מהגרים אפריקאים עומדים מאחורי גדר במהלך הפגנה נגד המדיניות הישראלית המורה על כליאתם. מתקן הכליאה הישראלי חולות, בנגב, 17  בפברואר 2014.  

© 2014 Reuters

(ירושלים) – ארגון Human Rights Watch אמר היום כי על הרשויות הישראליות לזנוח את המדיניות החדשה, העלולה להוביל לכליאה בלתי מוגבלת בזמן של אלפים מאזרחי אריתריאה וסודאן בגין סירובם לעזוב את ישראל לרואנדה או אוגנדה. מדיניות זו היא הצעד האחרון בשורה של אמצעי כפייה שישראל נוקטת נגד קבוצות אלה במטרה לסכל את מימוש זכותן החוקית לבקש הגנה, ותוביל, כמעט בוודאות, למאסרים המוניים ובלתי חוקיים של מבקשי מקלט.

לדברי סוכנות הפליטים של האו"ם אריתריאים וסודאנים השוהים בישראל לא הצליחו לזכות בהגנה כיוון שמערכת המקלט הלא הוגנת של ישראל מנעה מהם להגיש בקשות מקלט, ריפתה את ידיהם מהגשת בקשות כאלה או דחתה את בקשותיהם באורח בלתי הוגן. הרשויות הישראליות מסווגות אנשים אלה, ביחד עם כל האנשים שחצו את גבולות המדינה באורח בלתי מוסדר, כ"מסתננים" והן הכירו בפחות מאחוז אחד ממגישי בקשות המקלט כפליטים. זאת בהשוואה לשיעורי הכרה המגיעים ל-90% עבור אריתריאים ו-60% עבור סודאנים באיחוד האירופי.

לדברי ג'רי סימפסון, מנהל עמית לענייני פליטים בארגון Human Rights Watch, "בשלב החדש במאמציה המתמשכים של ישראל להתחמק ממילוי חובתה להגן על פליטים, היא מאיימת לכלוא אלפי מבקשי מקלט המסרבים לעזוב את שטחה. במקום לכלוא אותם, ישראל צריכה לזהות את הפליטים שבקרבם ולהגן עליהם".

ב-1 בינואר 2018 הכריזה רשות האוכלוסין וההגירה של ישראל, הכפופה למשרד הפנים, על כוונתה לכלוא ללא הגבלת זמן אלפי גברים אריתריאים וסודאנים אם יסרבו לעזוב את שטח המדינה לרואנדה או אוגנדה עד ל-31 במארס. אף שהשלב הראשון חל רק על חלק מהגברים, בשלבים מאוחרים יותר מדיניות זו עלולה לחול גם על אחרים וכן על נשים וילדים.

נכון ל-2 במארס 2017 היו בישראל 27,018 אריתריאים ו-7,731 סודאנים, כך לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה. מאז שנת 2013 עזבו את ישראל כ-14,000 אנשים מקבוצות אלה, בין היתר כתוצאה מאמצעים שנקטה ממשלת ישראל נגד מבקשי מקלט, ובכלל זה מעצר ממושך או בלתי מוגבל בזמן שבג"ץ פסק פעמיים כי הוא בלתי חוקי.

מדיניות הכליאה מבוססת על חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, הקובע כי ניתן לכלוא אנשים הצפויים לגירוש למשך למעלה מחודשיים אם גירושם נמנע או עוכב בשל היעדר שיתוף פעולה מצדם.

אולם, עד היום, רואנדה ואוגדנה הסכימו לקבל לתחומן רק אנשים שהסכימו לעזוב את ישראל מרצונם ואף אחת מהן לא אישרה את דבר קיומו של הסכם לקבלת אנשים כלשהם שיגורשו מישראל, כלומר אנשים שיורחקו מישראל בניגוד לרצונם. עקב כך, קבע בג"ץ בחודש אוגוסט כי ישראל אינה יכולה לגרש אריתריאים וסודאנים לרואנדה ואוגנדה ולפיכך אינה יכולה להצדיק את מעצרם בגין סירוב לשתף פעולה עם המאמצים לגרשם למדינות אלה.

על-פי האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, מעצר יחשב לשרירותי אם מדינה עוצרת אדם לצורך גירוש כאשר לא קיים סיכוי מציאותי שהוא יגורש. מעצר שרירותי ובלתי מוגבל בזמן עלול גם להוות יחס משפיל ולא אנושי המפר את חובותיה של ישראל מכוח אמנה זו ומכוח אמנת האו"ם נגד עינויים. הנחיות נציבות האו"ם לפליטים, סוכנות הפליטים של האו"ם, בדבר מעצר קובעות כי מותר לאסור מבקשי מקלט רק כ"מוצא אחרון", כאשר הדבר חיוני לחלוטין ומידתי לצורך השגת מטרה חוקית לגיטימית, וכי אסור למדינות לעצור אותם רק לצורך גירושם. מעצר מותר רק לפרק זמן קצר ורק כדי לוודא את זהותו של אדם או לתקופות ממושכות יותר אם זוהי הדרך היחידה להשגת מטרות רחבות יותר, כגון הגנה על הביטחון הלאומי או על בריאות הציבור.

בתכנית הממשלתית נקבע כי על כל "המסתננים" האריתריאים והסודאנים לעזוב ל"למדינתם או למדינה שלישית" על לסוף חודש מארס. התכנית מבטיחה 3,500 דולר ארה"ב למי שיסכים לעזוב, וסכום קטן יותר למי שיעזבו מרצונם אחרי חודש מארס.

באותו יום פרסמו הרשויות הליכים שיחולו על חלק מהאנשים שלא יעזבו עד ל-31 במארס. גברים שיגישו בקשות לחידוש היתר השהייה שלהם בישראל אחרי ה-1 בפברואר יידרשו לעזוב את המדינה בתוך 60 יום אם בקשות המקלט שלהם יידחו, אם לא הגישו בקשות מקלט או אם נרשמו כמבקשי מקלט לאחר שנת 2017. רק אבות לילדים או גברים שזוהו כקרבנות סחר בבני אדם או עבדות יזכו לפטור מגירוש.

בהליכים נקבע כי נגד "מסתנן" ש"אינו מסכים לעזוב מרצונו" ינקטו "הליכי אכיפה והרחקה". כמו כן נקבע במסמך כי ייתכן כי הליכים אלה יוחלו מאוחר יותר על "מסתננים" אריתריאים וסודאנים אחרים, ובכלל זה, בין היתר, מבקשי מקלט שהגישו בקשות לפני ינואר 2018 ואשר בקשותיהם עדיין תלויות ועומדות.

בחודש מארס 2014 הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ כי ישראל "הגיעה להסדרים להעברת מבקשי מקלט לשתי מדינות באפריקה, ואף החלה ליישמם", אולם הרשויות לא ציינו באילו מדינות מדובר ולא פרסמו את ההסכמים עמן.

רואנדה ואוגנדה מכחישות את דבר קיומם של הסכמים כלשהם. אולם, ארגונים לא ממשלתיים ועיתונאים ראיינו עשרות מהאריתריאים והסודאנים שהסכימו בשנת 2014 ובאמצע שנת 2015 לעזוב את ישראל והוטסו לרואנדה או לאוגנדה, שמספרם הכולל מגיע על-פי הערכות לכ-1,500 בני אדם. לדברי נציבות האו"ם לפליטים, בין החודשים דצמבר 2013 ויוני 2017 "הועתק מקום מגוריהם של כ-4,000 בני אדם" במסגרת התכנית.

כ-50,000 אריתריאים וסודאנים נכנסו לישראל מחצי האי סיני שבמצרים החל בשנת 2012 ועד שנת 2015, אז חסמה ישראל את גבולה עם מצרים. גורמים ישראליים רשמיים אמרו כי אינם יכולים לגרש אריתריאים וסודאנים לביתם בשל הפרת זכויות האדם באריתריאה וכיוון שלישראל אין שום קשרים דיפלומטיים רשמיים עם סודאן, שאף מגדירה כניסה לישראל כעבירה פלילית שהעונש עליה מגיע לעשר שנות מאסר.

עד לתחילת שנת 2013 רשויות ההגירה הישראליות חסמו כמעט לחלוטין הגשת בקשות מקלט בידי אריתריאים וסודאנים. מאז ועד אמצע שנת 2017 הצליחו 12,295 בני אדם להגיש בקשות מקלט, ש-7,437 מהן המתינו עדיין להכרעה נכון לחודש יוני. כמעט כל יתר הבקשות נדחו. לדברי נציבות האו"ם לפליטים מספרן הנמוך של בקשות המקלט משקף גם את אי-האמון הרווח במערכת המקלט וכן כשל של הרשויות הישראליות ביידוע אריתריאים וסודאנים על זכותם לבקש מקלט. כשל נוסף של הרשויות שציינה נציבות האו"ם לפליטים נגע לכך שלא העניקו למבקשי מקלט רשומים זכויות רבות יותר מאלה העומדות לאנשים שקיבלו "אישורי שחרור מותנה" ממעצר, המעמד שמעניקה ישראל לכל האריתריאים והסודאנים הנכנסים למדינה באורח בלתי מוסדר.

בשלהי דצמבר, דיינת בבית דין ישראלי לעררים ביקרה בחריפות את הרשויות על כך שהן כופות על מבקשי מקלט להתגבר על מכשולים פרוצדוראליים ניכרים כדי להגיש בקשות, ובכלל זה "המתנה ממושכת בתורים" הנמשכת לעיתים לילה שלם ומתאפיינת ב"אי סדרים, אלימות ובריונות". הדיינת אמרה כי רוב מבקשי המקלט "ממתינים לשווא — שכן בפועל הותרה כניסתם של בודדים" וגם עבור חלק מאלה "התברר כי בסופו של דבר לא מתאפשרת הגשת הבקשה".

לדברי נציבות האו"ם לפליטים ישראל לא בחנה את בקשות המקלט של אריתריאים וסודאנים באורח הוגן, דבר המקבל ביטוי בוטה בעובדה שמאז שנת 2009 ישראל העניקה רק ל-10 אריתריאים ולסודאני אחד מעמד פליט. עורכי דין ישראלים המייצגים מבקשי מקלט אמרו לארגון Human Rights Watch כי כ-700 סודאנים מחבל דארפור קיבלו מעמד הומניטארי, הניתן על סמך שיקול דעת בלבד, מחוץ למערכת המקלט.

נציבות האו"ם לפליטים הדגישה כי אדם הוא פליט מרגע שעמד בדרישות שנקבעו באמנת הפליטים משנת 1951, וכי הכרתה של מדינה בעובדה זו "אינה אלא הצהרה על מצב קיים", ו"הדבר תקף במיוחד בהקשר הישראלי שבו היעדר הכרה רשמית במעמד פליט של... 'מסתננים' קשורה לליקויים בהליכי המקלט".

בנוסף אמרה נציבות האו"ם לפליטים כי "צורכי המקלט של רוב האריתריאים והסודאנים [בישראל]... דומים לצורכי המקלט של פליטים" וכי נציבות האו"ם לפליטים "רואה בהם אנשים שנמצאים במצב דמוי-פליטות".

לדברי ארגון Human Rights Watch על הרשויות הישראליות לבצע בדחיפות, ובסיוע נציבות האו"ם לפליטים, בדיקה מקיפה של האופן שבו נחסמה גישתם של מבקשי מקלט אירתראים וסודאנים להגשת בקשות מקלט וכן של הדרך שבה ההליכים הקיימים מונעים בחינה הוגנת של בקשותיהם. יש להתיר לאנשים שלא הגישו עד היום בקשות מקלט או שבעבר נמנע מהם שימוע הוגן להגיש בקשות, או לדאוג לכך שבקשותיהם ייבחנו מחדש.

לדברי סימפסון, "עכשיו כשסוכנות הפליטים של האו"ם אישרה כי הליכי המקלט של ישראל עבור אריתריאים וסודאנים לקויים ביותר, על הרשויות הישראליות להפסיק את העמדת הפנים ולבחון מחדש בדחיפות ובהגינות את כל בקשותיהם".