עלייה חדה במספר הבתים שנהרסו מעוררת חששות לביצוע פשעי מלחמה
25 אוגוסט, 2013
כשכוחות ישראליים הורסים בתים בגדה המערבית פעם אחר פעם, כדבר שבשגרה, בלי להוכיח כי הדבר חיוני עבור פעולות צבאיות, נראה כי המטרה היחידה היא לדחוק את רגלי המשפחות מאדמתן, צעד שהוא בגדר פשע מלחמה. העובדה שמקיימים עכשיו שיחות שלום אינה מפחיתה כהוא זה מאי-החוקיות של הריסת בתי פלסטינים בידי ישראל בלי סיבה צבאית תקפה.
לדברי ג'ו סטורק, המנהל בפועל של חטיבת המזרח התיכון בארגון

(ירושלים) – ארגון Human Rights Watchאמר היום על הכוחות הישראליים להפסיק מיד את פעולות ההריסה הבלתי חוקיות של בתים ומבנים פלסטיניים אחרים בשטח הפלסטיני הכבוש. מאז 19 באוגוסט 2013 הביאו מעשי ההרס לעקירתם של לפחות 79 פלסטינים מבתיהם. הריסה של בתים ומבנים אחרים, הכופה על פלסטינים לעזוב את קהילותיהם, עלולה לעלות לכדי העברה בכפייה של תושבי שטח כבוש, שהיא בגדר פשע מלחמה.
 

ב-19 באוגוסט תיעד ארגון Human Rights Watchפעולות הריסה במזרח ירושלים שהביאו לעקירתם של 39 בני אדם, ובהם 18 ילדים. ארגונים ישראליים לזכויות האדם ומשרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים תיעדו ב-20 וב-21 באוגוסט פעולות הריסה נוספות במזרח ירושלים ובגדה המערבית, שבמסגרתן נהרסו בתיהם של ארבעים בני אדם, בהם עשרים ילדים.
 

לדברי ג'ו סטורק, המנהל בפועל של חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "כשכוחות ישראליים הורסים בתים בגדה המערבית פעם אחר פעם, כדבר שבשגרה, בלי להוכיח כי הדבר חיוני עבור פעולות צבאיות, נראה כי המטרה היחידה היא לדחוק את רגלי המשפחות מאדמתן, צעד שהוא בגדר פשע מלחמה. העובדה שמקיימים עכשיו שיחות שלום אינה מפחיתה כהוא זה מאי-החוקיות של הריסת בתי פלסטינים בידי ישראלבלי סיבה צבאית תקפה".
 

משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים דיווח כי באחד המקרים הרסו הכוחות הישראליים אוהל שבו מצאה מחסה משפחה המונה שבע נפשות לאחר שהצבא הרס את ביתה פעמיים. במקרה אחר, כוחות ישראליים חסמו את הדרך המובילה לבית השייך למשפחה פלסטינית מורחבת במזרח ירושלים ואשר נותר על תלו לאחר שכוחות הביטחון הרסו בחודש אפריל את בתיה האחרים של המשפחה, שניצבו בסמוך אליו.
 

גורמים ישראליים מצדיקים הרס של מבנים פלסטיניים בטענה כי אלה נבנו באורח "בלתי חוקי" ללא רישיונות בנייה באזורים שהקרקע בהם אינה מיועדת לבנייה למגורים. אולם, הרשויות בישראל ייעדו קרקעות בצורה המפלה פלסטינים לרעה באורח בלתי חוקי. הרשויות ייעדו 13% משטח מזרח ירושלים לבנייה פלסטינית, אך הפקיעו 35% מהאזור לצורך הקמת התנחלויות. בפועל, הרשויות הישראליות מתירות בנייה פלסטינית רק ב-1% של השטח הנוסף בגדה המערבית הנמצא בשליטה ישראלית בלעדית, "שטח סי". על-פי הארגון הישראלי לזכויות האדם בצלם, הרשויות הישראליות הקצו 63% משטח סי להתנחלויות.
 

פעולות ההריסה האחרונות באו לאחר הפוגה קצרה במעשי ההרס בחודש יולי ובתחילת חודש אוגוסט, במהלך חודש הרמדאן, הקדוש למוסלמים. לפי נתונים של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים וארגונים ישראליים לזכויות האדם, בשנת 2013 הרסה ישראל 420 מבנים פלסטיניים ועקרה בכך 716 אנשים מביתם.
 

ב-23 וב-29 באפריל תיעד ארגון Human Rights Watchבמזרח ירושלים ובצפון הגדה המערבית פעולות הריסה שבהן נעקרו מבתיהם 43 בני אדם, כולל 29 ילדים. באחד המקרים הרסו כוחות ישראליים אוהלים שסוכנויות הומניטאריות תרמו למשפחה עם תינוקת בת ארבעה ימים, שבתיה נהרסו בידי הצבא. סבה של התינוקת, עלי סלאמה אל-פקיר, אמר לארגון Human Rights Watchכי משפחתו עברה לאזור בשנת 1989:

 

ההריסה הראשונה הייתה בחודש ינואר [2013]... בלילה ההוא הצלב האדום נתן לנו אוהלים חדשים. הקמנו אותם למחרת בבוקר, ובאותו אחר-צהריים הצבא [הישראלי] בא וצילם. למחרת בבוקר הם הרסו אותם. הקמנו מחדש, ושבוע אחר כך הם לקחו את האוהלים. עברנו [לאתר במרחק של 150 מטר מהמקום], והם באו שוב, אז עברנו שוב. בפעם האחרונה לא הייתה שום אזהרה.

 

בין 23 ל-30 באפריל הרסו הכוחות הישראליים 36 בתים ומבנים פלסטיניים אחרים בגדה המערבית, ובכלל זה חמישה מחסי חירום שהקונסוליה הצרפתית סיפקה למשפחות שנותרו ללא קורת גג עקב מעשי הרס קודמים שישראל ביצעה.
 

לפי דיווחי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים, מאז ראשית כהונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-31 במארס 2009 הביאו פעולות הריסת הבתים הישראליות לעקירתם של 3,799 פלסטינים מבתיהם. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל, מ-1 באפריל 2009 ועד 31 במארס 2013 החלה בנייתן של 4,590 יחידות דיורבהתנחלויות בגדה המערבית, להוציא מזרח ירושלים.
 

אמנת ג'נבה הרביעית אוסרת על מעשי "העברה בכפייה" של אזרחים "יחידים או רבים" בתוך שטח כבוש "יהיה המניע להם אשר יהיה", אלא אם כן הדבר נעשה למען ביטחון האזרחים במהלך מעשי איבה או לשם צרכים צבאיים הכרחיים. הפרה מכוונת של איסור זה היא הפרה חמורה של אמנות ג'נבה וניתן להעמיד עליה לדין כפשע מלחמה. גורמים ישראליים רשמיים ניסו להצדיק את רובם הגדול של מעשי ההרס בטעמים מנהליים ולא ביטחוניים. הרס מכוון ונרחב של רכוש אזרחי, למעט כאשר הדבר נחוץ לחלוטין לצורך פעולות צבאיות, גם הוא הפרה חמורה של אמנת ג'נבה הרביעית.
 

לדברי סטורק, "מעשי ההרס הבלתי חוקיים של הרשויות הישראליות מנשלים משפחות פלסטיניות באכזריות מבתיהן ומזלזלים בעזות מצח במאמצי הקהילה הבינלאומית לתמוך בצרכים הומניטאריים בסיסיים".

העברה בכפייה, אפליה והריסת בתים

ישראל מחזיקה הן בסמכויות האזרחיות והן בסמכויות הביטחוניות ב-62% מהגדה המערבית, המוכרים כשטח סי. סמכות המנהל האזרחי של הצבא, בראשותו של תא"ל מוטי אלמוז, חלה על השימוש בקרקע ועל התכנון בשטח סי, והיא כוללת את הסמכות להוציא צווי הריסה.
 

בשנת 2012 הרסו כוחות ישראליים את בתיהם של 815 פלסטינים בשטח סי והפכו אותם לעקורים.בנוסף, בשמונת החודשים הראשונים של שנת 2013 הותירו כוחות ישראליים 485 בני אדם ללא קורת גג. כך עולה מנתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים.
 

לדברי הארגונים הישראליים לזכויות האדם במקום ובצלם, הצבא הישראלי מסרב בפועל להנפיק רישיונות בנייה לפלסטינים ב-99% משטח סי, וכלל 63% משטח זה בשטחי השיפוט של ההתנחלויות.
 

על-פי מסמכי ממשלה שהגיעו לידי הארגון הישראלי שלום עכשיו, בין השנים 1997 ו-2007 יישם הצבא 3% מצווי ההריסה שהוצאו נגד מבנים בהתנחלויות שנבנו תוך הפרה של החוק הישראלי. בסך הכול נהרסו 107 מבנים. לעומת זאת, משנת 2000 ועד שנת 2007 יישם הצבא 34% מצווי ההריסה שהוצאו נגד מבנים פלסטיניים, ממוצע של 240 מבנים לשנה, כפי שעולה מנתוני ארגון במקום.
 

הצבא הרס גם מחסי חירום שהוקמו כדי לשכן בהם אנשים שאת בתיהם הרס קודם לכן. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים דיווח כי נכון ל-31 ביוני הרסה ישראל לפחות 54 מחסים כאלה ומבנים אחרים בשטח סי שמומנו בידי תורמים הומניטאריים, ברוב המקרים במענה למעשי הרס קודמים.
 

במזרח ירושלים מוצאים צווי הריסה על-ידי בית משפט ישראלי אזרחי, לרוב בטענה שהתושבים אינם מחזיקים ברישיונות בנייה. על-פי המשפט הבינלאומי, אזור זה עודנו שטח כבוש אף כי ישראל סיפחה אותו לשטחה באמצעות הכרזת ריבונות. בשנת 2012 הביאו פעולות הריסה של בתים במזרח ירושלים לעקירתם של 71 פלסטינים מבתיהם, ואילו השנה הביאו פעולות כאלה עד כה לעקירתם של לפחות 231 פלסטינים, עלייה של יותר מ-325%, כפי שעולה מתחקירים של ארגונים ישראליים לזכויות האדם ושל ארגון Human Rights Watchומדיווחים של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים.
 

קבלת היתרי בנייה ישראליים היא לעתים קרובות משימה קשה או בלתי אפשרית עבור פלסטינים במזרח ירושלים. לפי תכניות רשמיות שהגיעו לידיהם של ארגונים ישראליים לזכויות האדם ושל האו"ם, הרשויות הישראליות הפקיעו 35% מהקרקע באזור זה לצורך הקמת התנחלויות, ייעדו 22% מהקרקע לשטחים ירוקים ולתשתית, והקצו רק 13% לבנייה פלסטינית. בנוסף, לדברי הארגונים הישראליים והאו"ם, חלק גדול מהשטח שיועד לבנייה פלסטינית כבר בנוי היום ממילא בצפיפות.
 

העברה בכפייה והרס בלתי חוקי של רכוש

בסעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית, החלה במצבים של כיבוש צבאי כמו הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, נקבע כי מעשי "העברה בכפייה של... יחידים או רבים... יהיה המניע להם אשר יהיה" אסורים. "אף על פי כן, רשאית המעצמה הכובשת לקבל על עצמה את פינויו השלם או החלקי של אזור מסוים, אם ביטחון האוכלוסייה או שיקולי הכרח צבאיים ידרשו זאת". בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר קבע בתיק נלטיליץ' ומרטינוביץ' (2003) כי "העברה בכפייה היא תנועת אנשים בלחץ מהמקום שבו חיו למקום שבו לא בחרו". בית הדין ציין כי "ההכרעה האם לאדם שהועבר הייתה 'אפשרות בחירה ממשית' צריכה להתקבל בכל מקרה לגופו ובהקשר של כל הנסיבות הרלוונטיות".
 

בסעיף 53 לאמנת ג'נבה הרביעית נקבע כי "אסור למעצמה הכובשת להחריב נכסי מקרקעים או להשמיד נכסי מטלטלים השייכים ליחיד או לרבים... אלא אם כן היו פעולות צבאיות מחייבות לחלוטין את ההחרבה וההשמדה האלה".
 

הפרות מכוונות של סעיפים 49 ו-53 הן הפרות חמורות של אמנת ג'נבה הרביעית על-פי סעיף 147, הכולל בהפרות אלה את "גירושו או העברתו שלא בהיתר" של תושב השטח הכבוש ופעולות ל"הריסתו... של רכוש... שאין הכרח צבאי מצדיקן ואשר בוצעו שלא בהיתר ומתוך הפקרות". ניתן להעמיד לדין בגין פשעי מלחמה יחידים הנושאים באחריות להפרות חמורות של האמנה.
 

תכנון מפלה

אפליה מתקיימת כאשר חוקים, מדיניות או דפוסי פעולה מתייחסים לאנשים במצבים דומים באורח שונה, בין היתר מטעמי גזע, מוצא אתני או דת, ללא הצדקה מספקת. חובותיה של ישראל בתחום זכויות האדם – לרבות האיסור על אפליה – חלות על כל אדם שנמצא בתחום שיפוטה, ובכלל זה על פלסטינים תושבי הגדה המערבית הכבושה. ועדת האו"ם לזכויות האדם מתחה בחודש יולי 2010 ביקורת על ישראל במסגרת הבחינה שלה בנושא ציותה של ישראל לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, בגין "מעשי הרס מנהליים תכופים של רכוש" פלסטיני בגדה המערבית ובמזרח ירושלים "בעילה של היעדר היתרי בנייה", וציינה כי ישראל כופה "מערכות תכנון מקומיות מפלות" אשר מעניקות העדפה למתנחלים בשטח הכבוש "באורח לא מידתי".
 

מזרח ירושלים מתפרסת על-פני 70 קמ"ר מהגדה המערבית. ישראל סיפחה אזור זה באורח בלתי חוקי לשטח השיפוט של עיריית ירושלים בשנת 1980; 200 אלף מתנחלים ישראלים ו-300 אלף פלסטינים חיים במזרח ירושלים. אף מדינה אחרת לא הכירה בטענתה של ישראל לריבונות על מזרח ירושלים, שעודנה שטח כבוש על-פי המשפט הבינלאומי. על-פי דיני הכיבוש, הכוח הכובש רשאי לבצע תכנון ושינויים ארוכי טווח אחרים בשטח הכבוש רק כאשר הדבר נעשה לתועלת האוכלוסייה המקומית.
 

ישראל מחזיקה בסמכויות תכנון מלאות גם לגבי יותר מ-60% משאר הגדה המערבית, המכונים שטח סי. בשטח זה חיים 300 אלף מתנחלים ו-150 אלף פלסטינים. לדברי ארגון זכויות האדם הישראלי במקום ומשרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים, הצבא הישראלי מתיר לפלסטינים בפועל להקים מבנים רק בכ-1% משטח סי. לפי דיווח של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים מחודש אוגוסט 2011, בסקר שערך ב-13 יישובים פלסטיניים בשטח סי נמצאו "דפוסים ברורים של עקירה" בעשרה מתוך 13 יישובים, עקב מדיניות ישראלית מגבילה.
 

כלי תקשורת ישראליים דיווחו כי בחודש ספטמבר 2011 ביטא אלמוז דאגה במסגרת הודעת דואר אלקטרוני שהודלפה, ואשר קראה לשים קץ לאכיפת צווי הריסה נגד פלסטינים כל עוד לא נאכפים צווי הריסה למבנים שנבנו ללא היתר בהתנחלויות ישראליות לא חוקיות בשטח סי. בהודעה נאמר "עד שנרגיש שאנחנו פועלים גם מול הבנייה הבלתי חוקית הישראלית, אני מבקש לעצור את כל פעילות האכיפה מול הפלסטינים". עוד נכתב, "אנחנו רחוקים מאוד מקיום שוויון באכיפה". המנהל האזרחי ציין בתגובה כי "התכתובת המוצגת כתובה בלשון לא רשמית ונועדה לשימוש פנימי עם הנחיות נקודתיות לתקופת הזמן שבה נכתבה".
 

מאז, הרסו כוחות צבא הישראלי יותר מ-1,071 בתי מגורים ומבנים פלסטיניים בשטח סי, ועקרו בכך 1,548 בני אדם מבתיהם, כפי שעולה מדיווחים של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים.
 

מעשי הרס בחודש אוגוסט

ב-19 באוגוסט, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, הרסו שני דחפורים שלוו בכמה מאות שוטרי מג"ב ויס"מ את כל ששת בתי המגורים ביישוב הבדואי תל עדאסה הסמוך לאזור התעשייה עטרות שבמזרח ירושלים. הדחפורים הרסו גם את כל יתר המבנים ביישוב, לרבות מכלאות לבעלי חיים, כפי שמסרו תושבים לארגון Human Rights Watch. פעולת ההריסה הותירה 39 בני אדם משמונה משפחות ללא קורת גג, ובהם לפחות 18 ילדים.
 

תושבים סיפרו לארגון Human Rights Watchשהם גרו באזור מאז שנות החמישים וכי רשויות העירייה עקרו אותם ממקום מושבם בשנות השבעים ושוב בשנת 1994. בשנה זו הם עברו לאדמה בבעלות תושבי שכונת בית חנינא שבמזרח ירושלים.
 

ישראל מחשיבה את האזור לחלק משטח השיפוט של עיריית ירושלים. כפי שעולה ממסמכי בית משפט שתושבים הראו לארגון Human Rights Watch, לבניינים שנהרסו לא היו רישיונות בנייה מטעם העירייה כנדרש בחוק התכנון והבנייה של ישראל משנת 1965.
 

בשנת 2006 השלימה ישראל את הקמת המכשול באזור זה, והוא מפריד אותו כעת מיתר שטחי הגדה המערבית וסוגר אותו בתוך השטח של עיריית ירושלים. אולם, ישראל אינה מכירה בחוקיות ישיבתם של תושבים אלה בירושלים: אין להם מסמכים מזהים המוכרים על-ידי הממשלה.
 

מוחמד אל-כעאבנה, בן 55, סיפר לארגון Human Rights Watch:

 

מפקד ממשמר הגבול בא ואמר לנו שהם עומדים להרוס לנו אחרי החג [עיד אל-פיטר, המציין את סיום חודש הרמדאן], כך שהוצאנו כמה דברים מהבתים לפני שהם הרסו אותם, אבל לא היה לנו זמן לחלץ את המספוא [ולא] את התרופות לכבשים שלנו. הם אמרו לנו שהם יקנסו אותנו ב-70 אלף שקל על כל בית שנהרס ובאלף שקל על כל חייל שהיה שם כדי לאכוף את ההריסה. אנחנו חייבים לעזוב, אבל אין לנו שום מקום ללכת אליו כי הם בנו את החומה סביבנו.

 

ג'יבריל אל-כעאבנה, בן 43, מסר לארגון Human Rights Watchכי הוא, אשתו וחמשת ילדיהם, שהקטן בהם בן חמישה חודשים והגדול בן 17, נותרו ללא קורת גג לאחר פעולת ההרס. לדבריו, "ישראל אומרת שאנחנו צריכים לעזוב כי אנחנו לא שייכים למזרח ירושלים, אין לנו תעודות זהות, אבל אין שום מקום אחר שאנחנו יכולים לגור בו. הם הרסו לי את הבית, את המכלאה לכבשים ואת המבנה ששימש כמטבח".
 

משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים תיעד מעשי הרס שישראל ביצעה ב-20 באוגוסט בשלושה יישובים נוספים בגדה המערבית. ביישוב הבדואי חומסה בסלייה הרסו רשויות הצבא הישראלי 11 מבנים, לרבות שני בתי מגורים, והביאו בכך לעקירתם של תשעה בני אדם, בטענה שמבנים אלה הוקמו ללא רישיונות. באזור אבו אל-עג'אג' שבג'יפטליק, בבקעת הירדן, הרסו רשויות הצבא הישראליות אוהל מגורים שהיה בית למשפחה בדואית בת שבע נפשות משום שלא היה לו רישיון בנייה. לדברי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים, האוהל סופק לבני המשפחה בידי המשרד לענייני שלטון מקומי של הרשות הפלסטינית לאחר שישראל הרסה את ביתם בחודש ינואר ושוב בחודש מאי. ביום ההוא הרסו הרשויות הישראליות מאותה סיבה שמונה מבנים, לרבות ארבעה בתי מגורים, ביישוב הבדואי אל-בקעה, והותירו 17 בני אדם ללא קורת גג, לרבות שבעה ילדים.
 

ארגון עיר עמים הישראלי, המתמקד בזכויות מקרקעין בירושלים, תיעד מעשה הרס שבוצע גם הוא ב-20 באוגוסט בשכונת סילוואן שבמזרח העיר. במקרה זה נעקרו ממקום מושבם שבעה בני משפחת א-זיר, לרבות חמישה ילדים. הרשויות העירוניות סירבו פעם אחר פעם להנפיק רישיונות בנייה לפלסטינים בסילוואן, ודחותכנית שהוכנה מטעם תושבי השכונה ואשר הייתה משנה את ייעוד הקרקע של חלק מהאזור לבנייה לצורך מגורים.
 

מעשי הרס בחודש אפריל

חמאמאת אל-מאלח

בחודש אפריל הרסו כוחות ישראליים מבנים פלסטיניים באזור בבקעת הירדן, בצפון הגדה המערבית, הנתון לשליטה ישראלית מלאה. ב-23 באפריל הרסו כוחות צבא ישראליים את בתי המגורים ומבנים נוספים של משפחת אל-פקיר והביאו בכך לעקירתם של 14 בני אדם, ובהם שמונה ילדים, ביישוב הבדואי חמאמאת אל-מאלח. הצבא הישראלי הכריז שהאזור הוא "שטח צבאי סגור" והוא מסרב להנפיק רישיונות בנייה לפלסטינים בשטח זה, אף כי חלקם גרו בו לפני ההכרזה על "שטח צבאי סגור". הכוחות הישראליים לא פינו התנחלויות ישראליות באותו אזור.
 

עלי סלאמה אל-פקיר, בן 48, אמר לארגון Human Rights Watchשכוחות הצבא הגיעו בסביבות השעה 9:30 בבוקר בכלי רכב צבאיים ובלוויית דחפור ומכונית של המנהל האזרחי, שהוא זרוע של הצבא האחראית על ענייני תכנון, לרבות הוצאת צווי הריסה לבתים. לדבריו, "לא הייתה שום אזהרה. הייתי כאן עם הילדים שלי". בנו, עלי, ואשתו של עלי, פאטמה, חזרו זמן קצר קודם לכן מבית החולים עם תינוקת שנולדה להם ארבעה ימים קודם לכן.
 

שניים ממבני המגורים שנהרסו – אוהלים שהורכבו מעמודי מתכת, יריעות ניילון ומשטחי פלסטיק – סופקו בידי סוכנות הומניטארית בתגובה לפעולות הרס קודמות. לדברי עארף אל-דראר'מה, נציג המועצה הפלסטינית הכפרית של האזור, צרפת תרמה כסף עבור המבנים. ב-26 באפריל גינה דובר משרד החוץ הצרפתי את הריסתם בידי ישראל של כמה מבנים ביישובים בדואיים בצפון בקעת הירדן שמומנו על-ידי תכנית סיוע החירום ההומניטארי של צרפת "והיו ניתנים לזיהוי ככאלה ללא כל קושי".
 

אל-פקיר אמר שמשפחתו עברה לגור באזור בשנת 1989 ממחוז חברון שבדרום הגדה המערבית, משום שהאדמה
באזור טובה יותר לעדריהם. כוחות ישראליים הרסו את מגורי המשפחה ומבנים אחרים ארבע פעמים.
 

עין אל-חילווה

ב-23 באפריל הרסו כוחות ישראליים גם את ביתם של סוותי עליאן זמל, בן 42, אשתו אימאן, בנם ותשע בנותיהם ביישוב עין אל-חילווה הסמוך.
 

אימאן זמל, בת 41, אמרה שבשעה 9:30 בבוקר הייתה בבית עם שתים מהבנות, בת שנתיים ובת 13, ואז הגיעו שני כלי רכב צבאיים, דחפור וכלי רכב צבאי של המנהל האזרחי. לדבריה, "כשהם באו נעמדתי לפני הכבשים כדי להרחיק מהן את החיילים, אבל שני חיילים סילקו אותי. אמרתי להם 'בבקשה תשאירו לי את המטבח. אני צריכה אוכל להגיש לילדים כשהם יחזרו מבית הספר'. אבל הם הרסו אותו בכל זאת". הצבא אף הרס את מגורי המשפחה, מחסן וצריפים ששימשו לשיכון בעלי חיים.
 

סוותי זמל סיפר שהוא נולד באזור וכי גם אביו גר בו. לדבריו, הצבא הישראלי "נתן לי צו [הריסה] על הבית שלי לפני שנה", אבל לא נתן אזהרה מוקדמת על ההריסה. הצבא טען שהבית נבנה ללא הרישיון הנדרש מהצבא.
 

במקרה נוסף שאירע בחודש פברואר, חיילים עצרו את זמל, לדבריו, והחרימו שישים מהפרות שברשותו בשעה שהוציא אותן למרעה בקרבת מקום. על-פי עדותו, "הפרות היו בצד השני של הגבעה והם מחשיבים את זה לאזור טבע. הם לקחו אותי למשטרת אריאל למשך יום, והייתי צריך לשלם 15 אלף שקל כדי לקבל חזרה את הפרות שלי". כוחות ישראליים החרימו פעם אחר פעם בהמות שפלסטינים הוציאו לרעות באזורים שהצבא הישראלי מגדיר "שמורת טבע".
 

ברדלה

ב-23 באפריל, בשעה 11:00 בבוקר, הרסו כוחות ישראליים בית אריזה לירקות בבעלות פוואז אחמד סעיד סוואפטה, בן 62, בקרבת העיירה ברדלה, שבצפון הגדה המערבית. התוצרת החקלאית של סוואפטה נמכרת לשווקים הפלסטיניים בגדה.
 

סוואפטה מסר לארגון Human Rights Watchשהצבא הישראלי הוציא לראשונה צו הריסה למבנה בשנת 2006 בטענה שנבנה ללא רישיון, אך לדבריו עורך דינו הצליח לעכב את ההריסה עד חודש נובמבר 2012. לפי עדותו, במועד זה שילם עבור "רישיון" למבנה, ששטחו 240 מ"ר, אך הכוחות הישראליים הרסו אותו בחודש דצמבר ללא אזהרה. "לא ידעתי מה לעשות עם הירקות שלי, אז בניתי בית אריזה אחר במסווה של חממה במרחק של 15 מטר מבית האריזה הישן" אך, לדברי סוואפטה, הכוחות הישראליים הרסו גם אותו.

 

הם הרסו לי את המכונות, את כל המצלמות שהותקנו, ומובן שהם השחיתו לי את כל הירקות, וגם את כל המכשור החקלאי, כמו מכשיר שמשמש לתזמון. הייתי שם מיד כשהם הגיעו. היו לי עגבניות, קישואים, מלפפונים, שעועית, במיה, חצילים וירקות אחרים. הם פשוט זרקו אותם החוצה.

 

סוואפטה סיפר כי בשנת 2004 הרסו כוחות ישראליים את ביתו, מבנה בטון שניצב במרחק של כמה מאות מטרים מבית האריזה. מאז הוא לא בנה אותו מחדש והוא גר בשטח העיירה ברדלה, השוכנת במרחק של כמה קילומטרים, ובה העבירה ישראל לרשות הפלסטינית את סמכויות התכנון.
 

חברון

ב-29 באפריל, בשעה 5:15 בבוקר, הרסו כוחות ישראליים בור לאיסוף מי גשמים בבעלות סעיד אל-עזה, בן 47, בסמוך למחנה הפליטים אל-פוואר שמדרום לחברון, בדרום הגדה המערבית. ג'יפים צבאיים ודחפור הגיעו למקום, והכוחות מילאו את הבור בעפר, בחצץ ובכמה עצים שהם עקרו.
 

אל-עזה בנה את הבור בשנת 2007 כדי לאגור בו מי גשם להשקיית אדמתו החקלאית, ששטחה עשרה דונם. לדבריו, מרבית הפרי שאדמה זו מניבה מיועד למשפחתו, שיש בה תשעה ילדים. בשתי הזדמנויות בשנת 2012 השאיר הצבא מתחת לסלעים בקרבת מקום צווי הריסה לבור. לדברי אל-עזה, בניית הבור עלתה כ-40 אלף ש"ח. כעת, כדי להשקות את האדמה יהיה עליו לקנות מים המובלים במכליות, בעלות המוערכת באלף ש"ח לחודש.
 

בדומה לכך, ב-29 באפריל הרסו כוחות הביטחון בור חקלאי והשחיתו עצים שהשתייכו ליוסף ריאן, חקלאי בן 56, ביישוב ח'לת אל-עוזה שבדרום הגדה המערבית. בשנת 2010 העביר משרד החקלאות של הרשות הפלסטינית 8,000 ש"ח לבניית הבור, שעלותו הכוללת עמדה על 22 אלף ש"ח. ריאן השתמש במים שנאספו בבור כדי להשקות עצים וכן להשקות את כבשיו. "הם באו בלי אזהרה וטענו שאי-אפשר לעבד את האדמה ושאני צריך להרוס הכול", כפי שסיפר לארגון Human Rights Watch. לדבריו,

 

הם התחילו לנסר את העצים, לכרות אותם, אף על פי שהם בני שישים שנה, והם הבחינו בבור בזמן שהם השחיתו את האדמה, אז הם יצקו פנימה מלט וסתמו אותו. עכשיו אני צריך להשיג מים מצינור וזה יקר מדי, אז אני כבר לא מעבד את האדמה. אמרתי להם להראות לי מסמך שיצדיק את מה שהם עושים, אבל החייל הממונה אמר שהוא לא צריך להראות לי כלום.

 

מזרח ירושלים

ב-29 באפריל הרסו כוחות ישראליים את בתיהם של שלושה אחים ומשפחותיהם – בסך הכול 17 בני אדם ובהם 11 ילדים – באזור ח'לת אל-עין שבשכונת א-טור, במזרח ירושלים. שניים מהאחים, טארק ועלי ר'יית', אמרו לארגון Human Rights Watchשאביהם רכש את האדמה לפני 25 שנה. לדבריהם, המשפחה בנתה את בית המגורים לפני 12 שנה, אך לא היו ברשותה רישיונות בנייה ישראליים.
 

טארק ר'יית' אמר שהכוחות הישראליים נכנסו לביתו בשעה 6:00 בבוקר:

 

אימא שלי פתחה את הדלת והם נכנסו מיד, עברו לחדר השינה שלי והוציאו אותי. אלה היו הרבה מאבטחים פרטיים, שוטרים ואנשי מג"ב, יותר ממאה. הם לא נתנו לי להתלבש. הם נתנו לי להוציא את אשתי והילדים, אבל לא נתנו לי להלביש אותם לבית הספר. הם הרסו את הבית עם הרהיטים בפנים. ב-5 במאי עמד להתקיים דיון בבית המשפט שבו התכוונתי להילחם על הבתים.

 

לדברי ר'יית', המשפחה עדיין משלמת את הקנסות לעירייה על הבתים שנהרסו, 5,000 ש"ח בחודש. במהלך ההריסה, מסר לו נציג העירייה הודעה שלפיה המשפחה תיקנס אם לא תפנה את הריסות בתיהם לשעבר בתוך שבעה ימים. ר'יית' סיפר שגורמים מהעירייה אמרו לו שייקנס בסכום של 50 אלף ש"ח.
 

אדמתה של משפחת ר'יית' נמצאת באזור שעיריית ירושלים מייעדת להקמת גן לאומי.
 

לדברי האחים, העירייה קנסה את בני משפחת ר'יית' לפני ההריסה בסכום כולל של 300 אלף ש"ח בגין בתיהם, שנחשבו לבלתי חוקיים, אך הרשויות הישראליות לא הודיעו להם מראש על ההריסה. לדברי ר'יית', העירייה אף "דרשה לראות קבלות מהמזבלה שבה נפרוק את ההריסות".
 

הכוחות הישראליים חזרו בסוף חודש אוגוסט 2013 כדי להמשיך במאמצי ההרס. ארגון זכויות האדם הישראלי עיר עמים דיווח כי ב-21 באוגוסט, בסביבות השעה 5:00 בבוקר, הרסו כוחות ביטחון ישראליים ושני דחפורים מטעם עיריית ירושלים את מרבית הדרך המובילה לחלק שנותר מבית משפחת ר'יית'. לדברי עיר עמים, גם רשות הטבע והגנים של ישראל הרסה את הדרך במועד מוקדם יותר.