ביולי 2003 יזיד אבו טיר, מהנדס פלסטיני מרצועת עזה, פגש את מי שעתידה להיות אשתו בגרמניה, שם הרצתה בכנס על שלום ישראלי-פלסטיני. כיפאח מסארווה גם היא פלסטינית, אזרחית ישראל, מחנכת ומארגנת קהילתית. אבו טיר, שנשבה בקסמיה, ניגש אחרי ההרצאה אל מסארווה ונתן לה את מספר הטלפון שלו. כעבור יומיים התקשרה מסארווה, ועד מהרה התאהבו השניים.
הם נישאו בחודש אוקטובר, אך התברר כי איחרו בשלושה חודשים: בחודש שבו נפגשו ממש, הכנסת חוקקה חוק "זמני" בדבר אזרחות וכניסה לישראל (הוראת שעה), האוסר על פלסטינים מהשטח הפלסטיני הכבוש לקבל בישראל מעמד של אזרחות או תושבות – אפילו אם נישאו לאזרחי ישראל או לתושבי קבע.
משמעות חוק זה היא שאבו טיר לא יכול היה להגיע למסיבת החתונה שלו עצמו או לחיות בישראל. החוק אף שולל ממאסרווה, תוך הפרה של המשפט הבינלאומי, את הזכות ממנה נהנים אזרחים ישראלים אחרים, לחיות עם בן זוגה בארצה. זאת, רק משום שהוא מגיע מהשטח הפלסטיני הכבוש. בני זוג זרים זכאים בדרך כלל לאזרחות לאחר שחיו בישראל במשך ארבע שנים לפחות. היהודים שבקרבם יזכו לאזרחות ישראלית באופן אוטומטי. מאז, חידשה הכנסת את החוק המפלה מדי שנה.
בני הזוג מתגוררים עקב כך בגרמניה. שני ילדיהם, מרוואן, בן 12, ומאי, בת 11, הם אזרחים ישראלים, אך אינם יכולים לחיות בישראל עם אביהם. מסארווה בילתה את החודשים הראשונים של נישואיהם בחיפוש אחר פרצות בחוק שיאפשרו להם לחיות יחדיו בישראל, ליד המשפחה. היא הגישה בקשה להיתר ביקור זמני עבור אבו טיר, על-פי תיקון לחוק משנת 2005 המאפשר לנשים מעל גיל 25 ולגברים מעל גיל 35 להגיש בקשה. 13 שנה חלפו מאז, והיא טרם זכתה למענה.
מסארווה אמרה לארגון Human Rights Watch שהחוק אילץ אותה "לבחור בין בעלי לבין כל השאר". היא בחרה להישאר עם אבו טיר בגרמניה, דבר המחייב אותה להיפרד ממשפחתה לפרקי זמן ארוכים וקשים. המרחק מאמה החולה קשה לה במיוחד.
לפחות 30,000 משפחות של אזרחי ישראל, כמעט כולן פלסטיניות, וכן אלפי פלסטינים ממזרח ירושלים, בעלי מעמד של תושב קבע בישראל, מתמודדים עם מצוקה דומה, כך על-פי מרכז מוסאוא, ארגון זכויות אדם הפועל בישראל למען פלסטינים אזרחי ישראל. האהבה מנצחת עדיין לעתים קרובות, אבל במחיר כבד. כדברי מסארווה, "אני גרה בשמחה עם בעלי והילדים שלי בגרמניה, אבל בחיי הגלות אין שום מותרות, כי אין כמו הבית".
