בתוכנית הפיתוח הכלכלית החדשה של הבית הלבן לשטח הפלסטיני הכבוש יש משום אירוניה מרה. התוכנית, שכותרתה "שלום לשגשוג", הוכנה על-ידי ג'ארד קושנר, חתנו ויועצו הבכיר של דונלד טראמפ, יחד עם דוד פרידמן, שגריר ארה"ב בישראל וג'ייסון ד. גרינבלט, השליח המיוחד של ארה"ב למושא ומתן בינלאומי. היא שואפת לגייס 50 מיליארד דולר ארה"ב, רובם ממדינות ערב, שכמחציתם ישמשו לפיתוח הכלכלה הפלסטינית ואילו היתר יועברו לפלסטינים החיים במצרים, בירדן ובלבנון.
אבל התוכנית נמנעת מהתייחסות למכשולים מרכזיים העומדים בפני פיתוח כלכלי: הסגר המוטל על רצועת עזה, ובגדה המערבית - ההתנחלויות הישראליות, שאינן חוקיות על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי והמערכת הכפולה והמפלה המתייחסת לפלסטינים ולמתנחלים באופן נפרד ולא שווה. העדר צמיחה כלכלית אינו רק תוצר לוואי של הפרות אלה, אלא תוצאה של מדיניות ישראלית מכוונת.
כאשר ישראל כבשה את הגדה המערבית ואת רצועת עזה בשנת 1967, היא ניתקה את השטחים הללו משותפי הסחר הקודמים שלהם. בשנת 1968 אמר משה דיין, שר הביטחון דאז, כי "ניתן ליצור אינטגרציה כלכלית... עלינו לקשור את שני החלקים [הפלסטיני והישראלי] אחד עם השני, אם אנחנו בעצמנו, מבחינתנו, איננו רוצים להינתק מהחלקים האלה. אולם האינטגרציה לא הצביעה על שוויון. להפך, ישראל המשיכה להרחיב התנחלויות ולהעמיק את המערכת המפלה שלה נגד פלסטינים, גם כאשר ביטלה חלקית את האינטגרציה לאחר 1994, בעקבות הסכמי אוסלו.
לאורך חמשת העשורים האחרונים ישראל ניצלה את שליטתה בגבולות פלסטין, באדמותיה ובמים שלה, כדי להקים יישובים שופעי כל טוב עבור יותר מ-600,000 מתנחלים ישראלים וכן 19 אזורי תעשייה, תוך הפרה של דיני הכיבוש. כל זאת בעוד היא מטילה הגבלות חמורות על גישת פלסטינים למשאבי הטבע שלהם עצמם ולהיתרים הנדרשים לפיתוחם. בשנת 1987 אמר בכנסת אריאל שרון, אז שר התעשייה והמסחר, כי במסגרת מדיניותו בקשותיהם של פלסטינים להקים מפעלים "נבדקות בקפידה... בהתחשב בהיקף הייצור של התעשייה הישראלית, בצורכי השוק הישראלי ובפוטנציאל היצוא". שרון הוסיף כי סכנת התחרות הפלסטינית "מחייבת הקמת תעשייה ביהודה, בשומרון ובחבל-עזה".
בפועל, הדבר מתבטא למשל בכך שממשלת ישראל מעניקה לאזרחיה ולזרים היתרים לבניית מפעלים בגדה המערבית על אדמה שתפסה שלא כדין - לעתים קרובות תוך הענקת סובסידיות נדיבות לעידוד השקעות – בעוד שהיא מונעת בשיטתיות היתרים כאלה מפלסטינים, אפילו עבור האדמות שבבעלותם. בכך ישראל פועלת באופן הפוך בדיוק ממה שמחייב אותה המשפט הבינלאומי, כשהיא מפלה לרעה את האנשים שלטובתם נדרשת המדינה הכובשת לנהל את השטחים ומעניקה הטבות לאלה שדיני הכיבוש אוסרים עליהם מלכתחילה לגור בהם.
המקרה של מחצבות האבן בגדה המערבית ממחיש כיצד ההגבלות הישראליות המפלות עולות לכלכלה הפלסטינית 241 מיליון דולר ארה"ב בשנה, על פי נתוני הבנק העולמי. ישראל הנפיקה היתרים ל-11 מחצבות המופעלות על-ידי התנחלויות בגדה המערבית, ואשר מספקות כרבע משוק החצץ שלה. זאת, על אף העובדה שניצול זה של משאבים בשטח כבוש מפר את המשפט ההומניטארי הבינלאומי. אחת המחצבות הללו נמצאת בבעלות הנסון, חברת בת של חברת היידלברג צמנט, שבסיסה בגרמניה. המנהל האזרחי של ישראל העניק לחברת הבת של היידלברג היתר חציבה באדמות שתפס מהכפר הפלסטיני א-זאוויה.
הקלות שבה פועלות מחצבות ההתנחלויות עומדת בסתירה להימנעות המוחלטת כמעט מהנפקת היתרים למחצבות פלסטיניות בשלושת העשורים האחרונים. הרשויות הישראליות הפסיקו, למשל, לחדש את ההיתרים למחצבות שסביב העיירה בית פג'אר, שאוכלוסייתה מונה כ-13,500 נפש ואשר שוכנת במרחק של כ-10 קילומטרים מדרום לבית לחם. בשנת 2010, 80% מהמשרות בעיירה היו בתעשיית האבן, ונחלקו בין 150 בתי מלאכה לעיבוד אבן ו-40 מחצבות. אולם, בשנים האחרונות חדלו הרשויות לחדש את ההיתרים למחצבות המעטות שהורשו להמשיך ולפעול עד אז. בעלי מחצבות הממשיכות לפעול מתמודדים לעיתים קרובות עם קנסות כבדים והחרמת ציוד יקר, בנוסף לקשיים בשינוע התוצרת בשל עיכובים במאות המחסומים והמכשולים הפזורים לאורך כבישי הגדה.
סיפורים דומים חוזרים על עצמם בנוגע לתעשיות פלסטיניות רבות. המדיניות הישראלית חוסמת את התפתחותן, בעודה מסייעת לשגשוג התעשייה בהתנחלויות בלתי חוקיות. על פי הבנק העולמי, ההגבלות הישראליות בשטח C של הגדה המערבית, הנמצא בשליטתה הבלעדית של ישראל - עולות לכלכלה הפלסטינית 3.4 מיליארד דולר ארה"ב מדי שנה.
אם הבית הלבן מעוניין באמת להביא לשלום ולשגשוג, עליו ללחוץ על ישראל להפסיק את מדיניותה הבלתי חוקית והמפלה, המסייעת לחנק הכלכלה הפלסטינית.
