מוקדם יותר השנה, הצבא הישראלי נתן לי לראשונה בחיי היתר לצאת מגבולות שטח רצועת עזה, שאורכה 40 ק"מ ורוחבה 11 ק"מ, כדי לנסוע לארצות הברית לצורך עבודה. בחודש שעבר יצאתי שוב - הפעם, כדי לראות את שאר פלסטין ואת ישראל. נסיעה של שעה אחת מהמעבר שבין ישראל לעזה ועד ירושלים הרגישה כמו מסע לעולם רחוק.
תמיד חלמתי להריח את האוויר של ירושלים ולשמוע את צלילי הקריאה לתפילה ממסגדיה. כשהרעיון של נסיעה לשם היה עדיין חלום רחוק אמרתי לעמית, "אני רק מקווה שתהיה לי הזדמנות להתפלל במסגד אל-אקצא לפני שאמות".
בלילה לפני שנסעתי לירושלים, להתפלל את תפילת יום השישי באל-אקצא, לא יכולתי לישון. ביני לבין חלומותי הפרידו רק נסיעה קצרה ומחסום קלנדיה, שחוצץ בין פלסטינים החיים ברמאללה לאלה שבמזרח ירושלים, הנמצאות שתיהן בשטח הפלסטיני הכבוש. היות שחייתי שנים תחת סגר ישראלישהפך את עזה למעשה לכלא פתוח, שאלתי את עצמי, מהו כבר מחסום כשיש לך ביד היתר יקר-ערך לעבור בו.
טעיתי. חיכיתי עם מאות פלסטינים נוספים, דחוסים יחדיו, ששערים מסתובבים ינועו במשך 30 שניות אחת ל-15 או 20 דקות, ויאפשרו בכל פעם לקבוצת אנשים קטנה להתקדם ולהציג מסמכים. כשאחד האנשים ניסה להידחף פרץ ויכוח. אישה התעלפה כשהמתינה לתורה. האם עמדתי להחמיץ את מה שעשוי היה להיות הסיכוי היחיד בחיי להתפלל באל-אקצא? כשגרמו לי להרגיש שאיני שייכת במולדתי שלי, הרגשתי את ההשפלה הכרוכה בחיי היומיום תחת הכיבוש בגדה.
כעבור שעתיים הגעתי סוף סוף לשערים המסתובבים, הראיתי לחייל את ההיתר שלי ועברתי. נסענו מהר ככל שיכולנו לאל-אקצא ורצנו פנימה. החמצנו את הדרשה, אבל האימאם, שכמו חיכה לנו, קרא לכולם לתפילה בדיוק כשהגענו.
אל-אקצא היה מרהיב אפילו יותר מכפי שדמיינתי. לא יכולתי לעצור את הדמעות - דמעות שמחה למראה יופיו ודמעות עצב על כך שכבר חצי מאה המקום המלכותי הזה עֵד לכיבוש צבאי מכוער, פוגעני, במסגרתו ההחלטה מי יזכה להתפלל בו נתונה בידי חיילים.
במהלך הסיור המסחרר שלי, התאהבתי גם בבית לחם, נצרת, יפו, עכו וחיפה, וצילמתי כל מה שיכולתי כדי לחלוק את המראות עם בני משפחה וחברים בבית.
עכשיו אני שוב בעזה, לא בטוחה אם אצליח אי פעם לחזור. אבל אני זוכר את המראות והריחות, ומחכה ליום שבו כולם בעזה יוכלו לנסוע בחופשיות.
