א. רקע

במהלך הקרבות שהתנהלו לאחרונה ברצועת עזה, בין ה-27 בדצמבר 2008 ל-18 בינואר 2009, הרג צה"ל עשרות אזרחים פלשתינאים באחד מכלי הנשק המדויקים ביותר העומדים לרשותו: טילים המשוגרים מכלי טיס בלתי מאויש (כטב"מ), הידוע יותר בכינויו "מטוס ללא טייס" או מל"ט. כוחות ישראלים השתמשו במגוון של כלי נשק ברצועת עזה. בנוסף לתחמושת הפוגעת באזורים נרחבים, דוגמת ארטילריה נפיצה ופגזי ארטילריה המכילים זרחן לבן, השתמשה ישראל במל"טים לצורך פגיעה מדויקת במטרה בהתקפות שהביאו להרג ולפציעתם של אזרחים.

מומחי צבא בכל העולם שיבחו את הטילים המשוגרים ממל"טים על הדיוק הכירורגי שלהם, משום שיש בו כדי למזער את הפגיעה באזרחים. השימוש בנשק זה מתפשט במהירות, ונעשה גם בידי ארה"ב באפגניסטן ובפקיסטן, בין השאר משום שנשק זה אינו מסכן במישרין את חיילי הצבא התוקף.

עם זאת, מן המחקר שערך ארגון Human Rights Watch ברצועת עזה עולה כי מל"טים, בדומה לרובי צלפים, חוסכים פגיעה באזרחים רק ככל שמפעיליהם נוקטים אמצעי זהירות בעת שימושם. למרותדיוק וריכוז הרדיוס של פיצוץ הטיל שמטרתו צימצום מספר האזרחים הנפגעים, בחירתה של ישראל במטרות ברצועת עזה הובילה לאובדן חייהם של אזרחים רבים.

מניינם הכולל והמדויק של אזרחי עזה שנהרגו בידי טילים שנורו ממל"טים עדיין אינו ידוע. ארגונים ישראליים ופלשתיניים לזכויות האדם – בצלם, המרכז הפלשתיני לזכויות האדם, ומרכז אל-מזאן לזכויות האדם – ביחד דיווחו על 42 התקפות ממל"טים שנהרגו בהן 87 אזרחים.[1] ארגון אמנסטי אינטרנשיונל מסר לכלי התקשורת כי הוא תיעד את מותם של 48 אזרחים שנפגעו מירי מל"טים, וכי מספר זה איננו מייצג את סך כל הנפגעים.[2]

דו"ח זה מתמקד בשש התקפות שישראל ביצעה באמצעות מל"טים, שבהן נהרגו בסך הכול 29 אזרחים, שמונה מהם ילדים. הדו"ח מבוסס על ראיונות עם קורבנות  ועדי ראייה, על תחקירים באתרים שהותקפו, על דיווחי לחימה שפורסמו ע"י צה"ל וכלי התקשורת ואחד הדו"חות מבוסס על סרטון וידאו של אחת ההתקפות שנלקח ע"י צה"ל. ארגון Human Rights Watch קבע כי בכל ההתקפות הללו כיוון צה"ל את הירי על אנשים שהתברר לאחר מכן כי הנם אזרחים. באף אחד מן המקרים לא מצא ארגון Human Rights Watch ראיות לכך שלוחמים פלשתינאים נכחו בסביבתו הקרובה של מקום הפגיעה בזמן ההתקפה. אף מטרה לא נעה במהירות ולא עזבה את האזור, כך שלמפעילי המל"ט היה די זמן לקבוע האם הם צופים באזרחים או בלוחמים, וגם אם לא יכלו להבחין בין אזרחים לבין לוחמים, הרי  היה ביכולתם לנצור את האש.

ניתן להניח כי בכל אחת מן התקריות שארגון Human Rights Watch בחן קרה אחד משני דברים: או שכוחות ישראל לא נקטו בכל הצעדים האפשריים כדי לוודא כי המטרות היו לוחמים, ככל הנראה משום שנקבע סף נמוך – ובלתי-קביל – לאימות המידע לפני ביצוע התקפה; או שלא הבחינו בין אזרחים לבין לוחמים ולא דאגו לכוון את ההתקפה רק נגד אלה האחרונים. בשל כך, הפרו התקפות אלה את המשפט ההומניטארי הבינלאומי (דיני המלחמה).

הפרות אלה שערורייתיות במיוחד נוכח היכולת הטכנולוגית של המל"טים ושל הטילים המשוגרים מהם. מל"טים ישראליים מצוידים במצלמות ברזולוציה גבוהה ובחיישנים מתקדמים המאפשרים למפעיליהם לחזות בפירוט באובייקטים על הקרקע הן ביום והן בלילה. אחד ממפעילי המל"טים שהטיס כלים אלה במשימות בשמי רצועת עזה במהלך הקרבות האחרונים אמר בראיון למגזין ישראלי העוסק בענייני צבא כי יכול הוא היה להבחין בצבעי בגדים, במכשיר קשר גדול ובכלי נשק. בנוסף לכך, הטיל המשוגר מן המל"ט גם הוא נושא עליו מצלמות המאפשרות למפעיל לצפות במטרה מרגע הירי ועד לפגיעה. אם לאחר הירי מתעורר ספק לגבי המטרה, מפעיל המל"ט יכול להסיט את הטיל ממסלולו. בהינתן יכולת חזותית מתקדמת זו, מפעילי מל"טים הנוהגים מידה מספקת של זהירות ודאי היו מסוגלים להבחין בין מטרות לגיטימיות לבין אזרחים.

בצבאות מודרניים, המל"ט מופעל בדרך כלל בידי טייס המוצב על הקרקע ומטיס אותו ובידי מפעיל הסורק את הקרקע באמצעות החיישנים כדי לאתר מטרות. המפעילים יכולים להיוועץ במשפטנים צבאיים העוזרים לקבוע אם מטרה מסוימת היא לגיטימית. המל"טים טסים באיטיות ושוהים באוויר זמן ממושך (עד 24 שעות). לכן, הם יכולים לשוטט מעל שדה קרב במשך שעות בכל פעם מבלי לסכן כלל את הטייס ואת המפעיל. טכנולוגיה זו מאפשרת לקבל החלטה על פגיעה במטרה מסוימת על יסוד צפייה מרחוק. אף על פי שארגון Human Rights Watch אינו מכיר את הנהלים המדויקים של צה"ל, בצבאות רבים מוסכם כי דפוס פעולה זה הנו הטוב ביותר.

חרף יכולת טכנולוגית זו, ששת המקרים המתועדים כאן מצביעים על כך ששוב ושוב לא דאג צה"ל לוודא כי מטרותיו היוו מטרות צבאיות. אף כי ידוע שבהתקפות אחרות נהרגו לוחמים פלשתינאים מטילים ששוגרו ממל"טים (לפעמים בנוסף לאזרחים רבים), ההתקפות שנבחנו כאן בוצעו כולן הרחק מאזורים שבהם התנהלו קרבות בין כוחות ישראליים ופלשתיניים, ועדי ראייה רבים מסרו כי לא היו לוחמים פלשתינאים בקרבת אזורים אלה בזמן ההתקפה.[3] מכאן שלרשות מפעיל המל"ט עמד הזמן הדרוש לבחון את הלגיטימיות של המטרה מבלי שיגדיל את הסכנה שנשקפה לחיילים על הקרקע.

באחת ההתקפות, שבוצעה בשעות היום, ב-27 בדצמבר, יומו הראשון של המבצע, פגע טיל ששוגר ממל"ט בקבוצת סטודנטים שחיכו לאוטובוס במרכז העיר עזה, בעברו השני של רחוב שבו נמצאת מפקדת סוכנות האו"ם לפליטים פלשתינאים, אונר"א. בהתקפה נהרגו תשעה סטודנטים, שתיים מהם נשים, ושלושה אזרחים נוספים. צה"ל לא הסביר מדוע תקף את הקבוצה ברחוב מרכזי וסואן, מבלי שנודע על כל פעילות צבאית שבוצעה באזור זה בזמן ההתקפה.

יומיים לאחר מכן פגע טיל שנורה ממל"ט במשאית מחוץ למסגרייה ממזרח למחנה הפליטים ג'באליא, שבצפון הרצועה. בהתקפה נהרגו תשעה אזרחים, שלושה מהם ילדים. מיד לאחר מכן פרסם צה"ל קטע וידאו של ההתקפה (שככל הנראה צולם במצלמה שהותקנה על המל"ט) וטען כי הגברים עסקו בהעמסה של רקטות גראד על המשאית. אולם, קטע הוידאו מעלה חשש שהמשאית לא היוותה מטרה צבאית. חשש זה היה צריך להביא את מפעיל המל"ט להימנע משיגור הטיל. ליתר דיוק, בקטע הווידאו נראים גברים מעמיסים על משאית בעלת מכולה פתוחה אובייקטים בצורת גליל, קצרים באופן משמעותי מרקטות גראד (שאורכן כמעט שלושה מטרים ולפיכך הן גבוהות מכל גבר וארוכות מרוחבו של כלי הרכב שעליו הועמסו הגלילים לרוחב, משאית מסוג מרצדס-בנץ 410). מחקר שבוצע באתר הפגיעה חשף כי מדובר היה במכלי חמצן. לבסוף, צה"ל הודה בכך, אך טען כי ארבעה מתוך שמונת ההרוגים היו "פעילי חמאס", מבלי לספק כל ראיות התומכות בכך.

במקרה אחר, בליל ה-5 בינואר פגע טיל ששוגר ממל"ט בבית הספר היסודי "אסמא", שבעיר עזה, אשר מנוהל ע"י האו"ם. באותו לילה ניתן במבנה זה מחסה לכ-400 עקורים. מפגיעת הטיל נהרגו שלושה צעירים בני משפחת סולטאן בעת שהשתמשו בחדר השירותים של בית הספר. אין כל ראיות לכך שבוצעה פעילות צבאית כלשהי באזור זה בזמן ההתקפה. בית הספר סומן באמצעות סימנים מוארים, והאו"ם סיפק לצה"ל מבעוד מועד את נקודות הציון של כל בתי הספר והמתקנים האחרים שהוא מפעיל ברצועה.

בשלוש ההתקפות הנוספות המתוארות בדו"ח זה נפגעו ילדים, בגילים שבין 6 ל-16, בעת ששיחקו על גגות של בניינים באזורי מגורים. שישה מהם נהרגו ושישה נוספים נפצעו. ארגון Human Rights Watch לא מצא כל ראיות לכך שהילדים השתתפו בלחימה, לדוגמה על-ידי ביצוע תצפיות לצורך טיווח ארטילרי עבור חמאס, על-ידי דיווח על מיקומם של כוחות צה"ל לשם התקפה, או על-ידי ניסיון לירות רקטה מן הגג. נהפוך הוא, כל שלוש ההתקפות בוצעו בימים הראשונים למבצע הקרקעי של צה"ל, לפני שכוחות ישראליים התקרבו לשכונות המרכזיות של העיר עזה, כך שלא היה צורך בתצפיתנים לכיוון ירי. בנוסף לכך, ארגון Human Rights Watch לא מצא כל ראיות לפעילות צבאית באזורים אלה בזמן ההתקפות, כולל ירי רקטות מן הגגות. כפי שצוין לעיל, היכולת החזותית של המל"טים ושל הטילים הייתה צריכה לאפשר למפעילים להבחין בבירור בכך שלא היו בנמצא כלי נשק על הגגות הללו וכי המטרות היו ילדים שעסקו במשחק. בהיעדר מטרה צבאית לגיטימית, אסור היה למפעילי המל"טים לירות.

ארגון Human Rights Watch בחן את כל אתרי ההתקפות הנסקרים בדו"ח זה. בכל המקרים, סימני פגיעת הטיל ודפוס פיזור הרסיסים התאימו לטילים מסוג "ספייק" המיוצרים בישראל, שהפיצוץ שלהם מרוכז והם מתיזים מתוכם רסיסים קטנטנים בצורת קובייה למרחק של עד עשרים מטר.[4] לכלי נשק אחרים שהשימוש בהם נפוץ, כמו טילי "הלפייר" נגד טנקים וטילי " TOW " הנורים ממסוקים אין דפוס פיזור רסיסים כזה. ארגון Human Rights Watch גם מצא מעגלים מודפסים וחלקים אחרים התואמים לטיל מסוג "ספייק". בכמה מן הפצועים ניכרו סימני פגיעה שנגרמו מרסיסים בצורת קובייה, ובמקרה אחד ניכר בצילומי הרנטגן כי קוביות מתכת השתקעו ברגלו ובחזהו של הקורבן. קורבנות ועדי ראייה אף דיווחו על כך שלפני ההתקפה שמעו מעל ראשם את הזמזום הטיפוסי של מל"ט, המכונה בקרב הפלשתינאים "זנאנה".

כל שש ההתקפות בוצעו באזורים המאוכלסים בצפיפות, כולל במרכז העיר עזה. חמש מן ההתקפות בוצעו לאור יום, בעת שאזרחים עסקו בקניות, חזרו מבתי הספר או עסקו בפעולות יומיומיות אחרות. סביר להניח שלא היו עוסקים בפעולות אלה, לו נכחו באזור זה באותו זמן לוחמים פלשתינאים שעסקו בירי רקטות לשטח ישראל או ניהלו קרב עם חיילים ישראלים.

דו"ח זה אינו בוחן את התקפת המל"ט שהביאה למספר הנפגעים הגבוה ביותר במהלך המבצע הישראלי: ההתקפה שבוצעה ב-27 בדצמבר על מפקדת המשטרה בעיר עזה שבה נהרגו ארבעים אנשים, כולל כמה עשרות צוערים בטקס הסיום שלהם. הזמן המוגבל שעמד לרשות Human Rights Watch ברצועת עזה לא אפשר לארגון לקיים חקירה מלאה שתקבע כמה מן ההרוגים היו שוטרים שביצעו תפקידים אזרחיים ולכן לא היו מטרות צבאיות לגיטמיות, וכמה מהם היו מעורבים בפעילות צבאית. כמו כן, לא עלה בידו של הארגון לברר אם בית הספר לשוטרים מילא תפקיד צבאי שהפך אותו למטרה צבאית לגיטימית.[5]

ב-12 במארס 2009 שיגר ארגון Human Rights Watch לצה"ל רשימה של שאלות מפורטות על אודות השימוש של ישראל במל"טים ובטילים המשוגרים מהם, כולל שאלות ספציפיות על המקרים המופיעים בדו"ח זה. נכון ל-3 ביוני, צה"ל טרם ענה. השאלות לצה"ל מצורפות כנספח לדו"ח זה. כמו כן, צה"ל סרב שוב ושוב להיפגש עם נציגי ארגון Human Rights Watch כדי לדון במקרים המובאים כאן, כמו-גם בנושאים אחרים הקשורים להתנהלותם של ישראל ושל חמאס במהלך המבצע, שצה"ל כינה "מבצע עופרת יצוקה".

  בהצהרות פומביות דחו דוברים ישראלים רשמיים האשמות בדבר הרג לא חוקי של אזרחים בטענה שצה"ל הזהיר מראש את האוכלוסייה האזרחית של עזה באמצעות פיזור עלונים, באמצעות שיחות טלפון ובאמצעות פריצה לשידורי רדיו וטלוויזיה.[6] המשפט ההומניטארי הבינלאומי מעודד כוחות מזוינים להזהיר מבעוד מועד מפני התקפות, ככל שהדבר אפשרי, אך על האזהרות להיות "אפקטיביות". אזהרות צה"ל ברצועת עזה היו מעורפלות מדיי, ולעיתים מזומנות פנו באופן כללי ל"תושבי האזור". עלונים פוזרו מגובה רב ועל פני אזורים נרחבים; תושבים רבים של רצועת עזה אמרו לארגון Human Rights Watch שלא התייחסו לעלונים משום שהיו מורגלים בהם ובשל תפוצתם הנרחבת. בנוסף לכך, לעיתים קרובות לא הכילו האזהרות הנחיות עבור האזרחים בדבר הצעדים שעליהם לנקוט או המקומות שבהם יוכלו למצוא מקלט לאחר שיברחו מבתיהם. עם תחילת המבצע הקרקעי ב-3 בינואר, הזהיר צה"ל את התושבים "לעבור למרכזי ערים", אבל אז הותקפו כמה מרכזי ערים, כמו אלה של עזה, בית לאהיה וג'באליא, למשל בשתיים מן התקריות המתועדות בדו"ח זה. בסופו של דבר, בהינתן הסגר המוטל על גבולותיה של רצועת עזה, לתושביה לא היה אף מקום בטוח לברוח אליו. סגר זה נאכף בעיקר על-ידי ישראל, אך גם על-ידי מצרים בדרום. לבסוף, גם לאחר פרסום האזהרות, המשפט ההומניטארי הבינלאומי מחייב את הכוחות התוקפים לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים כדי למנוע פגיעה בחיי אזרחים וברכושם. אם כוח תוקף פרסם אזהרה מבעוד מועד, אין עובדה זו כשהיא לעצמה פוטרת אותו מחובותיו כלפי האזרחים; אסור לכוחות תוקפים לצאת מנקודת הנחה שכל האנשים שנותרו באזור כלשהו לאחר שפורסמה אזהרה הם מטרות לגיטימיות להתקפה.

ממשלת ישראל מחויבת מכוח המשפט הבינלאומי לחקור הפרות קשות של דיני המלחמה. אנשים שהפרו את דיני המלחמה בכוונה פלילית – כלומר, במכוון או מתוך פזיזות או חוסר זהירות – הריהם אחראים לפשעי מלחמה. דיני המלחמה הנוגעים למל"טים דוגמת אלה המשמשים את צה"ל זהים לאלה הנוגעים למערכות נשק אחרות. יש להעמיד לדין משמעתי או פלילי, לפי הנסיבות, אנשי צבא או אזרחים שנמצא כי הם אחראים לביצוע התקפות לא חוקיות באמצעות מל"טים או כי הורו על ביצוע התקפות כאלה.

בנוסף לכך, היות שבהתקפות טילים ששוגרו ממל"טים במהלך העימותים האחרונים נפגעו אזרחים שוב ושוב, על צה"ל לערוך חקירה כללית יותר בדבר השימוש בנשק זה ולנקוט בכל הצעדים הנחוצים כדי לוודא כי גורמים הקשורים באופן מיוחד למל"טים או לטילים המותקנים עליהם אינם מביאים לפגיעה באזרחים או להפרה של דיני המלחמה. בהינתן טבעו של הנשק הזה, שהנו מבחין ביותר, יש לבדוק במסגרת חקירה זו כל פעולה צבאית של ירי טילים ממל"טים שהביאה לפציעתם או למותם של אזרחים. בכלל זה יש לבחון ולנתח את סרטון הווידאו שצולם ממצלמת הירי בכל אחת מן ההתקפות.

עד כה לא הפגין צה"ל כל כוונה לבחון באובייקטיביות את פעולותיו במהלך "מבצע חומת מגן". ב-22 באפריל פרסם צה"ל ממצאי תחקירים פנימיים, שלפיהם פעלו כוחות צה"ל "בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי" במהלך העימותים, וכי "מספר לא גדול" של תקריות "בלתי-נמנעות" אירעו בשל "טעויות ושגיאות מודיעיניות או מבצעיות".

היות שישראל וחמאס נמנעו לאורך זמן מקיום חקירות נטולות משוא פנים של האשמות בדבר הפרה של דיני המלחמה על-ידי כוחותיהם, קרא ארגון Human Rights Watch לקיום חקירה עצמאית בינלאומית ונטולת פניות של הפרות של שני הצדדים בקרבות בעזה ובדרום ישראל. ב-12 בינואר הצביעה מועצת זכויות האדם של האו"ם בעד קיום חקירה רק בדבר הפרות ישראליות נגד פלשתינאים – החלטה שארגון Human Rights Watch ביקר וקבע כי הנה חד-צדדית.[7] אך במשא ומתן שהתקיים בהמשך התגבש צוות חקירה מכובד ביותר, עם תחום פעילות מאוזן: "לחקור את כל ההפרות של משפט זכויות האדם הבינלאומי ושל המשפט ההומניטארי הבינלאומי שייתכן שבוצעו בכל זמן שהוא סביב הפעולות הצבאיות שהתנהלו ברצועת עזה בין ה-27 בדצמבר 2008 ל-18 בינואר 2009, לפניהן, במהלכן או אחריהן".[8] בראש צוות החקירה עומד השופט ריצ'רד גולדסטון מדרום אפריקה, שהיה התובע הראשי בבתי הדין הבינלאומיים לפשעי מלחמה ביוגוסלביה לשעבר וברואנדה. שר החוץ הישראלי אביגדור ליברמן הודיע כי ישראל לא תשתף פעולה עם חקירת גולדסטון כיוון שמועצת זכויות האדם של האו"ם מוטה נגד ישראל. חמאס הודיע כי בכוונתו לשתף פעולה.

הן על ישראל והן על חמאס לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון. בכל הנוגע לטילים שנורו ממל"טים, על ישראל לספק לוועדה את חומר הווידאו ותיעוד אחר של התקפות שביצעה שבהן נפצעו או נהרגו אזרחים. על שני סוגי המל"טים מתוצרת ישראל, "הרמס" ו"הרון", שישראל השתמשה בהם ברצועת עזה, מותקן ציוד המקליט את כל מה שהמפעיל צופה בו. העברת ההקלטות תשפוך אור על שאלת הציות של צה"ל לדיני המלחמה בהתקפות שבהן נהרגו אזרחים.

מתודולוגיה

במהלך הפעולות הצבאיות הנרחבות ברצועת עזה, בין ה-27 בדצמבר 2008 ל-18 בינואר 2009, אסרה ישראל על אנשי תקשורת ועל נציגים של ארגוני זכויות האדם להיכנס לרצועת עזה. גם מצרים חסמה את הגישה דרך רפיח, שנמצאת על הגבול בין הרצועה למצרים. בהיעדר יכולת להיכנס לעזה שהו חוקרי Human Rights Watch בצד הישראלי של קו שביתת הנשק משנת 1948 ("הקו הירוק"). ב-9, ב-10 וב-15 בינואר חזו חוקרי הארגון במל"טים של צה"ל שנפרשו בשמי צפון הרצועה.

ב-21 בינואר נכנסו חוקרי Human Rights Watch לרצועת עזה דרך מעבר רפיח, שהו בה במשך 14 יום וחקרו את ניהול העימות על-ידי שני הצדדים, כמו-גם את הנזק שנגרם לאזרחים ולאובייקטים אזרחיים. בתקופה זו, בנוסף למחקר שבוצע בנושאים אחרים, תיעדו החוקרים שש התקפות נפרדות שבהן שוגרו טילים ממל"טים, ואשר מתועדות בדו"ח זה. מהתקפות אלה נהרגו 29 אזרחים. חוקרי Human Rights Watch ביצעו 25 ראיונות עם קורבנות שניצלו מהתקפות אלה ועם עדי ראייה להן, כמו-גם עם רופאים שטיפלו בקורבנות.

ככל שהתאפשר, ארגון Human Rights Watch ראיין קורבנות ועדי ראייה פלשתינאים בפרטיות וביחידות, ואסף מידע מפורט המאמת את טענותיהם. המידע הוצלב עם דיווחים על הלחימה שפורסמו על-ידי צה"ל או בכלי התקשורת. גם שמות הקורבנות הוצלבו עם רשימת הרוגים של "גדודי עז א-דין אל-קסאם" של חמאס שפורסמה, באופן שסייע לקבוע אם מי מן ההרוגים היה לוחם ולא אזרח.[9]