ד. סטנדרטים משפטיים בינלאומיים

על העימות המזוין שהתחולל בין ישראל לבין חמאס בין ה-27 בדצמבר 2008 ל-18 בינואר 2009 חלים כללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי (דיני המלחמה). המשפט ההומניטארי הבינלאומי מטיל על הצדדים ללוחמה חובות משפטיות לצמצם סבל מיותר ולהגן על אזרחים ועל אנשים אחרים שאינם לוחמים. ענף משפטי זה חל בכל מצב של עימות מזוין, ללא קשר לשאלת חוקיותו של העימות עצמו על-פי המשפט הבינלאומי (כלומר, האם צד מסוים הוא תוקף או מתגונן), וללא קשר לשאלה אם הגופים הלוחמים הם צבאות סדירים או ארגונים חמושים שאינם מדינות. יחידים המבצעים בזדון הפרות קשות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי עשויים להיתבע על פשעי מלחמה בבתי משפט מקומיים או בינלאומיים.[51]

עקרון חסינות האזרחים ועקרון ההבחנה הם אבני היסוד של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. צדדים לעימות נדרשים להבחין בכל עת בין לוחמים לבין אזרחים, ולכוון התקפות אך ורק נגד לוחמים ונגד מטרות צבאיות אחרות. אסור מכל וכל לכוון התקפות על אזרחים ועל אובייקטים אזרחיים.

מטרות צבאיות כוללות אנשים המשתתפים ישירות במעשי האיבה, ו"אובייקטים אשר מטבעם, מיקומם, מטרתם או השימוש בהם תורמים תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית, ושהריסתם, תפיסתם או נטרולם, באופן מוחלט או חלקי, בנסיבות המתקיימות באותו הזמן, מקנים יתרון צבאי מובהק".[52]

אזרחים מוגנים מפני התקפות אלא אם הם משתתפים באופן ישיר או פעיל במעשי איבה, ולמשך אותו הזמן שבו הם משתתפים בהם. לדוגמה, כאשר אזרחים יורים בנשק, טוענים תחמושת במהלך חילופי אש, או מתצפתים לצורך טיווח ארטילריה, ניתן לתקוף אותם. עם זאת, אזרחים שלמשל פשוט צופים בכוחות לוחמים או כאלה שנשארים באזור קרב אינם מטרות חוקיות להתקפה.

במסגרת ניהול פעולות צבאיות, הצדדים ללוחמה נדרשים לנקוט בזהירות מתמדת כדי לחוס על האוכלוסייה האזרחית ועל אובייקטים אזרחיים ולחסוך מהם את הנזקים של מעשי האיבה, ומחובתם לנקוט באמצעי זהירות כדי להימנע מגרימת אובדן נלווה לחיי אזרחים, פציעה של אזרחים ונזק לאובייקטים אזרחיים, ובכל מקרה למזער פגיעות אלה. אמצעי הזהירות כוללים:

·         עשיית כל הניתן כדי לוודא שהאובייקטים הנתקפים הם מטרות צבאיות ולא אזרחים או אובייקטים אזרחיים.[53]

·         נקיטה בכל אמצעי הזהירות האפשריים בעת בחירת אמצעי הלחימה ושיטותיה כדי למזער אובדן של חיי אזרחים.[54]

·         עשיית כל הניתן כדי להעריך מראש אם ההתקפה תגרום לאובדן חיי אדם ולאובדן של אובייקטים אזרחיים במידה מופרזת ביחס ליתרון הצבאי הישיר והמוחשי הצפוי.[55]

·         עשיית כל הניתן כדי לבטל או להשעות התקפה אם מתברר כי המטרה אינה אובייקט צבאי או כי היא תגרום לאובדן לא מידתי של חיי אזרחים.[56]

·         מתן אזהרה יעילה בדבר התקפות העלולות להשפיע על האוכלוסייה האזרחית כאשר הנסיבות מאפשרות זאת.[57]

המשפט ההומניטארי הבינלאומי אינו אוסר על לחימה באזורים עירוניים או מיושבים. עם זאת, נוכחותם של אזרחים מטילה על הצדדים הלוחמים חובה חמורה יותר לנקוט באמצעים כדי למזער את הנזק לאזרחים . בין היתר, חובה להימנע ממיקום מטרות צבאיות באזורים המיושבים בצפיפות או בסמוך להם. כמו כן, יש להשקיע מאמצים בהרחקת אוכלוסייה אזרחית מקרבתן של מטרות צבאיות. בנוסף לכך, חל איסור על כל צד לוחם לנסות למנוע התקפות על כוחותיו במכוון באמצעות התערבבות באוכלוסייה האזרחית או באמצעות שימוש באזרחים כ"מגנים אנושיים".[58]

אשר על כן, התקפות מכוונות נגד אזרחים והתקפות שאינן מבחינות בין לוחמים לאזרחים, בין במכוון בין מתוך פזיזות או חוסר זהירות, הנן אסורות. יחידים המתכננים התקפות כאלה, מורים על ביצוען או מבצעים אותן נושאים באחריות לפשעי מלחמה. על-פי המשפט הבינלאומי, על ישראל – כמו על כל צד לסכסוך מזוין – חלה חובה לחקור טענות בדבר ביצוע פשעי מלחמה ולהעמיד לדין את האחראים להם.[59]

על מל"טים, כמו אלה שצה"ל משתמש בהם, חלים אותם כללים המעוגנים בדיני המלחמה הנוגעים למערכות נשק אחרות. אחריותם של אנשי צוות המפעילים מל"טים למטרות לחימה אינה פחותה מזו של חיילים אחרים המפעילים כלי נשק אחרים ומערכות נשק אחרות.