות שכלית והתקשתה בדיבור, חיה בח'וזאעה, עיירה הסמוכה לגדר המערכת בדרום-מזרח רצועת עזה, ממזרח לח'אן יונס. ב-28 בפברואר 2014 השתתפה קדייח יחד עם בני משפחה אחרים במסיבת חתונתו של בן דודה במרחק של כ-500 מטר מביתה. אחיה מחמוד בן ה-63 אמר לארגון Human Rights Watchכי "היא עזבה את החתונה לבד, וכנראה התבלבלה והלכה לאיבוד. לפני שנתיים בערך היא הלכה העירה ואנשים החזירו אותה אלינו, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הלכה לכיוון הגדר".

לדברי אחיה, הוא התחיל לדאוג כשהשעה התאחרה ואמינה לא שבה הביתה. הוא ובני משפחה אחרים התריעו בפני תושבים בח'וזאעה על כך שהיא נעדרת. "ואז שמענו ירי, בערך עשר יריות או אולי יותר, ברצף. לא הייתי לי הרבה תקווה".

אחיינה של קדייח, אסמאעיל, אמר לארגון Human Rights Watchכי כשעה לאחר שהמשפחה שמעה את הירי התקשר אליו מישהו ואמר שראה אישה הולכת לכיוון הגדר, ושייתכן שזו הייתה קדייח. האיש אמר כי נורו יריות וייתכן שהיא נפגעה:

ואז [אמבולנס של] הסהר האדום [הפלסטיני] הגיע ושמענו אותם קוראים במכשיר הקשר לתיאום [עם ישראל כדי לקבל היתר] לחפש באזור. בסופו של דבר הם חיפשו ואנחנו הצטרפנו לחיפוש, עד סביבות שתיים בלילה, אבל אז שמענו מל"טים [ישראליים] מעלינו והחלטנו לעזוב. ראינו בזה אזהרה [לתקיפה אפשרית]. למחרת בבוקר, בשעה שש, כמה מאתנו יצאנו, לחזור על עקבות האמבולנס והגענו מספיק קרוב עד שראינו את הגדר. מצאנו [את גופתה] וחילצנו אותה.

לדברי תושבים, גופתה של קדייח נמצאה בסמוך לגדר תיל קטנה יחסית במרחק של כשלושים מטרים מעברה הפנימי של גדר המערכת הצבאית הישראלית של רצועת עזה.

על-פי דיווח באתר החדשות מען, דובר של הצבא הישראלי אישר כי "כוחות ישראליים ירו לכיוון הגפיים התחתונות" של אדם שהתקרב לגדר הגבול ממזרח לח'אן יונס בליל ה-28 בפברואר, לאחר שהורו לחשוד לעצור וירו יריות אזהרה באוויר.

לדברי אחיינה, "היא דיממה למוות בזמן שחיפשנו אותה". בתעודת הפטירה מבית החולים בעזה, מ-1 במארס, נכתב כי קדייח, שנולדה בשנת 1956, מתה מ"דימום בשל קרע בכלי דם בבטנה שנגרם מקליע אחד".

תושבים בח'וזאעה אמרו כי כוחות ישראליים יורים לעתים מזומנות על אנשים המתקרבים למרחק של פחות מ-500 מטר מגדר המערכת. "אבל אנחנו מפחדים להגיע אפילו למרחק כזה, בגלל שהם יורים על מרחקים שעולים על 500 מטר", אמר אסמאעיל קדייח.

אבראהים מנסור

ב-13 בפברואר ירו כוחות ישראליים באבראהים מנסור, בן 35, בעת שהיה במרחק של לפחות מאתיים מטר מגדר המערכת הישראלית במה שהיה בעבר אזור תעשייה בשכונת אל-חמרה שבא-שוג'אעייה, ממזרח לעיר עזה. בני משפחתו של מנסור אמרו כי הוא עבד בכל יום באזור זה, מזה חודשיים, וכי הוא ועובדים אחרים אספו חצץ והעמיסו אותו על עגלות רתומות לחמורים כדי למכור אותו כחומר לבניין.

אשתו רים, בת 36, אמרה לארגון Human Rights Watchכי "הכסף שאבראהים הרוויח מאיסוף חצץ היה ההכנסה היחידה שלו, מספיק כדי לשלם על האוכל שלנו". מנסור הותיר אחריו את אשתו ושבעה ילדים בגילאים שנתיים עד 11. רים סיפרה כי היא ובני משפחה אחרים היו באזור כדי לעבד אדמה ששכרו. לדבריה, "החיילים הישראלים ידעו שאנחנו שם. לפעמים החיילים עברו על-פנינו בנסיעה" על כביש גדר המערכת שמצדה השני של הגדר "והעובדים ברחו והסתתרו, ואז חזרו אחר כך". מוהנד מנסור, בן דודו של ההרוג, אמר: "הפעם האחרונה שבה החיילים ירו והעובדים התייחסו לזה כאל אזהרה הייתה בסוף חודש ינואר. הם ממילא עזבו תמיד לפני שהתחיל להחשיך, כדי שלא יחשדו בהם. בדרך כלל, אם החיילים עשו משהו, זה היה לירות גז מדמיע".

אחד העובדים, רפיק אל-הרכלי, בן 21, אמר לארגון Human Rights Watchכי ביום שבו חיילים ירו במנסור עבדו באזור, כרגיל, אנשים רבים. לדבריו, הוא עבד באזור מזה שישה שבועות כיוון שלא היו שום עבודות אחרות: "[כלי רכב של הצבא הישראלי] עברו לידינו לפעמים וירו יריית אזהרה או גז מדמיע, אבל אז הם עזבו". לדברי אל-הרכלי, ב-13 בפברואר, בסביבות השעה 14:30, הוא ראה ארבעה גברים לא חמושים בשנות העשרים לחייהם, שלא היו עובדים, מתקרבים לגדר:

אז הגיע [כלי הרכב הצבאי] הראשון. [ארבעת] הבחורים עזבו, וחשבנו שגם הצבא הסתלק אז חזרנו לעבודה. אבראהים היה מאחוריי, ואחי היה לפנינו, קרוב יותר לגדר. היו יריות ליד הרגליים שלנו, הסתובבתי לברוח, ונוריתי ברגל, אבל זו לא הייתה פציעה קשה. ואז אבראהים נפגע. כשאני נפגעתי, הסתובבתי כדי לראות את אבראהים ולא ראיתי אותו, אבל חשבתי שהוא התחבא. אחי ראה אותו. הפכנו אותו והיה דם על האדמה. הוא היה רחוק מהגדר, כמה מאות מטרים. התקשרתי לאבא שלי, ולאמבולנס. אבא שלי שלח שתי מכוניות להביא אותנו, ונסענו ופגשנו את האמבולנס. הוא מת ב[בית החולים] א-שיפאא [בעיר עזה].

על-פי דיווח שפורסם באתר החדשות "מען" ב-13 בפברואר, דובר מטעם הצבא הישראלי אמר כי החיילים ירו על ה"מסית הראשי" בקבוצה של גברים שהתקרבה לגדר המערכת וחיבלה בה, לאחר שהשתמשו קודם לכן באמצעים אחרים, שלא צוינו, כדי לפזרם.

בדו"ח הנתיחה שנערכה בבית החולים ביום מותו של מנסור צוין כי בראשו היה פצע בעל שוליים משוננים שנגרם מחדירת קליע, וכי נגרם נזק לרקמת המוח והיו שברים מרובים של הגולגולת בנקודת היציאה של הכדור.

הארגון הישראלי לזכויות האדם "בצלם" דיווח על תקרית דומה שבה כוחות ישראליים ירו בראשו של עודה חמד ב-20 בדצמבר 2013, בסביבות השעה 15:20, בעת שעבד עם אחיו במזבלת בית חאנון, בסמוך לגדר המערכת. השניים אספו שיירי פלסטיק ומתכת למכירה. נציבות האו"ם לזכויות האדם דיווחה כי בעת שנורה חמד היה בשטח פתוח, במרחק של לא יותר מ-100 מטר מהגדר.

עדנאן אבו ח'אטר

ב-2 בינואר ירו כוחות ישראליים בעדנאן אבו ח'אטר, בן 16, בסמוך לגדר המערכת ממזרח לג'באליא, באזור אל-מסאחה, שבו השתתף בפיקניק עם בני כיתתו בתיכון לרגל סיום הבחינות. מוחמד אבו ח'אטר, בן 17, בן דודו של ההרוג, השתתף גם הוא בפיקניק. הוא אמר לארגון Human Rights Watchכי הם בחרו ללכת "לטייל שם כי יש נוף יפה. הבאנו קצת אוכל: פלאפל, אבוקדו וביצים". הירי אירע בסביבות השעה 11:30 בבוקר.

היינו על גבעה, במרחק של מאות מטרים מהגדר. לא זרקנו אבנים או שום דבר, ולא היו שום "ג'יפים" [מונח מקובל לכלי רכב צבאיים מסוג "האמר"] או מל"טים באזור. "האמר" [צבאי] נסע לאורך הגדר וחייל יצא וירה עלינו. הוא ירה ארבע פעמים. ידעתי שהוא יורה עלינו כי החול עף סביבנו. התחבאנו מאחורי הגבעה. ה"האמר" הסתלק, הירי הפסיק, ואנחנו התפצלנו לקבוצות קטנות יותר והתחלנו לעזוב. אני הלכתי קדימה. כשעדנאן נורה הוא היה עם שניים אחרים, מאחוריי.

איימן אבו סידו, נהג משאית שהובילה מכלי גז לבישול לבתים באזור אמר לארגון Human Rights Watchכי בעת שאבו ח'אטר נורה הוא ישב ואכל את ארוחת הצהריים שלו בסמוך למקום האירוע:

הגעתי לפני הילדים. ילדים באים לאזור הזה לעתים קרובות בשביל הכיף, אבל שמענו את היריות וראינו בזה אזהרה. אחרי שהג'יפ [של הצבא הישראלי] עזב, גם הם התחילו לעזוב – כולנו התחלנו לעזוב. עדנאן הלך אחרון בקבוצה, ואז הוא נורה.

לדברי מוחמד אבו ח'אטר, הוא חזר לאחור יחד עם בן כיתה נוסף והם גררו את בן דודו והרחיקו אותו מהגדר בכמה מאות מטרים נוספים, כשהם מתקדמים "בזיגזג כי הם המשיכו לירות עלינו". לדבריו, עדנאן, שנורה מעל מותנו, דימם ו"עבר הרבה זמן עד שהגיע האמבולנס... הם ניסו להוציא מיד את הכדור, אבל אחד הרופאים אמר שהוא התרסק ופצע אותו באגן הירכיים, בבטן ובמעי הגס".

האמבולנס הגיע לבית החולים כמאל עדוואן בבית לאהיא בסביבות השעה 12:30, ומשם לדברי המשפחה הועבר אבו ח'אטר לבית החולים א-שיפאא בעיר עזה. לדברי משפחתו, לאחר שאבו ח'אטר נותח, הרופאים קיבלו היתר מהצבא הישראלי להעבירו לבית חולים ישראלי דרך מעבר ארז. אמו, המכונה אום מוחמד, אמרה לארגון Human Rights Watch:

הוא נזקק ל-18 מנות דם במהלך הניתוח, הכדור קרע כלי דם ו[פגע] במעי הגס שלו. הרופא אמר שאנחנו צריכים לשלוח אותו לבית חולים ישראלי, ואני נבחרתי לנסוע אתו. יצאנו באמבולנס עם רופא ואחות. במעבר [ארז] הם העבירו אותו על אלונקה ובטנדר פתוח, עם איש מהצלב האדום שהחזיק את האינפוזיה שלו. השומרים עשו עליי חיפוש ועדנאן נלקח למרפאה. אחרי חמש עשרה דקות אמרו לי שהוא בניתוח, ואחרי חמש עשרה דקות נוספות אמרו לי שהוא מת.

על-פי דו"ח רפואי מבית החולים א-שיפאא, אבו ח'אטר הגיע ללא רוח חיים לבית החולים כשהוחזר ממעבר ארז ב-3 בינואר, בשעה 5:00 לפנות בוקר, ומותו נגרם מפגיעת ירי. בתעודת הפטירה, שהונפקה ב-6 בינואר, נכתב כי הוא מת מקרע בכלי דם באזור הבטן מכדור שגרם נזק גם לאגן הירכיים שלו.

בילאל עווידה

ב-24 בינואר, בסביבות השעה 15:00, הגיע בילאל עווידה, נגר מובטל בן 20, לשטח השייך לקרוב משפחתו בסמוך לגדר המערכת של עזה מצפון לבית לאהיא, בחברת בן דודו, אכרם עווידה בן ה-21 וידידה של המשפחה. אכרם סיפר לארגון Human Rights Watchכי החברים "הולכים לשם בדרך כלל בימי שישי אחת לשבועיים. זה אזור יפהפה, ורגוע יחסית, שלא כמו מקומות אחרים" בסמוך לגדר המערכת, שבהם מקיימים פלסטינים לעתים פעולות מחאה. לדבריו, הקבוצה התקרבה לגדר המערכת רק לעתים נדירות כי "בדרך כלל יש סיורים [של הצבא הישראלי] באזור, טנקים או ג'יפים... אבל הפעם היה שם ריק. לא ראינו שום כוחות".

לדברי אכרם עווידה, כאשר הוא ובילאל הגיעו לאזור, הם ראו ארבעה פלסטינים במרחק של כשבעה מטרים מגדר המערכת, מצדה העזתי. הארבעה צילמו איילים שהיו מצדה הישראלי של הגדר:

ראינו את האיילים ובילאל קרא לי להתקרב ולצלם ביחד אתו. לא החזקנו כלום, רק את הטלפונים הסלולאריים שלנו שאתם צילמנו. בילאל, אני והידידה שלנו נור, הלכנו לכיוון הגדר למקום שבו היו ארבעת האנשים האחרים, וכלום לא קרה. פתאום שמענו ירייה, וכולנו ברחנו. אני רצתי עם בילאל, למרחק של אולי חמישה מטרים, ואז הוא צעק "נפגעתי!" אמרתי "אתה צוחק עליי?" ואז ראיתי אותו נופל, לאט לאט. חזרתי אחורה והפכתי אותו. החזה שלו והאדמה היו מלאים דם. זו הייתה ירייה אחת לחזה, לא הייתה לו שום פציעה אחרת. הוא מצמץ פעמיים, שלוש, ונפח את נשמתו. זה בטח היה צלף, מישהו שיורה ממרחק גדול, כי לא ראינו שום חיילים.

עדי ראייה אמרו לארגון Human Rights Watchכי לא היו באזור שום ארגונים פלסטיניים חמושים וכי נראה כי הקליעים נורו מהצד הישראלי של הגדר. לדברי אכרם עווידה, בילאל עווידה נורה בסביבות השעה 15:45. אכרם ושני אנשים נוספים הרחיקו אותו מאזור הגבול והביאו אותו למכונית שהסיעה אותו לבית החולים. בדו"ח רפואי מבית החולים כמאל עדוואן נקבע כי בילאל עווידה הגיע למקום ללא רוח חיים וכי מותו נגרם מפגיעת ירי בחזהו, שבו היה פצע כניסה של קליע, ללא פצע יציאה.

הצבא הישראלי לא התייחס לירי על עווידה. מדיווחים בתקשורת עולה כי הצבא התייחס לתקרית נפרדת, שהתרחשה ב-24 בינואר, ואמר לגביה כי כוחותיו ירו על שני פלסטינים שהפגינו בסמוך לגדר המערכת מצפון לג'באליא, באזור אחר של צפון רצועת עזה.

פצועים

נאסר רחמאן

נאסר רחמאן, עיתונאי וצלם בן 24, אמר לארגון Human Rights Watchכי כוחות ישראליים ירו בו ב-25 בפברואר בעת שסיקר הפגנה שאורגנה על-ידי ארגון בשם "צעירי האינתיפאדה" לציון עשרים שנה להרג 29 מתפללים פלסטינים בחברון בשנת 1994 בידי מתנחל ישראלי. ההפגנה החלה בסביבות השעה 13:00 באזור הסמוך למעבר נחל עוז בגדר המערכת, ששימש בעבר ליצוא ויבוא של סחורות ונסגר על-ידי ישראל. לדברי רחמאן, חיילים ירו בו בסביבות השעה 13:30, כשהיה במרחק של כחמישים או שישים מטר מהגדר.

צילמתי את האירוע. לא היה לי אפוד עם הכיתובPRESS” , אבל הייתה לי המצלמה שלי, אז היה ברור שאני לא זורק שום דבר. התמקמתי בכוונה בצד של הקבוצה, רחוק מיידוי האבנים, כדי שלא יירו בי. חייל יצא [מכלי הרכב הצבאי שלו], וראיתי אותו מכוון אל קבוצה של בני נוער.

רחמאן אמר כי החזיק מראה קטנה וניסה לסנוור את החייל כדי להסיח את דעתו ולמנוע ממנו לירות על הקבוצה:

ראיתי אותו מסתכל עליי. הוא בטח חשב שאני מתגרה בו, והוא ירה. לא הייתה שום יריית אזהרה, שום מכל גז, שום כדור גומי. הירייה הראשונה פספסה אותי, ואז שתי שניות אחר כך כדור פגע בי בברך. לא היה לי זמן לברוח, אבל התחלתי להסתובב כדי לרוץ, אז הכדור השני פגע בברך שלי מהצד, לא בצורה חזיתית. נפלתי, וכשהאחרים ניסו להגיע אליי [החיילים] התחילו לירות הרבה מכלי גז [מדמיע] לכיוון שלנו. אחד מהמכלים נחת ליד הראש שלי. בסוף שני בחורים באו וסחבו אותי משם. לקחו אותי לבית החולים ופאא ומיד העבירו אותי באמבולנס לא-שיפאא [בית חולים בעיר עזה].

רחמאן, שרגלו הייתה נתונה בגבס בעת ששוחח עם ארגון Human Rights Watchב-24 במארס, אמר כי הכדור הותיר פצע יציאה בקוטר של חמישה סנטימטרים.

מועז אבו ר'בייט

ב-24 בינואר אחר הצהריים השתתפו כמה עשרות גברים וילדים פלסטינים בהפגנה נגד ההגבלות הישראליות על גישה לקרקעות בסמוך לגדר המערכת, באזור שממזרח לבית קברות מחוץ לג'באליא שבצפון רצועת עזה. על-פי הודעה שפרסם דובר צה"ל ולדברי עדים פלסטינים, מפגינים יידו אבנים על חיילים ישראלים שהיו מצדה השני של הגדר. דובר צה"ל אמר לאתר החדשות "מען" כי כוחות ישראליים ביצעו ירי אזהרה באוויר לפני שירו "לכיוון שני המסיתים העיקריים".

מועאז אבו ר'בייט, בן 18, אמר כי לא היה ליד גדר המערכת בעת שכוחות הישראליים ירו בו. אבו ר'בייט סיפר לארגון Human Rights Watchכי כיוון שהוא מובטל הוא היה "משועמם" והחליט "ללכת לראות את ההפגנה" באותו יום אחר הצהרים:

היו שם כמה בחורים שהיו ממש ליד הגדר, אבל אני עמדתי על גבעה במרחק של לפחות מאתיים מטר משם, עם כמה מהחברים שלי. לא החזקתי שום דבר. לא ראינו שום חיילים, אז אני לא יודע מי ירה בי, אולי צלף או רובה במגדל שמירה. לא היו שום מכשולים. זה היה שטח פתוח, אז הם יכלו לראות.

קליע חדר לברכו הימנית של אבו ר'בייט ויצא דרך מותנו, כשהוא מותיר אחריו פצע יציאה בקוטר של חמישה סנטימטרים ונזק עצבי. "התעלפתי והתעוררתי בבית החולים", סיפר אבו ר'בייט. "איבדתי הרבה דם. הרופא אמר שחלק מהקליע התרסק לי בתוך הגוף. ניתחו אותי בגלל נזק עצבי והייתי בבית החולים תשעה ימים". לדבריו, הוא יזדקק לניתוח נוסף כדי לסלק את שאר חלקי הקליע.

הארגון הפלסטיני לזכויות האדם "אל-מזאן" דיווח כי במהלך התקרית כוחות ישראליים פצעו גם ארבעה גברים באמצעות כדורי מתכת מצופים גומי, וכי רופאים טיפלו בצעיר בן 22 ובנער בן 17 שנפגעו משאיפת גז מדמיע.

מאג'ד אבו סלאמה, חמאד עאשור וח'אלד א-סבאח

ב-19 בינואר, בשעות אחר הצהריים, כוחות ישראליים ירו ופצעו שלושה מתושבי הרצועה בסמוך לגדר המערכת ממזרח לעיר עזה במהלך הפגנה נגד מדיניות הצבא הישראלי באזור הגדר. שלושת הגברים היו בקבוצה של כמה מאות אנשים שהתאספה בשעה 12:30 בשכונת א-שוג'אעייה וצעדה מזרחה, כשהיא עוברת על-פני תחנת המשטרה בשכונה, לכיוון מעבר נחל עוז המושבת בגדר המערכת.

בסביבות השעה 15:30 ירו כוחות ישראליים במאג'ד אבו סלאמה, העוסק בפעילות נוער ואשר סייע לארגן את ההפגנה. הוא אמר לארגון Human Rights Watch:

הבאנו אתנו יותר ממאה עצי זית קטנים; אחד לכל אדם, כדי לנטוע באדמה. הקרקע שם שייכת לאסמאעיל אל-עראייר, חקלאי שנתן לנו היתר לנטוע בה, כי הוא לא יכול להגיע אליה בגלל הצבא [הישראלי]. נטענו בערך חמישים מעצי הזית ואז ירו בי. הייתי הראשון שנורה. נפגעתי בחלק התחתון של רגל ימין, כשהייתי במרחק של מאה מטר בערך מהגדר. הלכתי כדי לנטוע עץ זית והם "נטעו" כדור ברגל שלי. אנשים סחבו אותי והגעתי לבית החולים.

שלושה אנשים, שרואיינו בנפרד, אמרו כי לכוחות הישראליים לא נשקפה שום סכנה מההפגנה. לדברי אבו סלאמה, "כמה בחורים הצליחו לשים דגל פלסטין על הגדר, והיו כמה ילדים שזרקו אבנים על הגדר, אבל הם היו רחוקים מאתנו, אולי במרחק של 150 מטר, כשירו בנו".

חמד עאשור, סטודנט בן 21 מאוניברסיטת אל-אזהר שבעיר עזה, אמר כי כוחות ישראליים ירו בו זמן קצר לאחר שאבו סלאמה נורה:

לא ציפינו לאש חיה, חשבנו שלכל היותר יהיה גז מדמיע, אבל אפילו זה – היה כל כך הרבה יותר גז ממה שציפינו. הפסקנו ללכת לכיוון הגדר כשהם התחילו לירות [גז מדמיע], ואז הייתה הפוגה, אז התקדמנו אליה שוב, והם התחילו לירות [תחמושת חיה]. הכדורים פגעו ליד הרגליים שלנו. כשהייתי במרחק של בערך מאה מטר מהגדר שמעתי שמישהו נורה. זה היה מאג'ד [אבו סלאמה]. הסתובבתי כדי לראות, ואז ירו בי ונפלתי לתוך בור. אנשים הרימו אותי וסחבו אותי למרחק של 400 מטר בערך לטוקטוק [כלי רכב תלת-גלגלי]. היה כל כך הרבה גז, מהמכלים, שהאנשים שסחבו אותי נפלו. מכלי הגז המדמיע נפלו במרחק של עד 500 מטר מהגדר. אני נפגעתי פעמיים, בברך ימין. הכדורים עברו דרך הרגל שלי ויצאו מהצד השני. בבית החולים הוציאו כלי דם מהרגל השמאלית שלי ושמו אותם ברגל ימין.

ח'אלד א-סבאח, עיתונאי עצמאי בן 20, נורה בשעה שצילם את עאשור. הוא סיפר לארגון Human Rights Watch:

הייתי שם כדי לסקר את האירוע. לאף אחד מהמפגינים לא היה נשק משום סוג. לבשתי אפוד "קוולר", עם המילה "PRESS" מודפסת עליו. [מכלי] הגז המדמיע התחיל[ו] לנחות במרחק של 400 מטר מהגדר, ואני זוכר שמכל אחד הגיע לאמבולנס, שהיה במרחק של 500 מטר. הם התחילו לירות תחמושת חיה על הבחורים שנטעו עצי זית במרחק של כמה מאות מטר מהגדר. היה הרבה ירי [של קליעים], שכוון לסביבות הרגליים שלנו, וההפגזה של [מכלי] הגז המדמיע הייתה בלתי פוסקת. צילמתי את עאשור, שנפצע ונפל לתוך בור. הם ירו גז באופן אינטנסיבי בזמן שאנשים ניסו לסחוב את עאשור משם. בזמן שנוריתי בחזה הייתי על הקרקע וצילמתי, לא עמדתי. האפוד הגן עליי. ראיתי את הגומה מהקליע וקמתי, ואז הרגשתי כאב בחזה מהפגיעה, ונפלתי. הכאב והגז המדמיע היו יותר מדי בשבילי והתעלפתי. התעוררתי בבית החולים.

א-סבאח אמר כי הכדור הסב לו חבלה בחזה, וכי מאז ההפגנה הוא אושפז שלוש פעמים בשל "קשיי נשימה", שנגרמו לדבריו מהכמות הניכרת של גז מדמיע ששאף.