28 ינואר, 2011

(אלכסנדריה) - ביום שישי, במשך מרבית שעות אחר הצהריים, התנדנדה העיר בין תקווה לבין פחד. ידענו שהצבא יגיע, והשאלה הייתה רק מתי. בסביבות 19:30 נכנסו לכיכר המרכזית שישה נגמ"שים, מצוידים במכונות ירייה. מה שקרה אז היה בלתי רגיל: מאות אנשים הקיפו את החיילים, ולאחר כמה רגעים קידמו אותם בברכה. בזמן כתיבת שורות אלה, אזרחים מן השורה צועדים לכיוון שני כלי הרכב הצבאיים שהוצבו בכיכר רמלה, ומצלמים זה את זה כשהם מסמנים בידם את סמל הניצחון. האווירה, שהייתה מתוחה במשך רוב היום, הופכת לאווירת חג.

כאשר המתורגמן שלי ואני הגענו הבוקר לאלכסנדריה, כבר ניכרה מתיחות באוויר. במשך הלילה נעצרו פעילים רבים, עורכי דין וכן חברי "האחים המוסלמים". אך הסימן היחיד להפגנות נגד הממשלה ששטפו את מצרים בימים האחרונים היה נוכחותם הנרחבת של כוחות הביטחון: עוד ועוד משאיות של משטרת המהומות נראו משוטטות בחוצות העיר.

הלכנו לצפות בתפילות הצהריים של יום השישי במסגד במזרח אלכסנדריה. האימאם השמיע דרשה ניטראלית למדיי, ודיבר על חובותיו של האדם כלפי האל. במהלך הטקס חנו ליד המסגד שלוש משאיות גדולות וכלִי רכב משוריין, שהיו מלאים בשוטרי משטרת המהומות.

עם סיום התפילה זרמו המאמינים מתוך המסגד החוצה, ורבים מהם פרסו כרזות והחלו לצעוק סיסמאות: "האנשים רוצים לשים קץ למשטר", "הַשמיעו סיסמאות, הַשמיעו אותן בקול, מי שצועק לעולם לא ייפול", "גמאל, תגיד לאביך שכל המצרים שונאים אותך", "הלאה חוסני מובארכ". עם זאת, רובם הניפו את ידיהם מעלה וצעקו שוב ושוב "אנחנו לא אלימים". הנחנו שצרות מתקרבות, אז עלינו על גג של בית דירות סמוך.

כמעט מיד התחיל ירי של גז מדמיע מתוך כלי הרכב המשוריין של המשטרה, ישירות על ההמונים, שטבעו בתוך עשן חריף. צפינו במתרחש בעיניים צורבות. השוטרים תקפו את המפגינים באכזריות, אף כי רובם המכריע סימן בבירור שהוא מתכוון להפגין ללא אלימות.

במשך השעתיים הבאות הפכו הרחובות שלרגלינו לזירת מאבק בין שוטרים לבין מפגינים. שני הצדדים יידו אבנים. השוטרים לא הצליחו להתקדם אף לא גוש בניינים אחד, אפילו כשירו עוד ועוד כדורי גומי ופיזרו גז מדמיע. מקצת המפגינים העלו צמיגים באש. אפילו משפחות בדירות הסובבות את זירת ההתכתשות, שזעמו על האכזריות שבה השוטרים תוקפים את המפגינים, השליכו עליהם מהחלונות בקבוקי מים.

התרחשויות יוצאות דופן אירעו לנגד עינינו. שוב ושוב הניפו מעלה את ידיהם קבוצות של מפגינים לא חמושים וניגשו לאנשי משטרת המהומות, ולא נענו אלא בכדורי גומי ובגז מדמיע.

ואז השתנו פני הדברים: המון אדם, שללא ספק מנה אלפי מפגינים, הגיח במורד כביש נוסף. כעת ניצבו השוטרים בפני שתי חזיתות וספגו מטר של אבנים.

בשלב זה נגמרו לשוטרים הכדורים והגז המדמיע. הם התחילו להתחנן במערכת הכריזה של אחד מכלי הרכב המשוריינים: "די, חבר'ה, תנו לזה להיגמר" וכן "אנחנו מפסיקים את זה עכשיו". אך ההמון לא ויתר.

מכָלי הגז המדמיע שהשוטרים ירו נזרקו חזרה לעברם, והגז נישא באוויר. לא חלף זמן רב וכולנו נתקפנו דחף להקיא, הלומים מענני הגז הסמיך שאפף אותנו.

כשהתאוששנו, התגלה לפנינו מחזה יוצא מן הכלל. המפגינים ניצחו. השוטרים נכנעו, וכעת הגישו להם המפגינים מים וחומץ כדי להקל עליהם להתמודד עם שאיפת הגז המדמיע. אנשים התחבקו זה עם זה, מפגינים ושוטרים כאחד.

אז, ירדו לרחוב אנשים מן השורה שצפו בקרב מחלונות הבניינים והצטרפו אל ההמון. פתאום היו אנשים בכל עבר. נדמה היה שהזמן עומד מלכת, ואנשים הלכו כה וכה המומים, מתקשים להאמין שגברו על כוחות הביטחון מזרי האימה.

השוטרים פשוט עזבו את המקום. קהל עצום התחיל לצעוד, ועד מהרה מילא את הרחוב הגדול, המקביל לשפת הים התיכון. הצטרפנו אליהם, להוטים לראות מה יקרה עכשיו.

כל כמה דקות פגשנו קבוצה נוספת, מותשת לאחר שנחלה גם היא ניצחון בקרבות אחרים עם המשטרה. כל כך הרבה מפגינים התאספו ברחובות ביום שישי, עד שבסופו של דבר כוחות הביטחון הגדולים פשוט הוצפו. ההמונים נאבקו בגופם ובאבנים, עד שאפסו כוחות השוטרים והם נכנעו.

עם שקיעת החמה, בעת שעשינו את דרכנו הביתה, נתקלנו בעדויות להתנגשויות אלימות אפילו יותר: מכל עבר נראו להבות אש. מול המסגד הראשי של העיר בערה שורת משאיות משטרה. משרדי הממשל המקומי ובניין של מפלגת השלטון הוצתו גם הם, וכך גם תחנות משטרה רבות ולא מעט כלי רכב משטרתיים. נפוצו שמועות רבות על מפגינים שנהרגו.

המצרים באלכסנדריה עשו ביום שישי מעשה שלא ניתן היה להעלותו על הדעת. בפעם הראשונה בחייהם, הם הדפו מעליהם התקפה של המשטרה. הם מסתובבים כעת מוכי הלם, מתקשים לעכל את משמעות מעשיהם. לפני כמה שעות הכול אמרו: עכשיו הצבא יבוא. אבל כבר לא ברור לטובת איזה מהצדדים יתערב הצבא. מחר יהיה יומה הראשון של מצרים חדשה.

הכותב עומד בראש התכנית העולמית למצבי חירום בארגון Human Rights Watch.