(ירושלים) - ארגון Human Rights Watch אמר היום כי שני חוקים ישראליים חדשים המשפיעים על תושבי ישראל הערבים פלשתינאים יגבירו את האפליה וידכאו את חופש הביטוי. לדברי ארגון Human Rights Watch, אחד החוקים יסמיך יישובים כפריים בעלי רוב יהודי לדחות בקשות של ערבים פלשתינאים אזרחי ישראל ושל מועמדים "לא מתאימים" אחרים לגור ביישובים אלה, ואילו לחוק השני תהיה השפעה מצננת על חופש הביטוי בנוגע לאירוע מרכזי בהיסטוריה של האזרחים הפלשתינאים.
לדברי שרה לאה ויטסון, מנהלת חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "חוקים אלה מאיימים על אזרחי ישראל הערבים פלשתינאים ועל אחרים באפליה נוספת באישור הרשויות. חברי הכנסת הישראלים צריכים לעבוד קשה כדי לשים קץ לחוסר השוויון המשווע, ולא לקדם חוקים מפלים שנועדו לקבוע היכן יהיה כל אדם רשאי לגור וליצור תפיסה אחת ויחידה של ההיסטוריה הישראלית באישור הממשלה".
שני החוקים עברו בכנסת ב-23 במארס 2011. אחד החוקים מסמיך באופן רשמי "ועדות קבלה" בכ-300 קהילות בעלות רוב יהודי לדחות מועמדים לתושבות שאינם עומדים בקריטריונים מעורפלים של התאמה "למרקם החברתי-תרבותי". צעד זה מעגן בחוק דפוס פעולה שהיה הבסיס לדחייה לא מוצדקת של בקשות לגור ביישובים אלה מצד ערבים פלשתינאים אזרחי ישראל כמו-גם חברים בקבוצות שנדחקו לשולי החברה כמו יהודים ממוצא מזרחי ומשפחות חד-הוריות.
החוק השני יאפשר הטלת קנסות כבדים על כל מוסד הזוכה למימון ממשלתי, כולל רשויות מקומיות המספקות שירותי בריאות וחינוך, בגין ציון זכר ה"נכבה" - המונח הערבי המתאר את חורבן הכפרים הערביים ואת גירוש תושביהם לאחר הכרזת העצמאות של ישראל - ועל התבטאויות הנתפסות כ"שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
חוק "ועדות הקבלה" מחייב כל אדם המבקש לעבור לגור בכל יישוב באזורי הנגב והגליל שבו פחות מ-400 משפחות להצטייד באישור מוועדות המורכבות מנציגי התושבים, חבר בסוכנות היהודית או בהסתדרות הציונית וכמה אחרים. החוק מסמיך את הוועדות הללו לדחות בקשות של מועמד בין השאר אם הוא "אינו מתאים לחיי חברה בקהילה" או אם "יהיה בו כדי לפגוע במרקם" החיים ביישוב.
בנגב ובגליל ישנם למעלה מ-300 יישובים קטנים כאלה, מקצתם קיבוצים, שחלק מרכוש תושביהם משותף, מקצתם מושבים, שתושביהם עוסקים במידה רבה בחקלאות, וחלקם "יישובים קהילתיים" בעלי אופי כפרי. ליישובים הללו, שנבנו על קרקע שהמדינה החכירה להם, כבר יש ועדות קבלה שהוקמו מכוח תקנות מִנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות הממלכתית שבאמצעותה מוחכרת הקרקע. אך הוועדות והליכי הסינון שלהן לא עוגנו עד כה באופן ספציפי בחוקי המדינה.
אף כי ערבים פלשתינאים הם הרוב בנגב ובגליל, המדינה מעולם לא הקצתה קרקעות כדי לאפשר לאזרחים ישראלים אלה להקים בהן יישובים קטנים. כל היישובים שהתכנית החדשה חלה עליהם הוקמו עבור יהודים ובכולם יש רוב יהודי.
התבטאויות שנשמעו מפי חברי כנסת מצביעות על כך שיוזמי החוק ביקשו לאפשר באמצעותו ליישובים בעלי רוב יהודי לשמר את ההרכב הדמוגראפי הנוכחי שלהם באמצעות הדרת אזרחים ערבים פלשתינאים. זוהי אפליה על בסיס גזע, זהות אתנית ומוצא לאומי.
ח"כ דוד רותם ממפלגת ישראל ביתנו, שנמנה עם יוזמי החוק, אמר בחודש דצמבר 2009 בכנסת כי חוק כזה יאפשר הקמת "יישובים יהודיים על-ידי אנשים שרוצים לגור בחברה יהודית". באותו חודש אמר רותם בראיון רדיו כי החוק יעגן בחקיקה את הליכי הסינון כך שישראלים יהודים יוכלו "להקים מקום שבו כולם חיילים משוחררים, בוגרי ישיבה, או משהו כזה".
ח"כ ישראל חסון ממפלגת קדימה, שגם הוא נמנה עם יוזמי החוק, אמר בחודש דצמבר 2010 כי "הצעת החוק משקפת את מחויבות הכנסת לפעול לשימור היכולת להגשמת החזון הציוני בישראל, הלכה למעשה" באמצעות "פיזור האוכלוסייה" שהממשלה התחילה "לפני שלושים שנה... [עם] שורה של יישובים קטנים בגליל ובנגב".
לדבריו, "מימוש מטרות אלה חייב אותנו כמחוקקים לדאוג לקיום מנגנון מיון".
בשלב מאוחר של הדיונים על הצעת החוק הוסיפו המחוקקים סעיף האוסר כביכול על ועדות להפלות על בסיס גזע, דת, מגדר, לאום או מוגבלות. עם זאת, ארגון Human Rights Watch אמר כי התנאים שעל-פיהם החוק מאפשר לדחות מועמדים מאיימים לעשות בדיוק את מה שאסור כביכול; הם מתירים לוועדות הקבלה להסוות אפליה באמצעות הקריטריונים המעורפלים ולקבוע שמועמד "אינו מתאים" ל"מאפיינים הייחודיים" של היישוב.
ישראלים המתנגדים לחוק טענו כי בפועל הוא יבצר את מעמדן החוקי והפוליטי של ועדות הקבלה ויתיר להן לעקוף פסיקה של בג"ץ נגד אפליה בזכויות במקרקעין. במקרה שבו התקבלה אותה פסיקה, יישוב דחה את מועמדותו של זוג ערבי-ישראלי משום שהיישוב הוקם על אדמה שישראל החכירה לסוכנות היהודית, שאינה מחכירה קרקעות ללא-יהודים. מרבית האדמות בישראל נמצאות בבעלות המדינה ומוחכרות לתקופות של 49 או 98 שנים.
בני הזוג עתרו לבג"ץ, וזה פסק בשנת 2000 כי הקצאת קרקע לאזרחים על סמך דתם בלבד היא אפליה אסורה, ובכלל זה מקרים שבהם המדינה החכירה ראשית את הקרקע לצדדים שלישיים שאינם מחכירים קרקע למי שאינו יהודי. אולם, בית המשפט הגביל את תוקף פסיקתו למקרה המסוים שהובא לפניו, וציין כי ייתכן שלא יפסוק באותו האופן ב"נסיבות מיוחדות" שטבען לא צוין בפסק הדין. לאחר הפסיקה דחתה ועדת הקבלה של היישוב את מועמדותם של בני הזוג משום "שאין הם מתאימים למגורים ביישוב". בשנת 2007, לאחר פעולה משפטית נוספת, עלה בידי בני הזוג לחכור את האדמה.
בנוסח החוק מצוין כי ה"מאפיינים" הייחודיים של כל יישוב אמורים להיות "קבועים בתקנות האגודה [השיתופית]", וכי מועמדים שיידחו זכאים לקבל הסבר. עם זאת, בדיון שנערך בחודש פברואר 2011 בעתירה לבג"ץ שהגישו שני זוגות שנדחו על-ידי ועדות קבלה טענו העותרים כי יישובים קטנים רבים אינם מתוכננים באופן בלעדי לקבוצות חברתיות מסוימות עם אורח חיים ייחודי, כמו יישובים חרדיים. נשיאת בית המשפט העליון ציינה כי ליישוב נשוא העתירה "אין כל מאפיינים ייחודיים" וכינתה את הליך הסינון "חדירה לפרטיות". אך בית המשפט טרם פסק בתיק זה.
בעתירה שהוגשה לבג"ץ נגד החוק החדש, ואשר טרם התקבלה פסיקה לגביה, הזכירה האגודה לזכויות האזרח בישראל, שהיא ארגון לא ממשלתי, תיקי עתירות שהוגשו בידי ערבים פלשתינאים ומשפחות אחרות שוועדות קבלה של יישובים דחו את מועמדותם בשל "אי-התאמה חברתית". באחד המקרים, קיבוץ הצדיק את דחיית מועמדותו של זוג ערבי-ישראלי בכך שתנאי הקבלה שלו דרשו מהתושבים להיות כשירים לחברות בהסתדרות הציונית ויוצאי צבא. רק מעטים מקרב הערבים הפלשתינאים אזרחי ישראל משרתים בצבא.
ועדת קבלה של יישוב אחר דורשת מהמועמדים לאמץ את ערכי תקנון היישוב, ובהם "הציונות", ו"המסורת היהודית". יישובים אחרים דחו את מועמדותם של יהודים ממוצא מזרחי ושל נכה צה"ל. במקרים אלה הגיעו הצדדים לפשרה או שבית המשפט הורה לוועדות לבחון מחדש את המועמדוּת, ולפיכך בית המשפט לא פסק באופן מפורש כי התנהלותן של הוועדות הייתה מפלה.
בתצהיר שהגישה האגודה לזכויות האזרח אמר אדם שכיהן בעבר כיושב ראש של אחת מוועדות הקבלה כי הוועדה שעמד בראשה דחתה לעתים מזומנות מועמדים על סמך העדפותיהם האישיות של חברי הוועדה, וכי במרבית המקרים לא היה הליך הבחינה אלא חותמת גומי להחלטה לדחות את המועמדים.
הצעת החוק המקורית נועדה לחול על יישובים בכל רחבי ישראל, אך לאחר פשרה שהושגה, נוסחו הסופי של החוק, שאושר ב-23 במארס בשעה 2:00 לפנות בוקר, ברוב של 35 מול 20, חל רק על אזורי הנגב והגליל. לישראל מדיניות מתמשכת של "ייהוד הגליל", וגורמים ישראלים קידמו לאורך השנים תכניות שנועדו לעודד הגירת יהודים בהיקף גדול אל הנגב. בשנת 2010 ניהלו כמה רבנים מהגליל, הנושאים משרות ממשלתיות, קמפיין שקרא ליהודים ישראלים לא להשכיר דירות ולא למכור אדמות לישראלים ערבים; והכנסת אישרה בקריאה טרומית להקים ועדת חקירה שתבחן טענות על רכישות של אדמות ישראליות בידי "ממשלות זרות" לטובת ערבים אזרחי ישראל. ערבים אזרחי ישראל מבקשים לאורך השנים לעבור לגור ביישובים יהודיים בין השאר בשל היעדר פתרונות דיור עבור אזרחים פלשתינאים ערבים. בעוד רשויות התכנון הישראליות הקימו מאות עיירות ויישובים כפריים עבור יהודים, ישראל לא אפשרה לאזרחיה הערבים להקים כל יישוב חדש מאז שנת 1948, למעט שבעה יישובים שהמדינה תכננה עבור בדואים מהנגב, שהממשלה דחקה בהם להעתיק אליהם את מגוריהם ולעזוב את האדמות שבהן גרו באופן מסורתי ובמקרים מסוימים אף פינתה אותם מאדמות אלה בכפייה.
מאז שנות התשעים אישרו גופי התכנון הממלכתיים "הרחבות" עבור יישובים יהודיים, תוך שהן משנות את הייעוד שהוגדר לקרקעות סמוכות מחקלאות לבנייה למגורים. החלטה מנהלית של מנהל מקרקעי ישראל משנת 1993 העניקה לתושבים המקומיים ולילדיהם "עדיפות" בגישה לאזורי מגורים שהורחבו זה מכבר, והתירה ליישובים להקים ועדות קבלה שיבחנו מועמדים מבחוץ. לעומת זאת, ארגון Human Rights Watch תיעד מקרים שבהם רשויות התכנון הישראליות דחו באופן עקבי בקשות של ערבים ישראלים לשנות את ייעודה של קרקע "חקלאית" כך שיותר לבנות בה למגורים.
בשנת 2007 המליצה ועדת האו"ם המפקחת על ציות המדינות לאמנה לביעור כל צורות האפליה הגזעית כי ישראל תבחן את תפקידן של ועדות הקבלה, תפעל "לוודא שאדמות מדינה מוקצות ללא אפליה, ישירה או עקיפה" ותבצע "הערכה לגבי משמעותו של קריטריון 'ההתאמה החברתית' והשפעתו". על-פי אמנה זו, ישראל מחויבת לאסור על אפליה גזעית בכל צורותיה, לבער אותה ולהבטיח לכל אדם, ללא הבחנה על בסיס גזע או מוצא אתני או לאומי, את זכותו לחופש תנועה ותושבות, ואת זכותו לדיור.
לדברי ויטסון, "מדינות צריכות לחתור לשים קץ להפרדה מפלה וליחס שלילי כלפי קהילות מיעוטים, אבל ישראל נעה בכיוון ההפוך. מדינה שמקדמת במכוון את זכויות התושבות ואת זכויות היתר של קבוצה אתנית אחת ובה בעת גורעת מאלה של קבוצה אחרת מנהיגה אפליה לא חוקית, פשוטו כמשמעו".
החוק המאפשר לממשלה להעניש כל מוסד הזוכה למימון ממלכתי ומנציח את ה"נכבה" עבר בכנסת ברוב של 37 מול 25. המילה הערבית "נכבה" פירושה "אסון", והיא כינויו של המאורע ההיסטורי שבו נמלטו מאות אלפי תושבים פלשתינאים של השטח שכיום נחשב לישראל, ומאות כפרים נהרסו, במהלך העימות שהתחולל לאחר שישראל הכריזה על עצמאותה בשנת 1948. את העונש ניתן להטיל גם על מוסד שהוציא הוצאה שהיא במהותה "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", אם כי החוק אינו מציין אילו פעולות נופלות תחת הגדרה זו.
חברי כנסת וראשי יישובים פלשתינאים ערבים, וכן ארגונים פלשתיניים ערביים של החברה האזרחית מבטאים לעתים מזומנות את השקפתם שלפיה ההגדרה של ישראל כ"מדינה יהודית" דוחקת אותם לשוליים ומדירה אותם.
החוק, שמקורו בתיקון לחוק יסודות התקציב, מייפה את כוחו של שר האוצר לקזז מהתקציב הממשלתי המועבר למוסדות כאלה פי שלושה מהסכום שאותם מוסדות הוציאו על הפעולות ה"לא חוקיות". החוק אינו מבחין בין שימוש בכספים ממשלתיים למימון פעולות כאלה לבין מימונם ממקורות כספיים אחרים. כדי להפחית את המימון יזדקק שר האוצר לאישורם של גורמי תקציב אחרים.
החוק אינו מגדיר "מוסדות", אך מציין כי הוא חל על כל ישות הזוכה למימון ממשלתי. בנוסף לרשויות המקומיות נמנים על הישויות בסיכון גם תיאטראות ובתי ספר המעלים מחזות או מקרינים סרטים על הנכבה ומוסדות תרבות המקיימים אירועי "דו-קיום" לתלמידים יהודים וערבים שבהם מזכירים גם את יום העצמאות של ישראל וגם את ה"נכבה" כדרך ללמוד אלה על אלה.
לדברי ויטסון, "ניסיון זה להעניש ישראלים המקבלים מימון ממלכתי בגין הבעת דעות בדרכי שלום הוא עלבון לאזרחי ישראל הערבים פלשתינאים ואיום על חופש הביטוי. ממתי יש לממשלת ישראל זכות להגיד לאזרחי ישראל מה אסור להם להגיד על ההיסטוריה?"
ארגון Human Rights Watch אמר כי העונש הקבוע בחוק זה, של הפחתת תקציב בשיעור של פי שלושה מגובה ההוצאה על הנצחת הנכבה, עלול לפגוע בזכויות של אזרחים - למשל באמצעות קיצוץ תקציבים ממשלתיים שרשויות מקומיות זקוקות להם כדי לממן שירותי בריאות, דיור, חינוך ושירותים אחרים. לדוגמה, לפי דו"ח של ארגון למען שיתוף פעולה ופיתוח כלכליים על ישראל, הרשויות המקומיות אחראיות לספק שירותים סוציאליים בסיסיים, אך מקבלות 75% מתקציבן מהממשלה לצורך מתן שירותים אלה. ארגון Human Rights Watch אמר כי לעונשים החמורים של החוק ולהגדרתם המעורפלת של המעשים ושל המוסדות שאפשר שייענשו צפויה להיות השפעה מצננת נרחבת על חופש הביטוי כיוון שהדבר ימנע ממגוון של מוסדות לקיים אירועי זיכרון כלשהם לנכבה.
לדברי ויטסון, "הממשלה אומרת לרשויות הערביות ישראליות ולמוסדות אחרים שאם הם לא ישתקו לגבי הנכבה ולגבי כל דבר אחר שפקידים עלולים להגדיר כאמירה נגד ישראל, הם יצטרכו לסגור תכניות ולבטל שירותים בשל היעדר מימון. למדינות דמוקרטיות אסור לדכא את חופש הביטוי גם אם הדברים שנאמרים אינם פופולאריים, ובמקרה הזה, מה שאינו פופולארי עבור חלק מהמחוקקים הוא מרכיב מרכזי בנרטיב ההיסטורי של מיליון וחצי אזרחים".
