השבוע נכחתי בדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים, בערר שהגיש ארגון Human Rights Watch על החלטת ממשלת ישראל לבטל את אשרת העבודה של מנהל תחום ישראל ופלסטין שלנו, עומר שאקר, ולגרש אותו. 

לפני שלושים שנה מילאתי אני את התפקיד ששאקר ממלא כעת. הגעתי לכאן במהלך האינתיפאדה הראשונה, הראשון מבין חוקרים רבים של ארגון Human Rights Watch שהרשויות הישראליות אפשרו להם להיכנס ולעבוד פה ללא הפרעה במשך 28 השנים האחרונות. זאת, למעט הגישה לרצועת עזה שאותה הרשויות הפכו במידה רבה לאזור שמחוץ לתחום בעשור האחרון. לכל אורך תקופה זו תיעדנו ופרסמנו הפרות שביצעו הרשויות הישראליות, הרשות הפלסטינית, חמאס וארגונים פלסטיניים חמושים.

בשנת 2017 השתנתה מדיניותה של ישראל, כשהרשויות סירבו להנפיק לנו היתר שיאפשר לשאקר, שהינו אזרח זר, לעבוד במדינה, בתחילה בטענה שהארגון מקדם "תעמולה פלסטינית". בסופו של דבר הרשויות חזרו בהן, אך שנה לאחר מכן החליטו לבטל את אשרת העבודה של שאקר על בסיס אחר: חוק שנחקק בשנת 2017, המסמיך את משרד הפנים למנוע כניסת זרים הקוראים בפומבי לחרם על ישראל "או אזור הנמצא בשליטתה".

פרקליטות המדינה לא הציגה בבית המשפט שום ראיה לכך ששאקר קרא לחרם על ישראל בתקופת העסקתו אצלנו. במקום זאת, התיק נגדו מסתמך בעיקר על ציוצים שפרסם בטוויטר ואשר מבטאים את עמדתנו הידועה, לפיה עסקים צריכים לחדול מפעולותיהם בהתנחלויות הבלתי חוקיות בגדה המערבית, היות שהדבר הופך אותם, בהכרח, לשותפים לפגיעה בזכויות האדם של פלסטינים.   

המדינה אף ניסתה להפריד בין שאקר לבין ארגון Human Rights Watch, שאינו מופיע אצלה ב"רשימת הארגונים התומכים בחרם". לצורך כך טענה המדינה, באופן לא מדויק, כי שאקר צייץ בטוויטר "שלא במסגרת תפקידו", בעוד שהארגון מעודד את כל חוקריו לצייץ בטוויטר ודורש מהם לשקף את עמדות הארגון בעת שהם עושים זאת.

בתוך מספר שבועות תפסוק השופטת האם מאמצינו להביא להפסקת הסחר עם עסקי התנחלויות מצדיקים את גירושו של שאקר. ההחלטה תתקבל על רקע ההגבלות ההולכות ומחמירות שישראל מטילה על עבודתם של ארגוני זכויות אדם.

לפני שלושה עשורים לא העליתי על דעתי שהכיבוש, על כל ההפרות הכרוכות בו, יישאר חי ובועט עד עצם היום הזה, וודאי שלא שיערתי שישראל תלך בדרכן של ונצואלה, בורונדי ודומותיהן ותגרש את אנשי צוותנו.

זוהי דוגמה נוספת לדרך שבה מדיניותה של ישראל ביחס לגדה המערבית ולרצועת עזה מצמצמת את מרחב חופש הביטוי בתוך ישראל עצמה.